בפרשת שמות מתחיל תיקון שובבים הנמשך ששה שבועות-פרשיות, שקבעו חכמי הדורות לתיקון הברית כנודע, וכולם כלולים בראש, בפרשת שמות, כרמוז בראשי התיבות ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה – שובבי”ם.
ויש בענין זה פן אישי-פרטי ופן ציבורי-כללי. בפן האישי מדובר כמובן על קלקול ברית בשר, על חטא הנעורים הידוע, אשר כמעט שאין לך אדם שניצול הימנו. שכן כולנו השתתפנו – ומשתתפים – ב"מכירת יוסף" הצדיק-הנער למקום טומאה, למצרים ערוות הארץ, ובעקבות כך נתגלגלנו כולנו בעקבותיו למצרים. ניתן לומר שגם היום, כל אחד ואחד מאתנו בילדותו ותחילת נערותו הוא בבחינת יוסף – "כל מאן דאיתגזיר (שנימול) איקרי צדיק" כמו שאמרו בזוהר – וקיימת אופציה לכל נער להמשיך ולהחזיק בתומתו ולשמר את נקיותו-טהרתו-יופיו שמילדות גם בהתבגרו. יוסף הצדיק מייצג את האפשרות הזאת, ומצליח להשאר נער נקי וצדיק, וכך לשאת חן בעיני אביו שבשמים (כנח שנשא חן משום שלא נטמא בחטא דור המבול שהשחית דרכו, והיפוכו עֵר בכור יהודה – הנולד לו לאחר ובעקבות מכירת יוסף! –המשחת ארצה, רע בעיני ה') ולהיות נאהב על ידי אבא יעקב – אשר הוא עצמו תם ושלם בדבר הזה שלא ראה קרי מימיו כדברי רבותינו, ולכן יופיו מעין אדם הראשון קודם החטא, חיוניותו שלמה וטריה ואינו כלול בגזירת המיתה ("יעקב אבינו לא מת"), עד ש"קראו הקב"ה א-ל".
מתברר כי יוסף "מעצבן" את אחיו, את הסביבה כולה שאינה מסוגלת להשמר ברמה שלו, וכך הוא בצדקתו מקרין, ביודעין ובלא יודעין, ביקורת עליהם. סביר לומר כי "בליטתו" של יוסף הנער היא המביאה גם את אביו לגעור בו, שכן יעקב איש תם מטבעו, בלי בליטה ומודעות למעלתו [ויתכן במישור אחר (עם הזהירות הנדרשת) לתרגם: בלא קישוי כלל, בעוד שיוסף נתקשה לאשת פוטיפר כאשר "לעשות צרכיו נכנס" כדברי רבותינו, וכמעט-קט שחילל בריתו אלמלא דמות יעקב שהופיעה לו. האחים לפיכך אינם מאמינים כי צדיק-אמת הוא (כי המקשה עצמו סוף שבא לידי עבירה)], ומתגלגל הדבר ונמכר יוסף למצרים כדי להתברר על מדת הצדיק שבו, וכאשר גדר עצמו מן הערוה, נגדרו גם כל אחיו שבאו בעקבותיו, כי למחיה שלחהו אלקים לפניהם, להצדיק גם אותם מצדקתו (העולה כעת על גדותיה, וכבר אין בה שום בליטה וביקורת אלא רצון להשביר בשופי) ולהחיות עם רב מחיוניותו השלימה, כך שעמדו בנסיון גם הם ולא נטמעו במצרים אלא שמרו על טהרת משפחותיהם (אשר שם י-ה השרוי בין איש ואשתו חתום בשמם – "החנוכי" ו"הפלואי" – ומעיד על כך).
ואולם לא הרי יוסף כהרי אחיו: יוסף הוא הצדיק החי שלא נכשל ולא מת ולא מתייסר אלא בשביל להחזיק בתומתו, אך מבית האסורים יצא למלוך ושליט הוא על עם הארץ כל ימיו, ואילו אחיו שאינם נקיים כמותו זקוקים לייסורים וליגיעת בשר ורוח בגלות ארוכה בכדי לקום מעפר ולשקם מחדש את חיוניותם שאבדה ו"ללקט את הניצוצות הקדושים" שנתפזרו בחטאיהם. פרשיות אלו המספרות את סיפור העבדות הקשה במצרים ויציאתם מן המצר ורפואתם עם הנגיפה למצרים וההבדלות מהם וממעשיהם עד היציאה אל המרחב, כאשר דמות יוסף הצדיק-החי-מעיקרו הולכת לפניהם, הם אפוא הזמן הנאות בכל שנה לתיקון פגם הברית, וסיומם במתן תורה (שבה מתקיים "ולקחתי", השלב האחרון ביציאת מצרים) וברית סיני שבפרשיות יתרו ומשפטים, עד שחזרו מתוך כך לנערותם ("נערי בני ישראל", ככתוב בברית סיני שבפרשת משפטים), ונעקר יצר הרע מלבם. מכל מקום בפן הזה של תיקון הפגם ושמירת ברית בשר, יוסף הוא המוביל וארונו השמור עמם במצרים הוא המגדיר ומשמר אותם מן הטמיעה (ואולי משום כך לא ביקש להעלותו לקבורה בארץ עם מותו!), וביציאתם הם "מעלים אותו" על נס, וזו תקנתם.
ישנו גם פן ציבורי כללי של תיקון שובבים – תיקון ברית אחים ויחסי-אנוש בקרב ישראל. במישור הזה נכון לומר שיוסף (גם בגרמת יעקב ששינה את בנו בין הבנים כדברי רז"ל) הוא זה שעשה את הצעד הראשון בעכירת השלוה שביקש יעקב לישב בה, הוא המביא דיבת אחיו רעה אל אביהם והוא המקנא-מקניא (בלשון הִפְעִיל) אותם ונמצא שהוא המקור לקנאה המתגלה בהם (וככתוב לעתיד ביחזקאל לח "אפרים לא יקנא את יהודה", משמע שיוסף הוא הנוטה לקנא ביהודה אשר נבחר למלכות הגם שאינו צדיק כמותו, והרמז: יוסף עולה במספר קנאה!), בעקבות כך מופרת השלוה בבית יעקב הגוער גם הוא ביוסף בנו חביבו עד שאירע הגרוע מכל ויוסף נמכר ונדחה לגמרי מקרב אחיו כאילו אינו אלא פסולת, כישמעאל ועשו בדורות הקודמים, ואף הוא יוסף סבור להתנתק עולמית מאחיו שבגדו בו (כנראה שלסברתו הם הם הפסולת בבית אברהם ויצחק גם אם אביו מצדד בהם!), ועל שם כך קרא לבנו הבכור מנשה. [במישור הזה ניתן לומר שדווקא יוסף שעושה חיל במצרים ונותן לה בכשרונו וברצונו את כל אונו (ואולי על כך רמזו חז"ל באמרם ש"יצא אונו מבין צפרני ידיו"!), הוא הצריך לתיקון הברית יותר משאר אחיו שבאו בעקבותיו ולבם בל עמם]. תיקון ברית האחוה מתחיל כמובן בהתוודע יוסף אל אחיו ובהשבירו להם לחם לפי הטף, אך אחדות המשפחה אינה חוזרת באופן מושלם ובלתי-הפיך: מאחר שיוסף – הצדיק המיוחד – הוא השולט בפועל, ומאידך יעקב במותו נותן מלכות עולם ליהודה דווקא, והרי הסיבות הראשונות לקנאה עודם קיימות, ומתבטא המתח הנסתר בחשש האחים עם מיתת יעקב "לו ישטמנו יוסף" (שנבע מכך שלא הקביל יוסף פניהם מחמת אי-הבהירות בשאלה "מי בראש" – ראה מי השילוח) – מה שמביא את יוסף לידי בכי בהבינו כי – בעצם בגרמתו שלו – עדיין "לא נגמר הסיפור" (שהוא ה"מודל" לכל תולדות ישראל) בטוב עד עת קץ בו יהפכו עץ יוסף ועץ יהודה לעץ אחד ממש, ועתיד הוא בקרוב "להפתח מחדש" (כי אין אפשרות שליטה לנכרים על ישראל כאשר הם ביניהם מצויים באחווה שלימה, ראה מי השילוח, וככתוב ונתתי שלום בארץ – ורדפתם את אויביכם). לא נותר ליוסף אלא להשלים עצמו למיתה ולבקש מאחיו שהם בהפקדם יעלו עמם גם אותו (שנשתקע במצרים יותר מהם, כנ"ל).
במישור הזה הכללי הציבורי, בעלי התשובה, שהם-המה אנו כולנו, מעלים ומצרפים גם את הצדיק אל הציבוריות, שלא יתנתק ויינשה ויקנא ויקניא, אלא יצטרף באמת אל כלל ישראל, הגוי כולו להשפיע לו מטובו וכשרונו ללא צל של קנאה וטינה אלא במסירות גמורה עד כדי נכונות למות ולהבטל (כענין משיח בו יוסף, ודי למבין) ולהיות לעץ אחד עם עץ יהודה הגם ש"עבדי דוד מלך עליהם", כי דווקא דוד היוצא ובא בתוך העם, מסוגל בשפלותו הפנימית לייצג את הפשיטות העצמית השוה בכל, ולהשיב בתשובה אל הכלל גם את הצדיקים שמשכמם ומעלה גבוהים הם ומסולקים בטבעם-הראשון מכל העם.
תיקון הברית במישור הזה מתחיל באמת בפרשת שמות. בעומק הגלות והשפלות נעשינו ל"עם בני ישראל" הנבדל-לעצמו בשמו ולבושו ולשונו, וככל שגוברת המצוקה והעינוי מתגלה הערבות ההדדית במסירות נפש, החל מסיפור המיילדות שהעיזו פנים כנגד פרעה, והמשך בסיפור לידת משה והצלתו ויציאתו אל אחיו להושיעם מסבלותם. ואולם כאן נתברר ו"נודע הדבר" כי אין העם בשל עדיין לגאולה כי יש ביניהם דילטורין המוכנים לרדוף את בן-עמם (כפי הנראה מחשש פגיעה בסיכוי להשתלב במערכת המצרית). רק לאחר ימים רבים נוספים החל העם לזעוק על הגלות שלא נתגלה קיצה, למאוס באמת בסבלות מצרים ולהבין שאין תוחלת מהשתלבות במערכת, ואז שבה ופורחת ברית אחים המתגלה קודם כל במשה ואהרן. אחיו הגדול של משה יושב כל השנים בקרב העם ומנהיג אותו בסבלותיו, ועכשו כאשר כל זעקת העם מתנקזת אליו, מאירה בו הוודאות ובא אליו הדיבור שכעת הזמן ללכת ולהביא את משה אחיו הקטן ממרחקים להוביל את מהלך הגאולה, כשהוא עצמו נכון להבטל אליו ולשמש נביאו-מתורגמנו, ומאידך משה – שכשל ביציאתו הראשונה אל אחיו ונדחה ממקומו בגללם – אינו מודע לשינוי שחל בעם ולא מאמין בנכונותם להגאל, ומסרב להשלח במקום אחיו הגדול המנהיג-בפועל, עד שמתברר לו כי אהרן עצמו נציג העם מחפש אותו ויוצא לקראתו להביאו. האחווה המושלמת בין משה ואהרן מעוררת את אימון העם המתנער לגאולה, ועומדת במבחן גם כאשר פרעה מכביד בעקבות שליחותם את העבודה על העם כולו עד לקצה גבול האפשרי – כנראה בכדי שיפגע העם בעצמו במנהיגיו [כי אכן, כאמור, יכולת השליטה הזרה בישראל לעולם היא מתבססת ומתאפשרת על ידי ניצול ציני של הפלגנות הפנימית שמנטרלת את העזות הפנימית הטבעית לישראל], ואולם מתברר מיד כי עם כל הזעם והכאב אין העם פוגע פיזית במנהיגיו שגרמו לו רעה. האחדות והנאמנות עומדת במבחן והעם מוכן לגאולה, בעוד משה – שהוא מצד עצמו "קרוב לשמים" ובא מבחוץ ומגבוה, בדומה ליוסף הצדיק העליון, "שב אל ה'" בשפלות רוח, רב את ריבם של ישראל ותולה הכשלון בעצמו, והרי לפנינו "תשובת הצדיקים" המכשירה את הגאולה כדברי הזוהר. וכך נעשו אהרן ומשה שקולים לגמרי, כעץ אחד ממש, והגאולה מתגלגלת ובאה עד ברית סיני [אשר שם נאמר (שמות כד,ד) ויבן מזבח.. ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל, ופירש רבנו יוסף בכור שור, שמן האבנים בנה המזבח, כענין שכתוב באליהו בהר הכרמל (מלכים-א יח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני ישראל… ויבן את האבנים מזבח].
[כאמור משה "שושבינא דמלכא", מייצג את החתן, המלך ה', והוא, שבא מבחוץ ומגבוה, דומה ביסודו ליוסף, ואף הוא זה שהעלה את עצמות יוסף ממעמקי היאור כדברי רז"ל ונשאם עמו במחיצתו, ומאידך "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון", ולאחר ששפל בעיניו הריהו עיקר הגואל כדוד מלכא משיחא. לעומתו אהרן היושב בתוך עמו ומייצג את העם-הכלה כ"שושבינא דמטרוניתא" דומה לכאורה לדוד היוצא ובא בתוך העם, ואף הוא נשתתף עם העם בחטא העגל והריהו בעל תשובה כדוד, ומאידך הריהו כהן-משרת המביא (ומתרגם) את משה הגואל, כאליהו (שגם גם הוא כהן לדעת הרבה מרבותינו) המבשר את ביאת המשיח. כך שישנה התכללות שלמה בין משה ואהרן השקולים על כן זה כזה, וכפי שנאמר על משה שהוא שקול כנגד כל ישראל, וכחתן וכלה השוים בקומתם. על משיח בן דוד נאמר בסה"ק ש"ראשו משל משה וגופו משל דוד", ועל כן "עד דוד הגדיל", ולו משפט הבכורה בחיבור העצים].
פרשת שמות שבראש ששת פרשיות השובבים, תעמוד אם כן כנגד חסד אברהם אבינו הראשון בן בריתו של הקב"ה שממנו שרש האחדות והאמונה, וממנו ברכת הריבוי והגידול שמופיע בישראל בפרשת שמות. הפצעת "עם בני ישראל" מתוך חשך מצרים הריהי כאורו של אברהם שהחל להאיר ולקרוא בשם הוי' שמתגלה למשה בסנה. החסד הוא כידוע "יומא דאזיל עם כל יומין" – ספירה המלוה ו"נותנת את הטון" לכל הספירות, וכך ההתעוררות הראשונה לגאולה בפרשת שמות וההבטחה "תעבדון את האלקים על ההר הזה" היא היסוד לכל תהליך יציאת מצרים; שבע המכות והדינים שבפרשת וארא (בגימטריא: יצחק) הם כנגד גבורת יצחק; מכת בכורות והיציאה ממצרים שבפרשת בא כנגד תפארת יעקב "בני בכורי ישראל" שהובטח לו בירידתו "ואנכי אעלך גם עלה"; קריעת ים סוף היא הנצח – הנצחון הסופי על מצרים ש"לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", ובה האמינו ישראל במשה עבד ה' העומד כנגד הנצח; ביתרו ממלכת כהנים כנגד אהרן, ובמשפטים ספר הברית והשלמת תיקון יסוד יוסף.
ניתן לראות את תיקון שובבים הראשון, האישי הפרטי, כתיקון הזכר, הבודד, ה"רווק הדר בכרך (שבו רבים הפיתויים, כיוסף במצרים) ואינו חוטא" ומצליח בדרך "איתכפייא" לשמור על קדושתו עד קצה גבול היכולת, ואילו את תיקון שובבים השני, הכללי, כתיקון הנישואין או ה"נוקבא" (שהיא כידוע מסמלת את ספירת המלכות, במשמע של הציבור הרחב ופשוטי העם) המקבלת, כאן התיקון נעשה לא בדרך כליאה ואיפוק אלא בדרך "אתהפכא" – בריכוז ומיקוד ההשפעה בששון ושמחה להרבות אהבה ואחוה ושלום ורעות ולהוליד תולדות בקדושה. הטבע שטבע הבורא בבריאתו ש"אין אדם צדיק בארץ (אולי בשמים – ובמדבר – ישנו…) אשר לא יחטא" (ולא יחטיא את המטרה גם במעשה הטוב כשאינו שלם), מלמדת שעבודת האיתכפייא היא בעיקרה הכנה והכשרה לעבודת האתהפכא – לזמן הנישואין שהוא תכלית הכוונה, להשפיע בקדושה, בשמחה ובאהבה ולהרבות שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ובין ישראל לאביהם שבשמים שלא זז מחבבם עד שקראם אחותי רעייתי יונתי תמתי. אך ברור שאי אפשר לזה בלא זה, וכמדת ההכנה, האיפוק והאיתכפייא המקדימים, כך עצמת והצלחת ההשפעה בבוא זמנה. כפי ההכנה בששת ימי המעשה (ובפרט ביום הששי שכנגד יסוד יוסף) כך עונג השבת (השביעית, המלכות), כפי תיקון הזכר כך תיקון הנוקבא וכפי יגיעתנו ועבודתנו במשך ימי הגלות הארוכה במצרים ובמדבר העמים, כך נזכה לנחול את הארץ (- כינוי קבוע לנוקבא כנודע) נחלת עולם שאין לה הפסק.
וכך יוסף כפי עצמת התאפקותו, כך רב כוחו להשביר בר בבוא עת הגילוי, וכך ידגו בניו לרוב "בקרב הארץ" דייקא, ככתוב בו ביהושע "ואני עם רב". ולעומתו דוד בתחילת עניינו "בן ישי" הוא אשר מת בעטיו של נחש, והוא עצמו "לבו חלל בקרבו" שהרגו ליצר הרע בתענית, ולא היה ראוי לאותו מעשה אלא בשביל להורות דרך לתשובה (בחינת שבת) ולמלכות, שאין אדם עומד על דברי תורה – ודברי מלכות – אלא אם כן נכשל בהם (ואף כשלונו נתברר לבסוף שהיה באשה הראויה לו מששת ימי בראשית להיות אם המלכות!), ועל כן אין ממנים פרנס על הציבור אלא למי ששפל בעיניו מחמת כשלונותיו ונפילותיו כדי שלא ירום לבבו מאחיו. [וכך נוכל אולי להתבטא כלפי מעלה – "אתה הוא עד שלא נברא העולם – אתה הוא משנברא העולם" – כביכול תחילה מופיע לנו הא-ל כרווק מושלם, בכדי להרבות השמחה שישמח ה' במעשיו ובישראל עם קרובו בעת עליית הרצון "לנחות דרגא" כחתן אל כלתו ולברוא עולמות לשכון בהם כבבית חתנות, ו"עיקר שכינה (במובן של תכלית) בתחתונים"].