(מכתב המצורף למאמר)
ב"ה ב' במרחשון תשכ"ב, ירושלים ת"ו
לאהובי ידידי ד"ר יוסף קמנצקי לאוי"ט
אחדשה"ט באהלך
בפעם הזאת דייקתי לקיים הבטחתי במכתב הקודם.
מצורפת בזו טיוטה ראשונה של מאמר השלום, שאני מברך על גמרה.
אצפה עתה לקבל הערותיכם כדי למלא החסר ולחסר את המיותר.
באמת אומר לך, שלהבא אפחד לקבל עלי עבודות כאלה. היתה לי כאן עבודה כמו ספר שלם, ופיצוי בעד עבודתי אין לי כלום. כי לא ישרה בעיני, כ"ש שלא תישר בעיניכם.
אם תחליטו בכ"ז לעשות ממנה שימוש, אבקש במפגיע לא לפרסם עליה את שמי. כי איני חושב שיש בין אנשים כמוני מי שראוי להוכיח את דורו על המחלוקת שהרי אין מי שניצל ממנה, אני – בוודאי ובוודאי שלא ניצלתי מעוון זה, האני אופיע אתה כמוכיח בשער?
לדעתי שום שם אינו צריך להופיע כאן. היא יוצאת לאור ע"י חברה אלמונית בני בלי שם, והדברים הם בבחינת קבל את האמת ממי שאמרה.
נא ונא הודיעני מיד גורלה של יגיעתי זאת.
בידידות ובצפיה לרחמי שמים
שלך באמונה
א. כיטוב
שלום על ישראל
הגיע זמן שבו מצווה כל איש אשר שלום ישראל נוגע עד לבו, להזעיק עליו עולם ומלואו, גדולים וגדולי גדולים, קטנים וקטני קטנים, אנשים ונשים, מורים ותלמידים – כל אשר אוזן שומעת לו; להזהירם ולצעוק באוזני הכל:
משביעים אנו אתכם במי ששיכן שמו בעם הזה – אל תהרסו את השלום, אל תחזיקו במחלוקת!
בחייכם, שמעו לאזהרה ואל תאמרו: "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו להזהירנו", שכן כל המזהיר על המחלוקת והוא רודף שלום באמת אפילו הוא מקלי עולם, נעשים דיבורי פיו שליח לכל הציבור. הכל חייבים להאזין לו ואין שום אדם יכול להיות מסיר אוזנו משמוע אזהרה.
שמא ח"ו נמצא בכל ישראל איש אחד שהוא שונא שלום בשאט נפש ויכתוב ידו למחלוקת? הלא הכל תאבים אל השלום והכל מתעבים את המחלוקת; לכן גם הכל שותפים לאזהרה זו.
חמש שאלות
שאלו כל אדם ויאמרו לכם הכל: "אין גדול מן השלום ואין שנוא מן המחלוקת" – ולמה אפוא מרובים כל כך העוסקים במחלוקת?
שאל את עצמך אם מצאת דבר שטוב לקיום עולמך וכל העולם כולו אתך, יותר מן השלום – עתה אתה בדוק מעשיך אם אין בהם מעשים רבים של מחלוקת?
שאלו נא כל תופסי תורה ורודפי מצוות, אם יש עוד דבר בעולם חוץ מן השלום שעליו בלבד הכל עומד – התורה והמצוה, החיים והטוב – ולמה אם כן מוצאים פעמים רבות שאפילו התורה והמצוה נעשות בידי המקנאים להן, סיבה למחלוקת ולביטול השלום?
כל פה דובר שלום. הכל מעלים את השלום למעלה מכל. הכל נותנים לו כבוד בתורה, בתפילות ובכל ברכה של מצוה ובברכת הדיוט: ובכל זאת, לך נא בקש את השלום – איה תמצאהו?
אם נעלה הוא השלום מכל דבר אחר שבעולם – למה הוא נדחה אצל הכל מפני כל אינטרס גדול או קטן ואפילו קטן מאד, בחיי הפרט כבחיי הכלל, בדיני ממונות כבמילי דשמיא, ביחסי שכנים כביחסי ציבור, בבית וברחוב, במוסד ובמפלגה וגם בבית הכנסת! בכ\בל מקום נדחק חשלום מפני כל דבר, למה?
גאולה תתנו לשלום
הרבה גואלים יש לכל דבר טוב, ואין לך שום מצוה או מעשה טוב שאין להם מתעסקים יחידים וגם מרובים, רק השלום שעליו הכל תלוי הוא יסוד כל העולם וטוב מכל טוב, הוא לבדו אין לו גואל ולא דואג. והרי עינינו רואות שירוד הוא השלום וכאילו ח"ו עובר הוא מן העולם ולא תמצאהו בין איש לרעהו בין ציבור לציבור ולא בין עם לעם.
לכך הקריאה יוצאת לכל אדם כגדול וכקטון; וביותר, אל תופסי התורה חכמי ישראל וכל תלמידיהם: גאולה תתנו לשלום: במקום שאין אנשים, השתדל אתה להיות איש השלום וגואלו.
וזה הדבר אשר תעשה לגאולתו של השלום ולחיזוקו:
- דע את השלום מה הוא לך, מה הוא לכל עמך ולכל העולם כולו. וגם את מוראה של המחלוקת תדע. לא את מטמוניותיהם הנך נדרש לדעת, די לך שתדע את הידוע לך בלבד.
- למד וראה היכן וכיצד ובמה נפגע השלום, ושקול שכר כל דבר נגד הפסד השלום.
- מנע עצמך מחבל בשלום ועשה עצמך דואג לו באשר תמצא ידך, או אז תמצא שהכל מסייעים בידך להעמיד השלום על מכונו. אל תאמר "מי אני שאעשה עצמי פטרון לגדול שבכל המעשים, לשלום", כי אם קטן אתה בעיניך – גדול הוא השלום שנותן גדולה לעושיו למען רבות שלום בכל הארץ. עשה בכוחך ובמקומך ויתברכו מעשיך.
אם שלוש אלה תעשה – ונתת גאולה לשלום, והצלת עולם ומלואו מן החורבן וההרס היוצאים מן המחלוקת ומשנאת החינם. תורת אמת שאתה עוסק בה ומאמין בה, היא שמבטיחה לך כך.
דע את השלום
במקודשי תחלו.
נדב לבך אותך לשרת את השלום – דע שכל העולם כולו הוא לך מטרה ומצפה לשרותך; מן הראש והראשון שבצדיקי ישראל ועד האחרון שברשעי אומות העולם. הכל צריכים לשלום, אמרו חכמינו, אפילו מלאכי מעלה, ואפילו המתים צריכים לשלום; והכל גם צריכים לשלום הכל.
ברם, אי אפשר לחבק זרועות עולם בבת אחת, לכן במקודשים שבעם המקודש, בהם תחל.
עם ישראל נועד להיות אור לגויים להאיר להם באור השלום, ותלמידי החכמים שבעם זה נועדו להיות מופת לכל עם במעשי השלום והאמת. חכמי ישראל ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, כלים הם להחזיק ברכת השלום, לכך דבר אליהם תחילה והם ישמעו.
ולא מפיך בלבד תדבר אלא קח עמך דברים אשר דברו נביאים וחכמי אמת אשר את מימיהם כל הדורות שותים, וכל מוצא פיהם תורת חיים הוא לנו אמריהם מגרונך יישמעו – מי לא ישמע? – תורה זו שהיא חיינו ושחכמינו ותלמידיהם זוכים לעסוק בה – כך היא אומרת:
הקב"ה – שלום שמו ואמת חותמו. ומה גדול ונכבד ממה, השם או החותם? הוי אומר השם נכבד, שהרי אסור להזכיר שם "שלום" במקום שאינו מכובד, בבית המרחץ, ואילו "אמת" מותר לומר בכל מקום. ועוד, שלפעמים האמת נדחית מפני השלום שכך אמרו חכמים מותר לשנות מפני דרכי שלום. וב"פרק השלום" אמרו בפירוש: "מותר לשקר בשביל להטיל שלום".
שלום ושלמות – דבר אחד. לפיכך נקרא הקב"ה "שלום" שהוא כולל הכל, וכל דבר בעולם עם כל היפוכיהם הכל יחד כלולים בבוראם ורצונו מחיה את כולם, נמצא שהעולם שלם. אבל הבא לעשות מחלוקת, נקל בעיניו לעקור ולהרוס כל אדם וכל דבר שאינם כרוחו. לפיכך חסר הוא ולא שלם. "גדול השלום שלא התחיל הקב"ה לברוא דבר בעולמו אלא בדבר שהוא שלום – האור" (מדרש "גדול וגדולה"). שאין מחלוקת יוצאת אלא מן החושך והאופל, ואילו היה אדם שרוי באורה ויכול להיות צופה ומביט לדעת ולראות גם את זולתו כשם שהוא יודע ורואה את עצמו – לעולם לא היה בא לידי מחלוקת.
לא זכו ישראל לתורה אלא בזכות השלום – שכשיצאו ישראל ממצרים רצה הקב"ה ליתן להם תורה מיד, אלא שהיו ביניהם מריבות וחלוקים; רק כשבאו לסיני הושוו כולם ונעשו כאיש אחד, אז אמר הקב"ה: התורה כולה שלום, ואני נותנה לאומה שאוהבת שלום (ילקוט יתרו רעג).
למה נקראו ישראל "שולמית"? – "אומה שחקב"ה עתיד ליתן בה שלום" (ב"ר סו); אומה ש"שלום", חי העולמים, מתנהג בה" (שיהש"ר ז).
אין מקרבין את המרוחקים לתורה אלא ע"י השלום – "הוי מתלמידיו של אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (אבות א).
שכר השלום – אוכל פירותיו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא" (פאה א); – "קל וחומר מאבני המזבח: מה אם אבנים שאינן רואות ולא שומעות ולא מדברות, ע"י שמטילות שלום (בקרבנות כפרה שמעלים עליהן) בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקב"ה: "לא תניף עליהן ברזל", אדם שמטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין עיר לעיר ובין מדינה למדינה – על אחת כמה וכמה שלא תבואהו הפורענות" (תורת כהנים קדושים כ); – "על אחת כמה וכמה שיאריכו ימיו ושנותיו" (תנחומא יתרו יז).
איש השלום יסוד כל העולם – "תולה ארז על בלימה" . אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה" (חולין פט); – כשם שהארץ, אילו נטתה ממרכזה לחלל החיצון כבר היה העולם חרב, כך האדם מחריב עולמות, וכשהוא שומר על השלום ראוי הוא שיהא העולם קיים בזכותו (מהר"ל).
השלום מגן מפני העבירות – "אפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם אמר הקב"ה, כביכול, איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם" (ב"ר לח); "דורו של אחאב היו עובדים עבודה זרה, ויוצאים למלחמה ונוצחים – שלא היו בהם דלטורים (= מלשינים)" (מדרש תהלים ז).
אשה כי תשטה ומעלה בבעלה – "אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה יימחה על המים" (חולין קמא) כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, שמא לא נטמאה.
השלום מביא את הגאולה – אין הקב"ה מבשר את ישראל שיהיו נגאלים אלא בשלום" (דברים רבה ה); – "אין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם אגודה אחת" (תנחומא נצבים א).
"גדול השלום שכל הברכות והטובות והנחמות שהקב"ה מביאן על ישראל, חותמין בשלום; בקריאת שמע – "הפורס סוכת שלום", בתפילה – "עושה שלום במרומיו", בברכת כהנים – "וישם לך שלום" – (ויקרא רבה ט).
דע מוראה של מחלוקת
כשם שהשלום הוא קיום כל העולם, תנאי לתורה ועבודה ויסוד לכל המצוות והמעשים הטובים, כך המחלוקת חורבן היא לעולם וגורמת ח"ו לעקור תורה ולבטל עבודה ואין סוף לפורענויות שבעל המחלוקת מושך עליו ועל אחרים. והרי תורת ה' אמת, עדות ה' נאמנה – לכן ישמע כל אדם עדותם של חכמי אמת הקדמונים שכל דבריהם תורה מן השמים.
אמרו חכמים: "כמה קשה מחלוקת, שכל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד זכרו; כמה קשה המחלוקת שבית דין של מעלה אין קונסים אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה – מבן שלוש עשרה, ובמחלוקתו של קרח – תינוקות בני יומם נשרפו ונבלעו בשאול תחתיות" (במדבר רבה יח).
תאמר שמוראה של מחלוקת רק לרשעים המזידים בעוון זה, ואילו צדיקים שעושים מחלוקת לשם שמים ניצולים מסכנתה תמיד? – הרי שני גדולי עולם, רבי אליעזר ורבי יוסי שמפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים, ראה מה סיפרו חכמים עליהם:
"מעשה בבית הכנסת בטבריא שנחלקו בו ר' אליעזר ור' יוסי (בדין של מוקצה בשבת) עד שנקרע ספר תורה בחמתם. והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית כנסת זה לעבודה זרה! וכן היה" (יבמות צו).
לא היו אותם שני גדולי עולם ראויים שתארע תקלה זו על ידיהם, אלא זימנה הקב"ה בידיהם כדי להורות לתלמידים הבאים אחריהם שייזהרו מן המחלוקת אפילו לשם שמים.
גם תורה ומצוות וגמילות חסדים, ואפילו תורתם של תינוקות של בית רבן, אינן מצילות מפני ענשה של מחלוקת. כך אמרו חכמים (יומא ט):
מקדש ראשון שחרב, מפני עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיו באותו דור, "אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים"; –
תינוקות שהיו בימי שאול ושמואל, עד שלא הביאו שתי שערות (סימני בגרות ראשונים) היו דורשים את התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, והיה דוד מתפלל עליהם: "אתה ה' תשמרם" מן הדור הזה שחייב כליה. אחר כל השבח הזה, היו יוצאים למלחמה ונופלים – על שהיו בהם דילטורים" (מדרש תהלים ז).
אין אדם נכנס במחלוקת עד שעושה עצמו שופט ומוכיח לאחרים על דברים שלא ישרו בעיניו, וכשהוא שופטם – כל מידת הדין הוא מותח כנגדם לנתוץ ולעקור הכל. ולא עוד אלא שהוא חורש מזימות ימים רבים כדי להצמיח רעה על שונאיו אחרי כן. לפיכך הקב"ה משלם לו מידה כנגד מידה ומצמיח עליו רעה ממקום שלא פילל והוא מותח כנגדו כל מידת הדין ואינו בא עמו ברחמים כלל, ומי יעמוד לפניו בדין (מהר"ל).
רצונך לידע עד כמה מתוחה מידת הדין כנגד בעלי המחלוקת, שהרי התירו חכמים לדבר עליהם לשון הרע כדי לעקרם מן העולם, ובלשון הזה אמרו (ירושלמי פא"ה א): "מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת" ומנתן הנביא למדו זאת, שדיבר על אדוניהו שעשה מחלוקת. וכן אמרו שם: "עילה היו מבקשים להתיר דם של בעלי מחלוקת", כלומר, מותר לבקש עלילות על אותם בעלי המחלוקת כדי להרגם.
להט החרב המתהפכת
לא היה עוד כדור הזה שהוא מלא פחד מחרב המלחמה הנטויה עליו; המלחמה הגרעינית שכל העולם כולו חל מפניה וממזרח שמש ועד מבואו וגם צפון ודרום, הכל בו חזית דמים אחת ואין מידה מציל. והחלחלה גדולה ביותר בשארית ישראל היושבים צפופים בערים הגדולות, ירחם ה' עמו ויצילם מכל צרה וצוקה.
ואנחנו מאמינים בני מאמינים אנו, והלא כך הורו לנו גדולי אומתנו שכל טובה הבאה לעולם – בזכות ישראל, וכשאין ישראל זוכים אין שלוה גם בעולם.
מלכויות מתגרות זו בזו – אות אזעקה היא לישראל שיחדלו מהתגרות אלו עם אלו. כל אומות העולם יחד באותה חרדה גדולה – משמע, שכל שבטי ישראל כולם באותו ענין נתפסים, בעוון המחלוקת ושנאת החינם העובר בכל העם מקצה ועד קצה, והקטגוריא רבה אפילו בין תלמידי החכמים שבדור אומלל זה. הלא נשמע לקול אזעקה זה!
כשהבטיח הקב"ה לישראל כל טובה, אם בחוקותיו ילכו, שובע ושפע וברכה וישיבה לבטח בארצם, מה הכתוב אומר אחרי כן? (ויקרא כו) – "ונתתי שלום בארץ". "בארצכם" אינו אומר אלא "בארץ" – בכל העולם. ואמרו חכמים בביאור כתוב זה: "שמא תאמרו: הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום (בעולם) אין כלום, תלמוד לומר: "ונתתי שלום בארץ". הרי ששלום כל העולם למען ישראל הזוכים. וח"ו אם אין זוכים, חייבים ליתן הדין על עצמם ועל כל העולם כולו. הלא נתעורר עתה בשעה שלהט החרב עדיין מתהפכת רק מעל לראשינו ועדיין לא נגעה בנו הפורענות, אשר נעשה שלום בינינו, להסיר מחלוקת שנאת חינם וקטגוריה מבין תלמידי חכמים, ובעקבותיהם ילך כל העם בדרכי נועם ובנתיבות שלום, או אז תישבר מלחמה זו שבכל העולם וה' יתן שלום בארץ כולה, הלא בנו הדבר תלוי.
מוקדי אש המחלוקת
המבקש ישע צריך להכיר צרתו. אף אנו כשבאים להיחלץ למען השלום במחנותינו, חייבים להכיר יפה היכן הם המוקדים שמשם פורצת אש המחלוקת ולשם נכוון מאמצינו לכבות להשקיט ולהרגיע.
רבות הן סיבותיה של מחלוקת ואי אפשר לפרטן מפני ריבויין. והסיבות הללו אחת קשה מחברתה; זו מקורה ברשות היחיד של איש המריבה וזו מרשות הרבים באה אליו; זו כולה מן המידות הרעות והרשע יצאה והיתה לבער, וזו גם תערובת של טוב יש בה. וכן אתה מוצא גם אש המחלוקת שפרצה על רקע שלכאורה כולו טוב הוא. ויש ששתי סיבות או יותר משמשות יחד. לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבכולן שהזיקן מצוי ותוצאותיהן איומות.
אף על פי כן כדאי שננסה לחלק אותן הסיבות הרבות לסוגים סוגים, ונקרא להם שמות כדי שנעמוד על מהותם. חלוקה זו לסוגים שונים תלמדנו איזו מן הסיבות חמורה מחברתה מצד עצמה, ואיזוהי שחומרתה מצד סכנתה ותוצאותיה; או אז נדע יפה היכן לכוון מאמצינו הראשונים לסלק את המוקד ולכבות את התבערה.
סוגים אלה של סיבות למחלוקת, נמנה אותם מן הקל אל הכבד, לא לפי חומרת המעשה מצד עצמו אלא לפי גודל הסכנה היוצאת מן המעשה הזה לציבור; ואפילו היתה כוונת עושהו לטובה.
שבעה גורמים למחלוקת
שבעה גורמים עיקריים הם שהם סיבות למחלוקת, ואלה הם:
סיבה ראשונה – אנשים אוהבי קנטור המעוררים מדנים, לא מפני התועלת שמבקשים לעצמם או מפני כל מטרה אחרת, אלא מפני אהבת הקנטור בלבד. להכעיס ולהרגיז לשמה. אף על פי שהללו בוודאי כוונתם רעה היא מאד, אין סכנתם מרובה כל כך, לפי שלא נחשדו רוב ישראל על כך. שנואים הם על רוב הציבור ואין למדין מהם לעשות כמוהם.
שניה במעלה לצד הסכנה – מחלוקת היוצאת מן הגאוותנות. אנשים שהכל בעיניהם כקליפת השום ואין מקום בעולם אלא להם בלבד, על כן הם יוצאים וחולקים על כל תופס מקום זולתם. מידה רעה ומגונה היא זאת במאד, אף על פי כן היא נפוצה למדי.
חמורה מהן המחלוקת שבאה מצמצום המוח – אנשים שאינם מסוגלים לחשב שכר דבר כנגד הפסדו והנקל בעיניהם ללבות אש על כל דבר של מה בכך, עד האפס והאין. לסוג זה שייכות רוב המריבות הלוקליות שבין גבאֵי מוסדות או בתי תפילה ובשאר מקומות אסיפה לרבים הנותנים הזדמנויות לחיכוכים בין איש לרעהו. סוג זה חמור מן הראשונים הואיל ומעוטי דעת מרובים מן הרשעים להכעיס. אף על פי כן אין סכנת התפשטות של האש מרובה, ולרוב נשארת האש אצורה בין כותלי רשויותיהם בלבד ואינה יוצאת לחוץ.
חמורה יותר, מחלוקת שמקורה בשיעמום מתוך בטלה – אנשים שפרנסתם מזומנת להם בלי עמל, שבעים ודשנים ואין להם די בילוי במה להרוג את כל זמנם. רובם של אלה מתאחדים קבוצות קבוצות שיוצאות להילחם אלה באלה וששים אלי קרב מתוך שובע ובטלה. חומרת סכנתם בזה שמלאכתם בכך תמיד ויכולתם אינה מוגבלת וניסיונם רב. אש שנתלקחה בידיהם של אלה, לא במהרה תיכבה.
עולה עליהן סכנת המחלוקת העשויה להתפשט על פני שטח ציבורי רב יותר, בעטיים של עסקני ציבור למיניהם שלא הגיעו לפרנסות ועושים עצמם פרנסים על הציבור בעל כרחו. אף הם מחולקים לדרגות שונות וגם המטרות אינן שוות אצל כולם. קרייריזם, כח, ממון או כבוד, או סתם תאוה לבחוש בקדרת הציבור ולהיות לראוה תמיד לעיני הקהל. הצד השוה שבכולם שנפשם ריקה מכל אידיאל של ממש, מצפונם לקוי, כשרונותיהם מוגבלים, אלא שמשום מה דבקה בהם שאיפת הגדלות ומבקשים להם תפקיד להתגדר בו. ובאין להם תפקיד יעודי משלהם, הם יוצאים ומבקשים להם תפקיד מלאכותי מכל הבא ביד והיוצא בעונה זו, ומנגחים בו את יריביהם וקונים בו את עולמם. טול מהם ההתנגחות וההתכחשות הזו, ונטלת מהם הכל.
סכנתם של הללו מרובה מאד, כיון ששטים הם תמיד במרחבי השטח הציבורי העליון, מלומדי מלחמה הם וסיגלו לעצמם ליטוש חיצוני בדיבור ובכתב, ונראים כחכמים וחריפים בכל תהלוכותיהם שבהן הם נגלים לציבור וצודים את לבו ורותמים אותו להישג מאוייהם המפוקפקים.
מסוכנת הרבה יותר היא המחלוקת היוצאת על ידי מסורת של קנאות תוקפנית ומלחמתית. ציבורים שלמים הם הרואים עצמם תמיד במצב מלחמה עם אחרים, לא מפני רדיפת ממון שבהם או כבוד וכד', כי אם מפני צירוף של דברים רבים, בהם גם טובים ואידיאליים – עכ"פ כך היו בראשיתם – שאליהם נוספו מידות קשות של חשדנות מוגזמת כלפי הזולת עם הרגלי פסלנות מפני החשדנות הזו; והקשה מכולם שבאותו צירוף, היא השגרה.
המלחמות והמריבות שעסוקים בהן תמיד נעשו אצלם שגרה ולא מצאו עדיין שעה כשרה לביקור פנקסיהם ופנקסי אחרים – שמא חדלו כבר הסיבות הראשונות למחלוקת. מחלוקת, מחלוקת, מחלוקת תמיד. המחלוקת היא תמיד חדשה ואולם סיבותיה ונימוקיה לרוב הן ישנות נושנות שכבר עברו מן המציאות.
וביניהם של אלה אתה מוצא חוגים מצומצמים יותר שמחלוקתם – אומנותם. וכדרך שאין אדם נח מעמל פרנסתו לשעה קלה כך אין הם נחים ממריבותיהם כלל. אף הם סיגלו לעצמם צעקנות קולנית כזו שמחרישה אוזני עצמם. שרויים הם תמיד באקסטזה מלאכותית המשתלהבת מקולות עצמם שאינם פוסקים לרגע קט. אין הם מסוגלים לראות כלום זולת הצעקות היוצאות מגרונותיהם. למרות שמעוטים הם במספר ממלאים כל חלל סביבם. האפשר להידבר עם אנשים אלה אי פעם? מתוך שהם טרודים לצעוק אינם יכולים לשמוע לעולם.
שגרה מחלוקתית זו מביאתם לפעמים לידי אבסורדים דוקרים כל עין. פעמים שהם נלחמים גם בינם לבין עצמם ואי אתה יכול לעמוד על טיבה של אותה מחלוקת. ויש גם שהם מעוררים גיחוך טרגי-קומי בשעה שהם תוקפים אחרים בדברים שהם עצמם לקויים בהם יותר מן הנתקפים. וכאותה בדיחה שמספרים על "שוטר צניעות" שרץ אחרי איש שראהו רוחץ בים בלי בגד ים כחוק המדינה. בעוד שזה רץ והשוטר רודף אחריו, היה זה לובש בגד אחר בגד והשוטר משליך מעליו בגד אחרי בגד כדי להקל עליו הריצה עד שהשיגהו. וכשהשיגו, כבר היה השוטר ערום כביום הולדו והנרדף מלובש בכל בגדיו. שאלו לשוטר: מה פשעו ומה חטאתו של זה כי דלקת אחריו? השיב: הרי ערום הוא!…
אף על פי שהמחלוקת בכל צורותיה הנ"ל לכל גורמיה השונים, אוכלת את ישראל בכל פה וגורמת לכל מיני פורענויות ולחילול שם שמים וחילול כבוד ישראל; עדיין יש לנו ממנה נתמה פורתא. ניתן בכל זאת להאמין כי במוקדם או במאוחר היא תיפסק, כיון שרוב הקהל מכיר בגורמים הללו ומואס בהם, ואולי נזכה שגם כל המחזיקים בעושי מחלוקת הללו יתנערו מהם סוף סוף וישוב השלום על ישראל; –
ברם, עוד גורם אחד יש למחלוקת, שאף על פי שיסודותיו בטהרה, עולה הוא בסכנתו על כל גורמי המחלוקת האחרים – המחלוקת לשם שמים בנוסח המביש והידוע לרבים.
סוג זה של מחלוקת, ראוי שנייחד עליו הדיבור בשל חומרתו היתרה עתה בזמן הזה.
מחלוקת לשם שמים
אכן, מחלוקת לשם שמים אם אינה כהלכה ולא בעתה, חמורה סכנתה יותר ממחלוקת סתם. מחלוקת סתם שאינה לשם שמים אפילו אם רבים נכשלים בה, הכל יודעים שעברה היא ולא מצוה, וסוף שפורשים הימנה; אבל זו שלשם שמים, אם אינה על תיקונה, אין הכל יודעים בצד הסילוף שבה ומחזיקים בה כבמצוה ואין מרפים ממנה.
דוק ותשכח שעיצומה של מחלוקת אשר פשתה ורבתה בזמן האחרון מאד ולהבותיה אחזה את כל הארץ והגולה, וביותר, במחנה שומרי מצוה – אך ורק במילי דשמיא הוא. מי חולק על מי? – הכל חולקין על הכל! ובמה חולקין? – הכל רצים להעמיד את הדת על תלה והכל חושדים בצד שכנגדם כאילו ח"ו מחללים דת המה ועובדים עבודה שהיא זרה!
מאריה דאברהם, הלא העוון של עבודה זרה וחילול הדת שהכל מתריעים עליו לא עוון הדור הוא! אדרבא, מכל העברים רואים ושומעים על תסיסה הבאה מאליה אצל הרחוקים למיניהם, בכיוון ההתקרבות אל הדת והמסורת. זוהי תופעה גלויה שזה עידן ועידנים לא היתה כמוה בעולם. אלילי הדורות הקודמים עומדים מבויישים, כהניהם היו לצחוק ולשנינה, ועובדיהם אך עבודה של "מלומדה" הם עובדים ועוד מעט ויחפרו כולם עם פסיליהם. לא זוהי חטאת הדור הזה. הניחו להם לאלילים אלה לכהניהם והנצמדים להם – מאליהם יפולו.
אך זו בלבד חטאת הדור היא – השתוללות היצרים ללא רסן. יצרים של קנאה תאוה וכבוד שמושלים בכל מקום ממש ובכל אדם ובכל עבודה שהוא עושה.
אם זהו החטא, מהו התיקון ואיה היא דרך התשובה להשיב רבים מעוון? הווה אומר: ריסון היצרים, הוא תיקון לחטא; הראות אנשי מופת ודוגמא לעיני כל העם, לאמור: ראו אלה ההולכים בדרך אמת כמה צנועים הם בחייהם, כמה מרוסנים הם יצריהם, וכמה נוחים הם ונעימים בכל מעשיהם, דיבוריהם והליכותיהם וכמה גדולה היא אהבתם את כל הבריות! – אך זו בלבד היא דרך התשובה להשיב רבים מעוון בדור הזה!
עתה, הגעו בנפשכם – האם השתלהבות יצר המחלוקת בזמן הזה ובמסיבות של עתה, אפילו היא עטופה באצטלה של מחלוקת לשם שמים – לא שילוח רסן היצר הוא? או האם יצר זה אינו הקשה שביצרים?!
אכן, ניתן תודה ולא נבוש: רוב רובה של מחלוקת מסוג זה, רובה ככולה, לא לשם שמים היא. רתיחת יצרים יש בה. אף זו מעוון [הדור] היא, תוספת השתוללות יצר המחלוקת להשתוללות שאר יצרים.
שאלה ושתי תשובות בצדה
תאמר: "אם כן לא הנחת מקום למחלוקת לשם שמים ולמלחמה נגד עוברי רצונו, ודוד המלך אומר: "הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט וגו'" –
שתי תשובות בדבר: האחת – לא עליהם ולא על כיוצא בהם אמר דוד פסוק זה. משנאי ה' שהיו בימי דוד וכיוצא באלה בשאר דורות, אנשי מעלה היו והעיזו פנים כלפי מעלה. ואילו הללו של עתה, שפלי שפלים הם המתמכרים לתאוות שפלות של חיי רגע בלבד. הללו של עתה זקוקים לרחמים ולהארת פנים כדי להעלותם משפלותם ולא להדיחם ח"ו, על ידי שנאה וקטטה.
והתשובה השניה – אפילו היה מקום גם עתה למלחמה בעוברי רצון ה' ובשנאה ובקטטה – לא זוהי המלחמה הנעשית עתה ולא מצוה יש בה. אין היא עומדת כלל במבחן של מלחמה ומחלוקת לשם שמים שחכמינו הראשונים קבעו סימניה ותחומיה.
מחלוקת שהיא לשם שמים באמת הבאה משנאה של מצוה, כמה סימני היכר יש לה; ואילו זו הממלאת את חלל עולמנו, אין בה אחת מכל הסימנים האלה. אדרבא, ייבחנו הדברים.
איזוהי שנאה של מצוה?
כך שנינו: אדם שהולך בדרך ומזדמנות לפניו שתי מצוות בשני אנשים: אחד שחמורו נופל בדרך ורובץ תחת משאו וצריך לעזור לו בפירוק המשא, השני שמשאו נפל מעל חמורו וצריך לעזור לו להטעין שוב המשא – מצוות הפריקה קודמת משום שיש בה גם צער לחמור. אבל, אם הוא שונא לזה שצריך לעזרתו בטעינה – חייב הוא להטעין תחילה המשא על חמור שונאו קודם שיפרוק המשא מעל חמור אוהבו.
שונא? – והלא כתוב: "לא תשנא את אחיך בלבבך", אלא שהוא שונאו מפני עברות שביד פלוני, ומצוה לשנאותו.
ואף על פי שמצוה לשנאותו, חייב הוא להקדים את שונאו בעשות עמו חסד לפני אוהבו, ואפילו אותו חסד שאוהבו זקוק לו יש לו דין קדימה – וכל כך למה? כדי לכוף את יצרו. שמא תתערב בשנאה זו גם שנאה שאינה של מצוה! (ראה פסחים קיג: ותוספות שם).
רק גדולי עולם כמשה רבינו בשעתו וכדוד המלך בשעתו או סנהדרין שופטת בשעתה, רק הם יכולים לטהר לבם ממחשבה שאינה של מצוה ולצאת חוצץ נגד עוברי רצון ה' גם בפועל ממש; ואילו שאר כל אדם צריכים להביע שנאתם לעוברי רצון ה' רק על ידי מעשים רבים של חסד ורחמים שהוא עושה עמו יותר מעם כל אדם. כפיית יצר זו של הצדיק כלפי הרשע, היא שמכניעה אותו אל הטוב יותר מבמלחמה בפועל שהיתה נעשית בידו.
לידע כל איש בנפשו, כל העוסקים במחלוקת לשם שמים לאלפיהם ולרבבותיהם, אם כך הוא מנהגם באותה מחלוקת שהם מכנים אותה "לשם שמים".
מחלוקת לשם שמים, אינה אלא זו שהיא נעשית בידי חכמים בתוך כותלי בית המדרש על דבר הלכה שאלו ואלו דברי אלקים חיים. ואפילו היא פורצת מעבר לדיון ההלכה גופא – לעולם אינה פורצת מחוץ לכותלי בית המדרש.
קטטה לשם שמים, אינה אלא זו שנעשית בידי יחידי סגולה שבדור בלבד בלי עוזרים ומסייעים שאין לבם צרוף לשמים בלבד. ואילו קטטה שאלפים ורבבות לוקחים בה חלק פעיל – אינה אלא לשם מתן סיפוק ליצר הרע. ועל קטטה כזו וכיוצא בה הורה ר' יוזפא הצדיק, חתנו של ר' יחזקאל לנדוי בעל "הנודע ביהודה": "מוטב להעמיד צלם בהיכל ואל ירבו מחלוקת בישראל".
אף גם זאת. קטטה לשם שמים כשהיא נעשית בידי צדיקי אמת שבדור, נגד רשעים מזידים, אינה נעשית אלא על ענינים העומדים ברומו של עולם ולאחר משאים ומתנים רבים ושמיעה בין אחיהם ולאחר שיקולים ואזהרות הרבה, ואילו כל המחלוקת הנוראה הזו שבימינו, אין בה אחד מכל הסימנים האלה.
לסיכום הדברים
כל מחלוקת הנעשית בהמון, בהתפרצות, בצעקנות, ברדיפות, בזעם, בעלבונות ברבים, בעיתונות וברדיו; כל מחלוקת שיש עמה ירידה לחייו של היריב; כל מחלוקת הבאה על דברים מפוקפקים שלא נתבררה פסלותם וזדונם בפני בית דין של מוסמכים לפי כל הלכות השיפוט; כל מחלוקת הפוסלת ציבורים שלמים מישראל ללא אבחנה בין איש לאיש ובין מעשה למעשה – אין בה כלום לשם שמים, אבל יש בה כל סימני ההיכר של ריב ומדנים אסורים הגורמים חילול השם בלבד ומוסיפים חטא על פשעי הדור.
לכן כולנו יחד נרים קול אחד של תפילה: "השיבנו ה' אליך ונשובה"! המורדים והפושעים בך כעושים מלחמותיך, כולנו יחד צריכים תשובה אחת, שלום ושלום, לרחוק ולקרוב, אמר ה', ורפאתיו!
תוסר הקטגוריא בין תלמידי החכמים
ישכינו יראי ה' שלום באהליהם
יפתחו לבבם באהבה ובחמלה על עוזבי דרך ה' ויקרבום ויורום וידריכום בדרך האמת.
יהיה כל מחנה שומרי תורה מופת ודוגמא לנימוסים טובים לצניעות ושלוה נפשית ולריסון יצרים.
יגנה כל עובד ה' את המחלוקת בכל צורה שהיא וירוממו וינשאו את השלום על הכל; או אז יכירום הכל ויאמרו: זרע ברך ה' המה; ויראו וישמעו רחוקים ויתקרבו, וישוב השלום על כל ישראל בינם לבינם ובינם לבין אביהם שבשמים, ואף הקב"ה יעשה עמנו ועם כל עולמו כהבטחתו – "ונתתי שלום בארץ" – שלום בכל העולם.