שעבוד מצרים / ר' אליהו כי טוב

מתוך "מוריה" שנה שלישית, ניסן-אייר, תשל"א

א. כי-טוב
ירושלים

"כלה גרש יגרש"

 

ראה זה פלא בהליכות אנוש על פני התבל: המיועדים לגאולה, עושים כל מה שבידם כדי לברוח מן הגאולה, ואילו הללו אשר כל עצמם אינם רוצים אלא להטיל כבלי שעבוד על הראשונים, דווקא הם מקרבים את קץ השעבוד ומביאים את הגאולים לגאולתם, ואלמלא הם היתה הגאולה מתמהמהת לבוא או שלא היתה באה כלל.

וכך ממש אתה מוצא באבותינו הגאולים ובמצרים המשעבדים.

מתחילה, כשירדו אבותינו למצרים היתה הירידה הזו הפסיעה הראשונה בדרך לגאולה, כי למה באו למצרים ועל מה באו? – אלא שעצה עמוקה היתה זאת עוד מן הברית שבין הבתרים, אשר שם נאמר לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וגו' כי לא שלם עוֹן האמורי עד הנה".

היתה הגזרה הזאת יכולה להתקיים גם בשבתם בארץ האמורי, אלא שבניו ובני בניו של אברהם יהיו תחת ידם של האמורים ולא הם יהיו אדוני הארץ; היו יכולים לחכות את כל ה"ארבע מאות שנה" בתוך הארץ שנועדה להם לאחר מכן, כשם שנתקיימה הגזרה בכל אותן מאה ושמונים השנים של יצחק ועשר השנים שלאחרי גוויעתו, אשר נחשבו לבניו של אברהם כישיבה "בארץ לא להם" מאחר ש"הכנעני אז בארץ". היו יכולים לשבת במצרים ישיבה נוחה במשך כל המאתים ועשר שנים שישבו שם, כשם שישבו שם ישיבה נוחה מיום רדתם של יעקב ובניו למצרים ועד להולדתה של מרים, מאה עשרים וארבע שנה והקב"ה חשב להם את השנים הללו לשנים של שעבוד תחת ידי זרים, מחוץ למה שחשב להם את ה"קץ", כלומר את המאה ותשעים שנה מנין ק"ץ.

אם נגזרה עליהם גזרה של שעבוד קשה סבלות ועוני – היו יכולים לעבור את הסבל והעינויים האלה תחת יד האמורי, עד אשר יושלם עוון האמורי ויתמו שנות השעבוד "ארבע מאות" – אלא שעצה עמוקה מאד היתה כאן, עצה שלא ידעה אלא אברהם והוא מסרה ליצחק בנו ויצחק ליעקב ויעקב – לבן זקוניו, יוסף ואשר בניו לא ידעוה. עד אשר נגולה כולה אחר כל הקורות אותם במצרים ובמדבר. ורק היום נודעת היא לכולנו.

מזומן היה יצחק לגאולה ולרשת את הארץ מן הכנעני והאמורי, אלא שלא שלם עדיין עוון האמורי בשביל להורישו מארצו של יצחק, על כן היה יצחק יושב "בארץ הכנעני" ומחשב שנים עד הקץ, עד להתמלא סאתם של האמוריים. לא כאביו אברהם אשר קרא בשם ה' אל הכשדים הארמים הפלשתים המצרים והחתים, אשר שמעו כולם לרגע קט ואחר עזבו, הוא כבר נולד אחרי שנעשה אברהם "אב לכל העולם" ולא "אב לארם" בלבד, אחרי שכבר ניטע עץ החיים, זרע קודש אשר מצבם בם לעולמי עד; זרע קודש אשר כל אשר יצוּו הם שומרים משמרת, ולא כנפשות אשר נעשו בחרן ולא זֵכר להם אחר כך, זרע קודש, אשר כל ברכה שמכניסים בהם הם שומרים אותה לעצמם ולכל העולם כולו, ואינם מאבדים אותה. לפני שהיו אלה, מצוה היה על אברהם לקרוא גם אל אזניים אטומות. משנולדו אלה היתה המצוה לאצור את כל הברכה רק למענם.

הוא לא יצא לחוץ לארץ לשבת על אדמה טמאה, אחרי שנתקדש כולו כעולה לשמים, והוקמה בינו ובין טומאת העמים וארצותיהם מחיצה של ברזל, אשר שום דבר לא יעבור עוד ממנו אליהם ולא מהם אליו – מה לו אפוא אל אדמה טמאה. בארץ הייעוד ישב בדול מיושביה בשעתו, ומכונס כולו בבנין ביתו בנין עדי עד.

מזומן היה יעקב לגאולה שלמה בארץ יעודו, אלא שעדיין לא שלם עוון האמורי בשביל להורישו מן הארץ שכבש מזרעו של שם. הוא החל לבנות את הממלכה להיות סגולה מכל העמים וכהנים עבור כל הארץ. ממלכתו עדיין רק במחשבה היא קיימת וכבר יש לה מתנכלים הרבה מקרוב ומרחוק הרבה מאד. על אבי אביו אמרו: זקן ערירי זה, אין פחד ממנו. ערירי ימות ולאחרים יעזוב חילו. על יצחק אביו אמרו: אימה ופחד הוא מטיל על הבריות, הכול בדלים הימנו, העולם אינו שלו – אם יכיר העולם בו שהוא יורש אבותיו, ועוד שהוא מעמיד בנים הרבה, יאמרו: החוט המשולש הזה לא במהרה ינתק, ונאספו עליו והכוהו, והוא עדיין רך ויחיד, לא יוכל לעמוד מפניהם. הלך והסתיר עצמו מעין כל רואה ואף מאביו הסתיר דרכיו, ויאמרו הכול: לא זהו הבחיר…

את הבכורה בערמה לקח, לא כיורש, את הברכה בתחבולה לקח ו… לא כראוי לה, ואחר הלך ובלב בוטח השאיר את ארצו ביד האמורי, כי ידע כי הוא לא יכה שורש בארץ החיים, את בית אביו עזב על עשו וידע כי לא לו ירושת יצחק, וכשידמה עשו שנפטר יעקב מבית אביו, כי אז ילך גם הוא אל ישמעאל אחי אביו ויבז את הבכורה ויתייאש מברכת אביו, ואז ישוב הוא אל מקומו בשלום ובהיותו שלם. – ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.

וילך חרנה, לא כאבי אביו אשר בכל מקום בואו קרא בשם ה'. נסתרות הן דרכיו. הוא הלך לכנס את אשר פיזר אברהם. ד' עמודי תבל אשר עליהם עתיד העולם כולו להיות נשען, הם בחרן נשתלו, הלך הוא אליהם ואספם. שם מצא ארבע פרדות טובות, את ארבע האימהות, ואִתן בנה את העולם. לא בנקל השיגן כאשר יאה לבן מלכים, אלא בעבודת עבד, והכול בשביל שיסיחו דעתן ממנו ויאמרו כי לא זהו הבחיר…

כיון שנולדו לו כל עדת ישורון, עשרת בניו הראשונים, הראויים לעמוד כנגד כל אומה ולשון ולהחריבם בעשותם אתם מלחמה; כיון שנולד גם יוסף שטנו של עשו אחיו, וכיון שהוא ראה גם את בנו השנים עשר ממשמש ובא וידע בבירור כי מרכבתו שלמה עם כל שנים עשר שבטי י-ה. (מסורת היתה במשפחתו כי הם, השנים עשר, עתידים לרשת עולם ומלואו ולכונן ממלכת עולם, כולם רדפו להשיג "שנים עשר" אלה, רדפה מלכה אשת נחור יחד עם פלגשו ראומה והנה ילדה את עוץ הבכור וגו' עד שנים עשר, רדפה קטורה וילדה שנים עשר, רדף ישמעאל והוליד שנים עשר נשיאים, רדף עשו והקים שנים עשר אלופים – כולם רדפו אבל השיגו תוהו, נבהלו אלופי אדום, נשיאים ורוח קשרי רשעים כולם שאינם מן המנין – רק יעקב, רדף והשיג שנים עשר שבטי י-ה).

כיון שראה כן, אמר מעתה אין לי לשבת עוד כאן, אלכה ואשובה אל ארצי ולמולדתי, שם נשב בשלוה, נירה אבני פינה לממלכת כהנים על אדמתה ונמתין עד עת קץ בהתמלא סאתם ושעתם של האמוריים. מעתה כל יום נוסף מיותר הוא לשבת כאן. הסכים ה' עמו ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו וגו' לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען.

מזומן היה יעקב ומזומנים היו כל בניו להישאר יושבים על אדמתם ולהמתין עליה, ביקש יעקב לישב בשלוה, רצה יעקב כי עינויו ועבדותו בשדה ארם יפרעו פירעון מלא את השטר הישן של "ועבדום וענו אותם" – והנה קפץ עליו רוגזו של יוסף… יעקב רק ביקש לישב בשלוה ובלבו פחד מן השטר הישן שמא לא נפרע עדיין. בניו של יעקב, אחי יוסף, כבר לא בקשו אלא קבעו ישיבה של שלוה, ישיבה של בני חורין בארץ הנועדה רק להם. ובעשות אחד מאדוני הארץ החרניים נבלה בבת יעקב לא נהגו מנהג עבדים היושבים בארץ לא להם, אלא מנהג אדונים. הארץ שלנו היא, אנחנו אדונים לה, מה לו לבשר חמורים לנגוע ולטמא את אחותנו! רק יוסף לבדו הרגיז את השלוה. כאחיו ערגה נפשו גם הוא להשתקע ולהוריש גויים ממנה, ולא עוד אלא שמצאתו מרחם אמו יצא למלוך ולהיות שליט, אבל כבש את רוחו מפני השטר שלא נפרע עדיין, מפני העצה העמוקה, כי לא שלם עוד עוון האמורי ועד אז הוא יושב הארץ. אביו הראשון גולה היה, יצחק גר היה בארצו, יעקב נע ונד היה, אף הוא מסלסל בשערו היה. הסתיר דרכיו מבני אדם, ויחשבוהו כמתרפס לפני אדוני הארץ למצוא חן בעיניהם, כמו יושב בארץ לא לו. כאבר מן החי, היתה לו הארץ הזו. אמנם נותקו העמים האלה משורש החיים. הם לא יאריכו ימים על הארץ שהם יושבים עליה, סר צילם, אבל עדיין מפרפרים הם ומארצם לא ניתן עדיין לאוכל ליהנות מפריה ולשבוע מטובה. כדין אבר מן הבהמה השחוטה ועדיין היא מפרפרת… הסכימה דעתו של אותו זקן לדעת בן זקוניו ועשה לו כתונת פסים. לו בלבד מסר סודותיו, אף הוא שמר את דבריו ויקשב לחלומותיו, וישנאו אותו אחיו על חלומותיו ועל דבריו…

יכול היה יעקב להנמיך מעט את קומת בני הענק אחי יוסף, שיקבלו על עצמם גם הם את הגרות "בארץ לא להם" והיו נשארים יושבים על אדמתם עד עת קץ. גיבורי עולם אלה – הלא ישכילו להיות כובשים את רוחם.

– אלא שכך היתה העצה העמוקה שיוסף ידעה, הוא ראה שתי ראייות. ראה את אחיו גיבורי הרוח אשר יצליחו לכול, גם להיות כופפים את קומתם, וגם לשבת עם האמורי יחד בכפיפה אחת ולא הוא יהנה ויחזק מהם, ולא הם יינזקו ויחלשו ממנו. אבל ראה יוסף עוד ראייה. הוא ראה את הדור האחרון, בניהם אשר יקומו מאחריהם, אשר לא יוצלחו להקים חומת ברזל בינם ובין יושבי ארץ האמורי. בני ישראל בשבתם על אדמת ישראל, לא ירכינו ראש, לא יקבלו שעבוד. מלחמה יעשו ואחר כך שלום יעשו, כמלחמה ושלום שבין עם ועם לא מלחמת מצוה לא מלחמת חרמה, ועל כן בעשותם מלחמה יריבון זה בזה, ובעשותם אחר כך שלום ידבקו זה בזה, והתחתנו ביניהם והיו לשכים בעיניהם ולצנינים בצדיהם. האמורי יאריך שבתו על האדמה ולבני ישראל יצורו עד אשר תקאה הארץ אותם. לא שעבוד יהיה, לא השטר ייפרע ולא הקץ יחיש לבוא, אף לא בעתו. לא שעבוד הוא רוצה. יימצה כוס התרעלה עד תומו ותהיה הגאולה אחרי כן שלמה לו! לצאת מכאן, בארץ רחוקה ישתעבדו. יטעמו ויראו כי מרה היא נחלתם של הגויים, יראו שם את בושתם ואת ערות כל הארץ, את כיעורם של הטובים שבאומות של חכמיהם ונאוריהם; והיה כי ישובו אחרי כן אל אדמתם, עם פקוד יפקוד ה' אותם לא יהיו נוהים אחרי הבלי הגויים ותורתם, את ה' בלבדו ימליכו עליהם, ותהי ממלכתם נכונה בידם לעולמי עד… ויוסף הורד מצרימה.

נתגלגלו הדברים, ובאו אחי יוסף עשרה לשבור בר בארץ מצרים. "לשבור בר"? וכי חסר למלכו של עולם מזון וטרף להשביע את רעבון בניו? את כל העולם כולו הוא זן ומפרנס בזכות בניו אלה, ויעקב ובניו יהיו מבקשים לחם בארץ טמאה?! – ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. לא הכירו אותו ושכחו דבריו וחלומותיו. רק הוא לבד זכר את החלומות אשר חלם וגלה להם את הרז שבבואם הנה, ויאמר להם: "מרגלים אתם לראות את ערוות הארץ באתם" – ולא כאשר הם אומרים "לשבר אוכל"… "מרגלים" – עושים שרות לארצכם מחוץ למדינתכם, בהחבא בהסתר ובמסירות נפש מאין כמוה. "לראות את ערות הארץ באתם" – את תחלואיה ואת מכאוביה, את זוהמתה ואת טומאתה למען תדעו לקעקע ביצתה שלא תדבק בידכם מאומה ממנה בשבתכם בארצכם – ויתודע יוסף אל אחיו ולא עמד איש אתו בהתודעו. לא במלחמה אישית הוא ניצח, אלא ניצחו דבריו, נתקיימו חלומותיו ויעקב ובניו ירדו למצרים, לגור בארץ באו ולא להשתקע.

אנשים שמעניקים שמי שמים בקומתם, כי יותנו בכלוב על ארץ טמאה ומשתחווים לננסי עולם המתגאים ב"חכמתם" וב"עשרם" – היש שעבוד גדול מזה? "ועבדום וענו אותם" – במלואו מתקיים בהם. מעתה כל צעד נוסף לחינם הוא בא. ועתה ישבו נא בארץ, יהיו קרובים לבית פרעה, יראו את איוולתם של שרי צוען ואליהם לא יגשו. יהיה התחום תחום ביניהם, תחום של גיטו ודי להם בכך. יכלכל אותם יוסף ויאכלו מכל טוב ארץ מצרים – איזה טוב הוא אם מארץ מצרים הוא, אבל הרי בשעבוד הם חיים בארץ לא להם, ודי להם בכך. אין צורך בקושי השעבוד גדול יותר.

הגאולה ממשמשת ובאה. וכבר עברו מאה ותשעים שנה עד אשר ירדו למצרים, עברו עוד שבעים ואחת שנה שישבו במצרים יחד עם יוסף, עוד מאה שלשים ותשע שנים יש להם להשלים עוד. הכול יעבר ובשלום, רק אל נא ירעו לבדם ולא ישחיתו לעצמם.

וימת יוסף וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וישרצו ויעצמו במאד מאד, – הכול היה גלוי וידוע מראש בעצה העמוקה, – אבל מה זה שנאמר עוד: "ותמלא הארץ אותם"? וכי יצאו מגושן וכי עזבו את תחומם שתחמו ראשונים?

אמנם כן. מיום שמת יוסף וכל הדור ההוא, קם דור אחרון מישראל אשר לא ידע את אבותיו וככל שהתקרבו יותר אל הגאולה התייאשו הימנה יותר ויותר. לשם מה הגאולה והיציאה מן הארץ אשר מלאה כל טוב, שבעה ודשנה, מארץ שחכמיה מצויינים בגויים ותרבותה היא תרבות כל העולם? לשם מה להתבדל מן החברה הנאורה? למה לא לנצל את מצרים בתוכה, הריהי ארץ של אפשרויות בלתי מגובלות, ארץ שאם אדם רוצה לעמול ולעבוד הוא שבע ודשן? מה חסר בארץ הזו אפילו לעבדים? – לא נצא ממנה, לארצנו לא נכסוף, לא נחדש עם חדש, עם אחד אנחנו עם המצרים יחד. מצרים אנחנו כמוהם, טובתם ושלומם הם גם טובתנו ושלומנו. לא בגיטו נשב בה, אלא נמלא את כל הארץ במרצנו, בכושרנו, בחכמתנו ובכל סגולותינו. נבנה את מצרים וניבנה! – הם ברחו מן הגאולה.

חמישים ושלוש שנים ארכו ימי ה"רינינסנס" האלה, ימים של פריצת חומת הגיטו וימים של התבוללות פורחת. היו שוכחים מי הם אלמלא בא פרעה והזכירם לראשונה שהם עם. הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. כל מפתחות החיים בידיהם, על הכול השתלטו וגם במספרם הם עולים ואנה אנחנו באים? – הבה נתחכמה. הוא מקרב אותם אל הגאולה.

משטר של חופש ודמוקרטיה במצרים. גזרה כי נגזרה, טעמים לה ונימוקים. בהתחכמות. היהודים עם רב פעלים הם, יעשו מאמץ מלחמתי עליון למען ביטחון המדינה, בלבו היה: למען ענותו, רק בפיו התחכם.

גוי חכם ונבון זה, אם חכם הוא אין חכם כמוהו, ואם טיפש – אין טיפש כמוהו. מאליהם קפצו בהנאה על הגזרה הזו. הזדמנות ניתנה להם להראות לפרעה את "נאמנותם הלאומית". רק מיסים דרשו ממנו, הוא נתן הרבה יותר. הוא בנה, מאליו מהתנדבותו בנה, "ויבן ערי מסכנות לפרעה", מבצרי ענק, מעשי ידי עם ענק, תשורה ואות של התרפסות לפני הננס הגוי. הם ברחו מן הגאולה יותר.

ויקוצו מפני בני ישראל. בעבדות קשה ובעול כבד אין מכניעים את העם הזה, אדרבה, גבה לבו באלה והוא הולך ומתחרה עם המצרים, – אין עצה אחרת אלא עבודת פרך. עבודת נשים לאנשים, עבודת אנשים לנשים, למען לא יוכלו תת כוחם. לא יהיו יוצרים רק אז ירגישו שהנם עבדים. הוא קרבם שוב לגאולתם.