תמים תהיה עם ה' אלֹקיך – מצווה זו כתובה בתורה.
'התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר עתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו' – כך פירשה רש"י למצווה זו. כמה פיקחון עיניים, כמה חכמת הלב, כמה ערמומיות ביראה וכמה תחבולות ועצות ותושייה הרבה צריך לו לאדם בשביל שיוכל להתהלך בתמימות עם ה' אלוקיו ולהיות 'עמו ולחלקו'! – כך היו מסיחים תלמידיו של אותו פיקח עולם, חכם עתיק מושל ביראת אלוקים ותמים בכל… תחבולותיו, הרבי ר' בונים מפשיסחא, תלמידו המובהק של 'היהודי הקדוש', זכר צדיקים לברכה.
צדיק זה, חכם זה, וכל החבריא שנמצאה במחיצתו היו כמלח ותבלין לדורם; אדם נותן קורטוב של מלח לתוך המאכל ומעט תבלין – מיד הוא מרגיש את כל הטעמים שבאותו מאכל. נוטל הוא ממנו את המלח והתבלין – הכול נעשה תפל וחסר טעם… אכן, מלח ממולח היה שם, תבלין חריף. חכמה, ערמה, פיקחות, עצה עמוקה ותחבולה – לית מאן דפליג שכל הדברים הללו מצויים בפשיסחא בשפע רב מאוד, אצל הצדיק ואצל הבאים בחצרותיו להסתופף בצלו. ואולם תמימות, תמימות פשוטה, פשוטה בתכלית הפשטות, כפשיטותו של הקול הפשוט היוצא מקרן האיל, שאין לה משלה כלום אלא מה שמכניסים בה – הגם עבודת אלוקים פשוטה ותמימה כזו, ישנה שם בפשיסחא? –
כל עיקר עבודתם של אלה לא היתה אלא זו – לפשט את העקמומיות שבלב ושבכל האברים, להיתמם מן המומים שבגלוי ושבסתר עד תהומה של הנפש, כדי להתהלך בתמימות ולהיות לה' 'עמו ולחלקו'. רק לתמימות פשוטה זו בלבד כלתה נפשם, ורק בשביל להגיע לשלמותה של התמימות הזאת חפרו בלבותם בארות של חכמה ועמקות, חריפות וערמה. אלמלא הצורך בחפירה זו למען הגיע לתמימות הפשוטה, לא היו משתמשין בבארות הללו כלל וכלל.
רק התמים בלבד זוכה להיות לה' 'עמו ולחלקו'. עמו ולחלקו? הרי תרתי דסתרי! קטן שדר בין הקטנים, ישות יש לו ביניהם; מה הוא קטן אף הם קטנים. אבל קטן שדר בין גדולים הריהו בטל ומבוטל בתוכם, שאינו ניכר ואינו נראה שם וכאילו אינו נמצא כלל – קל וחומר בן בנו של קל וחומר אדם שפל שמגיעים אותו להיות עם ה' אלוקיו, הלוא לאפס ותוהו נחשב ורואין אותו כאילו אינו, בל ייראה ובל יימצא! ושוב אתה אומר 'ולחלקו' שהוא היפוכה הגמור של ההתאפסות, להיות חלק ה' וחבל נחלתו! – אלא שכך היא המידה; אדם שמקטין עצמו עד לאפס ותוהו ובלבד שיהיה דבוק באלוקיו, הקדוש ברוך הוא מנשאו ומרוממו ברוממות אין סוף. ואם תמים הוא בכל לבו, הרי גם את הרוממות הזו שניתנה לו הוא מקבל באהבה ורוצה בה. – כי מה לשפל אישים שלא יבטל רצונו מפני רצון המקום? משום כך נאמר כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות – 'כל מה שיבוא'… אפילו גדולה ורוממות.
ועוד נאמר: 'התהלך עמו בתמימות'. 'לך' או 'הלך' לא נאמר, אלא 'התהלך'. שההולך מטרה יש לפניו וכוונה יש בהליכתו, מה שאין כן 'המתהלך' להנאתו בלי שום כוונות. כלומר אפילו שאין דעתך נתונה לכך אלא מתהלך אתה לך, בכל הליכות חייך כהרגלך – גם אז תמים תהיה. הא למדת שאפילו יתמם אדם עשיותיו כתורה וכמצווה, עדיין אינו תמים עד ש'יתהלך' בתמימות – מאריה דאברהם, מניין לאדם כוח כזה?
עובר אדם את ימי חלדו בעולם, וכמה מרובות וכמה משונות הליכותיו! ידיו עושות מעשים של מצווה ומעשים של רשות, פיו ממלל דברים של צורך ושל בטלה, מוחו ולבו הוגים מחשבות מדעתו ושלא מדעתו, עשתונות ודמיונות, רצונות וחזיונות, בהקיץ ובחלום; תענוגות וייסורין, שאננות וטירודין, מעדנות וטינופין – זו מנת חלקו של אדם בכל אשר הוא מתהלך בימי חלדו – היוכל אדם לעבור בכל אלה ולהתהלך בהם בתמימות?! – כלום אפשר שיהיו כל מעשיו תמימים ושלמים וכל פעלו תם ושלם וכל הליכותיו באות לידע להודיע ולהיוודע כי 'אין עוד מלבדו' – האפשר? – אלא שכך הוא רצונו יתברך, ומי אתה שלא תכפוף קומתך עם כל אביזריך, כדי להיות מרכבה לרצונו?…
ועוד הוא אומר: 'ותצפה לו'. הכיצד? אלא שאם יהיה האדם עצמו צדיק וחסיד ולבו שמח על הטוב ועל הרע בשווה, שהכל מה' יתברך, ואינו מתאווה אלא למה שנתן לו ודי לו – עדיין אינו נקרא תמים עד שיצפה לו! יצפה, אל מה? והלוא אין האדם מצפה אלא לדבר שעדיין לא בא, ואם ה' לא ציווה למה יצפה אליו האדם? – אלא שכך הוא רצונו של מקום, ומי אתה שלא תבטל רצונך מפני רצונו; צפה לו שייתן לך חפץ לבך – וזה סוד התפילה…
ונאמר עוד: 'ולא תחקור אחר עתידות'. כל העתידות בידו של האדם הן, שהרי הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתו ואין התפילה חוזרת ריקם, אף על פי כן אומרים לו: תמים תהיה ואל תחקור אחר העתידות ואז תהיה 'עמו ולחלקו' – כל הדברים הללו כיצד יתקיימו כולן יחד בלבו של אדם, אם אין בו חכמה עמוקה ופקחות רבה וערמה אין קץ ותחבולה ועצה ותושייה, למען היותם כולם כלי אומנות בידו שבהם יחתור אל התמימות.