בין יראים מפני התוכחה לשאינם יראים
שומעי תוכחתו של משה, שהוכיחם בשלושים ושבעה (או שלושים ושישה) ימיו האחרונים, מתחילת סדר 'אלה הדברים' עד סופו, מיום אחד בשבט עד יום ז' באדר – כולם צדיקים היו ודאי. עליהם משה אומר: 'ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים'. 'ככם' – צדיקים כמוכם; שומעים חרפתם ממה שחטא דור אבותם, שותקים ואינם משיבים לומר: אבותינו חטאו ואינם ואנחנו לא חטאנו. צדיקים היו ודאי.
כל שכן וקל-וחומר באותו היום האחרון של משה, כשהוכיחם על חטאי דורות העתידים לבוא, והשמיעם ברכות וקללות, והקללות מחרידות כל אוזן שומעת, והם כולם יחד עם משה רבם ניצבים עומדים לפני ה' אלוקיהם, ראשיהם שבטיהם זקניהם ושוטריהם כל איש ישראל, עד חוטבי עציהם ושואבי מימיהם, כולם שומעים ומקבלים עליהם ועל זרעם כל אותם דברי הברית הקשים, ואין בהם יוצא ולא בועט בתוכחה, אפילו אחד. מאמינים בני מאמינים הם כולם, מטים שכמם לסבול עול תורה ומצוות ונותנים גוום להתייסר בייסורים איומים, אם חס ושלום לא ישמעו. היש עוד צדיקים כאלה?!
באותו היום האחרון של משה, יום ז' באדר, מעיהם של כל העם הומים על משה רבם ואוזנם דרוכה לכל הגה היוצא מפיו. הכול יודעים כי ביום מחר לא יראו עוד קירון עור פניו וקולו ידום מהם ולא ישמעוהו עוד – ולא יאזינו עתה לכל מוצא פיו של משה אוהבם ואהובם?
וכשהגיעה אותה השעה שנצטווה משה מפי הגבורה לכרות ברית את בני ישראל בארץ מואב, ב'אלה דברי הברית' – משה עבד ה' ח"ו לא המרה. אמר להם כל דברי התוכחה ההיא ככל אשר ציוה ה' אותו, אבל מעיו היו נחתכין בקרבו בדברו אליהם – כך עתידים ישראל עמו להתייסר קשות בדורות הבאים – ונפשו יוצאת עליהם כבר מעתה.
וכשם שהיה בלב משה צער ויגון על ישראל בהשמיעו דבריו אל העם, כך היה כל העם לבם מר עליהם מר, לשמוע את אשר יקרה אותם באחרית הימים, עד שהוריקו פני כולם מרוב יגון ואנחה – הרי הדברים אמת והדין דין אמת – מי יקום ליעקב באותה שעה נמהרה אשר יבואו עליו כל הדברים האלה?! הוריקו פניהם, נדמו כמתים.
כל העם מיצר בצער זרעם לדורותיהם. חזות פניהם מעידה בם כי צר להם עתה מאוד. יותר מהם משה אוהבם מיצר בצער כולם. כל כולו מעיד עליו. כל איש בעם, מבשרו חש את כאבו של משה כמה גדול הוא יותר משלו. לב משה עליו דווי ומבליג על יגונו.
*
….שם בקצה המחנה הגדול הזה של הניצבים עמו בזה, מחנה של מיליונים שאת כולם סוקר ורואם בעיניו היטב, ו… שם, ו… שם – מה עיניו רואות שם? – הרי עיניו מביטות ורואות – האם לא נמצא שם איש או אשה, ושמא גם משפחה או שבט שאין פניהם מוריקות כפניהם של כל שבטי ישראל? – מה השלווה הזו שעל פניהם? שמא ח"ו אין הם מאמינים בדברי תוכחתו שלעתיד? – מאמינים הם ודאי. ואם מאמינים הם – מדוע אין פניהם מוריקות כשל כולם – לשלווה מה זו עושה? מדוע אינם יראים מן התוכחה הזו בשעה שכל העם יראים מאוד, מדוע? אולי יחזקו למו דבר רע לחשוב בקרבם: גם אם תבוא שואה על שונאיהם של ישראל, העם כולו – הם יינצלו הימנה; את הפושעים והמורדים בלבד תפקוד הרעה, ואילו אנחנו – לא פושעים ולא מורדים וגם זרעינו ככה יהיו כמונו צדיקים – לא תבוא עלינו הרעה – שלום יהיה לי – האין זאת סיבת שלוותם עתה? – – – – –
שורש פורה ראש ולענה
… 'פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט' – מאמר מוסגר הוא זה שמשה אמרו באמצע דבריו על קיום הברית עם כל העם, ולמראה שלוות הנפש שהכיר על פני מעטים שבתוך העם, אמרו; כדי להעמידם על רוע המחשבה שממנה באה שלווה זו וכדי ליישרם; –
'אשר לבבו פונה היום' – כל העם בחרדה אחת גדולה מפני העתיד המר שימצא את בניהם בדור האחרון, ואולם היום לב כולם שלם עם אלוקיהם, אינם חרדים אלא על העתיד לבוא; ברם, זה השלו והשאנן – כבר היום 'לבבו פונה מעם ה' אלקיו'; אנחנו כולנו רואים את הצרה ומֵעֵינוּ חמרמרו; כביכול, גם הקב"ה עמנו בצרה – וזה לא יירא ולא יחרד וכאילו כל הגוי כולו ואלוקיו בצד אחד, והוא בצד אחר; –
'ללכת לעבוד אל אלהי הגוים ההם' – כך הכתוב מעיד עליו, שכל מי אשר היום פונה מעם ה' אלוקיו ואינו משתף עצמו עם צער ישראל בניו, סוף שזה יביאו 'ללכת' – מחר – 'לעבוד את אלוהי הגויים'; כי אי אפשר לדבקה בה' עד שהוא דבוק בעַם ה' בכל אשר הוא שם; אפילו סרבנים הם אפילו ממרים הם – הנדבק בהם כדבוק בשכינה, והפורש מהם – פונה מעם אלוקיהם; –
'פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה' – כשאני מסתכל במעשיהם של אלה, איני מוצא שום דופי, אבל מזה אני מתיירא, שמא בעומק לבם טמון שורש רע ולכשיצמח ויצא לחוץ, נראהו פורה ראש ולענה שאי אתה יכול להמתיק אותם לעולם; –
'והיה בשמעו את דברי האלה הזאת' – מן 'והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך' עד 'ואין קונה'; –
'והתברך בלבבו' – גם כי תבואנה חלילה כל האלות האלה על עמו, אין הוא רואה לעצמו אלא ברכה, כמי שזוכה ונוטל חלקו וחלק חברו; –
'לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך' כאשר לבי מבין ורוצה בטוב, וגם זרעי אחרי ככה ילכו לפי רצונם, ולא ילכו בעצת רשעים – הרי שלם אני עם אלוקי – היִּספה צדיק עם רשע? – כך הוא מתברך בלבבו; –
'למען ספות הרוה את הצמאה' – סיומו של משה הוא זה כנגד דבריו של אותו איש. כלומר, כל עצמו של זה אשר הוא צדיק בעיניו, אינו אלא מוסיף רשעה שבאה מתוך רוויה ושובע, על כל רשע ופשע של עמו שהוא חוזה לימים רחוקים, שאינם באים אלא מתוך רעבון וצימאון, היינו חטאים ופשעים של תיאבון, בא זה מוסיף עליהם עוון ופשע מתוך רוויה – היסלח לו? –
'לא יאבה ה' סלֹח לו' – סוף שהקב"ה יתפייס עם עמו אפילו חוטאים הם, סוררים וממרים; שכבר נשבע הקב"ה שלא יחליפם באומה אחרת. יכפר על חטאותיהם ויסלח לכל עוונם; באותה שעה של כפרה וסליחה לכל עמו – 'לא יאבה ה' סלוח לו' – כי יאמר אליו: איככה יכולת וראית ברעה אשר מוצאת את עמי ונפשך טובה עליך? ולא עוד אלא שהתברכת באלתם?! – 'כי אז, יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה' וגו' – זו אשר כבר סרה מעם רוב בני, משאר שבטי ישראל; –
'והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל' – תחת אשר אמר להיות מופלה לטובה יותר מכולם.
כי אין פשע גדול לפני הקב"ה מלראות באבדנם של ישראל בשאט נפש, אפילו רשעים הם.