תשרי במקדש / ר' עודד כיטוב

א – שובע שמחות

החודש השביעי, חודש תשרי, נדרש בדברי חכמים לעניין שובע: "שביעי – שהוא משובע במצוות: שופר בתוכו, כיפור בתוכו, סוכה בתוכו, ערבה בתוכו. דבר אחר: שהוא משובע בכל: גרנות בתוכו, גיתות בתוכו, כל מיני מגדים בתוכו" (ילקוט רמז תרמה). ואם אתה מוצא שובע בעולם, בידוע שתמצאנו בכפליים במקדש, שכל שפע טובה וברכה ונחת-רוח בעולם מן המקדש הוא יוצא, שכן מקומו "גבוה" מכל המקומות. הוא שותה תחילה וכל המקומות ניזונים ושבעים מתמצית שלו, "וכן בדין – שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן", כמו שאמרו חכמים במסכת יום טוב.

ואכן חודש תשרי הריהו נקודת-שיא בשנת המקדש המתחלת בניסן, כל מצוותיו של החודש, בשורשן – מצוות המקדש הן, ושמחה יתרה שבו משמחת המקדש היא, אשר כל הבאים בשעריו מנוקים מכל עוון, נעשים חברים זה לזה וחברים למקום בחיבור שלם, ורואים חיבתם לפני המקום כמער איש ולויתו. אם ימי ניסן הם ימי ראיית חתן וכלה, מתן תורה שבסיון – קידושין וכתובה, וימי אב בנין בית-חתנות (ראה במקומו) – הרי ימי תשרי הם הנישואין עצמם שבסופם יחוד שלם בשמיני עצרת.

וכל הנותר בגויים הבאים גם הם לירושלים לחוג את חג הסוכות, ומקריבים עליהם במקדש שבעים פרים בחג, הרי הם כקרואים למשתה הנישואין שבין קודשא בריך הוא לשכינתיה – זו כנסת ישראל, ובעל כרחם הם עונים ואומרים: אשרי העם שככה לו.

*

ואולם, כפי שנתבאר בשער אלול, שני ראשים הן לשנה, וכשם שתשרי הריהו שביעי לשנה הפותחת בניסן, ונקודת פסגה של שובע ורוויה, שבה נקלט ה"אור הישר" היורד מלמעלה למטה, כמו כן הוא נקודת ראשית ("תשרי" קרוב ללשון ראשית וכן בארמית משמעו פתיחה) מצד ה"אור החוזר", מצד מעשי התחתונים וההשתדלות האנושית, כדרך שיום הנשואין לכלה הוא פסגת ימי זוהר הנעורים – ופתיחת פרק חדש של עבודת יצירה שבצינעה, בבית פנימה, לבנות יסודות נאמנים לדורות הבאים מתוך קבלה רצונית והשלמה בוגרת, מודעת ו"עיקשת" עם כל המתחייב מכך. שמחת הנישואין היא הנותנת עוז ותעצומות לעבודה זו הפנימית הממושכת שעם כל "אפרוריתה" היא היא תכלית האדם בעולמו ובה הוא מתדמה ליוצרו. בחינת ראשית זו שבתשרי באה לידי ביטוי בבית שני – שמתחילת בניינו הוא עומד בצלה של אפילת הגלות וחסרו בו חמשה דברים שמבטאים גילוי שכינה מחמת הנכר שכבר פשט בעם – ואף על פי כן עמדו עולי הגולה וכרתו מרצונם בחודש תשרי ברית אמנה למקדש שממנה תוצאות לאריכות ימיו של בית שני וכבודו הגדול מן הראשון, זיכרון שמחתו של המקדש העולה בחודש זה ביתר שאת נתן בהם כוח לעשות חיל בפתיחה חדשה, "העם ההולכים בחשך – ראו אור גדול".

כך הם דברי הכתוב בנחמיה (סוף פרק ז עד סוף פרק י): … ויגע החדש השביעי וכל ישראל בעריהם, ויאספו כל העם כאיש אחד… ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל… ביום אחד לחדש השביעי ויקרא בו… נגד האנשים והנשים וכו'… והנשים והמבינים ואזני כל העם אל ספר התורה…. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם….וביום השני נאספו… וימצאו כתוב בתורה… אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחדש השביעי… ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצריהם ובחצרות בית אלקים… כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן… ותהי שמחה גדולה מאד… וביום השמיני עצרת כמשפט. וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם, ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתודו על חטאיהם ועוונות אבותיהם ויזעקו בקול גדול אל ה' אלקיהם (כאן באם שלושים פסוקים של וידוי גדול ונורא המונה והולך כל חטאת ישראל למול כל חסדי אלוקיו עמו מיום היותו לגוי, ומסיים:) ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו… והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה – הנה אנחנו עבדים עליה… ועל גויתנו מושלים… ובצרה גדולה אנחנו – ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים, ועל החתום שרינו לוינו וכהנינו… ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלקים… ולשמור ולעשות את כל מצוות ה' אדוננו ומשפטיו וחוקיו, ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ… ועמי הארץ המביאים את המקחות… לא נקח מהם בשבת וביום קדש, וניטוש את השנה השביעית ומשא כל יד, והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלקינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החודשים למועדים לקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלקינו, והגורלות הפלנו על קרבן העצים להביא לבית אלקינו…לעתים מזומנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלקינו… ולהביא את בכורי אדמתנו…ואת בכורות בנינו ובהמתנו… ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו… ומעשר אדמתנו… ולא נעזוב את בית אלקינו".

וה' משמים השקיף וראה ללבם ונתן ידו עמם בעניים לשום להם שארית בארץ ולהחיות לפליטה גדולה, "ואעפ"י שלא שרתה שכינה בבית שני מכל מקום עיקר התורה וזיוה והדרה לא היו אלא בבית שני שהבטיחם השי"ת לגלות להם רזי התורה" ככתוב בפרקי היכלות (פכ"ז), וביססו קדושה קבועה וקיימת לשעתה ולעתיד לבוא, שגדול כוח החזקה הנמשכת והולכת במאמץ מתמיד ואין לה הפסק, מכוח הכיבוש החד-פעמי התלוי בדבר ויש לו בטלה (עיין רמב"ם פ"ו מבית הבחירה), וכעניין לוחות שניות (שירדו בתשרי) שלפי שניתנו בצנעא ונפסלו בידי אדם, לא נשתברו, וכעניין מעלת בעלי תשובה שלמעלה ממעלת צדיקים גמורים.

ברית-אמנה זו שנכרתה לאחר העלייה השלישית, עליית נחמיה, מתייחסת אמנם אל המקדש הבנוי ועומד, שלא להזניחו ולהשימו, אבל שורשיה נעוצים בהחלצות קודמת שבדור-העולים הראשון, אשר בו ביום החלו להקריב על המזבח בטרם יוסד היכל ה'. ככתוב בעזרא (ג): "ויגע החדש השביעי ובני ישראל בערים ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלים ויקח ישוע בן יוצדק… וזרובבל… ויכינו המזבח… ויעלו עליו עולות… ויעשו את חג הסוכות… מיום אחד לחדש השביעי החלו להעלות… והיכל ה' לא יוסד", ולא לחינם לשון הכתוב ומבנהו דומה בשתי הפרשיות – ללמד על הזיקה שביניהם.

ואנו בדורנו דור יתום, כשהחושך כפול ומכופל ועבדים אנחנו לתרבות הנכר הפושטת בכל, אין לנו אלא לילך בדרך אבותינו עולי גולה, ובכל זאת ומתוך זאת לעמוד ולכרות אמנה חדשה למקדש. ולפי תוקף החושך יאיר לנו אור גדול שלא היה כמותו בעולם. יעבור עלינו מה – ולא נעזוב את בית אלקינו עד אשר תשוב השכינה אל מקומה הראשון, "עיקר שכינה – בתחתונים היתה".

ב – שיר של ראש השנה

אף על פי ששירת הלויים ממצוות-התמיד של מקדש היא, עניין מיוחד יש בו בשיר של ראש השנה, יום התרועה הגדול, עד שנכון לומר כי רק בשיר המקדש בא לביטוי שלם עיקרו של יום. דבר זה ניתן, כמדומה, ללמוד ממשנת ראש השנה (ד, ג):

"בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ונתקלקלו הלויים בשיר, התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה". והנה כבר דנו ראשונים ואחרונים בשאלה מפני מה הוזכר קלקול השיר ולא קלקול הקרבן ושאר מצוות היום, אמנם מעבר לכל מה שדובר בזה, לא יהא בלתי נכון לומר: הספק ואי-הבהירות בדבר קביעות היום, פוגעים בראש וראשונה ביכולת השיר, ועוכרים את צלילותו, השיר העולה בראש השנה, יום בריאת האדם ופקידת כל היצור, הלא הוא משמיע את "ניגונה" של השנה כולה ונותן לה כיוון, אך עדיין מכוסה ונעלם הוא ב"יום הכסה" ומופיע בבחינת נקודה שבה גלום הכול, ואי אפשר לו להישמע אלא במקום המקדש, מקום משתיתו של עולם שממנו הוצבר עפרו של אדם, ואינו נקלט אלא ללויים המשוררים, הם המה אשר בידם נמסרו טעמי תורה וסודותיה. שכן, כידוע, ארבעת הבחינות שבתיבות התורה, שסימנם ט'נ'ת'א', טעמים נקודות תגין אותיות, מכוונים כסדרן מלמעלה למטה, כנגד פ'ר'ד'ס', פשט רמז דרוש סוד מלמטה למעלה, נמצא הסוד מכוון כנגד טעמי הנגינה, וספר תורה שכתבו משה ומסרו ביד הלויים, איתא בספרים שהיה "מתנגן מאליו" ומגלה לחכמי לב כל מסתרי ההנהגה העליונה לפי חילוקי הזמנים המקומות והנפשות. השיר המופלא הלזה, "שיר של חכמה", בודאי "נתבצע" בידי הנבחרים והרגישים שבין הלויים הבאים בסוד ה' וניחנו בחכמה עליונה שאין בינה לבין רוח הקדש ולא כלום.

ומה שירה היו אומרים? בשחרית היו אומרים שירו של היום-בשבוע; במוסף – הרנינו לאלקים עוזנו… תקעו בחדש שופר. ואולם במנחה, על תמיד של בין הערביים, הוא השיר הגדול שבו אמורים הדברים, היו משוררים בקולות הבריאה "קול ה' יחיל מדבר… קול ה' יחולל איָלות ויחשוף יערות ובהיכלו כולו אומר כבוד, עד – ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".

והשומעים המוזמנים לאותו "קונצרט" נשגב, אשר הם כמסתבר, המלך והשרים, וגדולי השבטים, "המבינים בשיר" וקולטים ממנו איש לפי ערכו את ניגון השנה והנהגתה בדרכי טובו של הקב"ה, מורידים את השיר מ"עולם האצילות" לעולמות התחתונים בריאה יצירה עשייה, ומוציאים אותו לפועל איש איש ממקומו באופן מתוקן לאורך השנה כולה, כאשר השיר של כל יום – המקושר עם שיר של ראש השנה באמצעות תשע התקיעות שעל פרקי השיר – מהווים כעין תזכורת לשיר הראשון ו"פיתוח" מפורט של קטע מסוים שלו המחיה ומאיר פרטי המעשים הנדרשים דבר יום ביומו ומקשרם אל התכנית השנתית הכוללת בהרמוניה שלמה, ואילו שיריהם של ראשי חודשים – כשנים עשר הנציבים שלשלמה, מאירים קטעים גדולים יותר שבכל אחד מהם כיוון חדש שלם.

להשלמת העניין כדאי להזכיר כאן שני דברים שיש בהם כעין רמז מסייע לחשיבות שירו של ראש השנה: הראשון – "אחד בתשרי ראש השנה לדין שנאמר (דברים יא) מראשית השנה ועד אחרית שנה. מראשית השנה נידון מה יהא בסופה" (ראש השנה ח). והנה "רשית" חסר כתיב במקרא האמור, וניתן לידרש משירת (ראש) השנה (אחד בתשרי – גם הוא אותיות שירת) נידון מה יהא בסופה. השני – מכלל הרבה לשונות של שמחה שבמקרא, משמש בראש השנה, לשון חדוה, כאמור בו בדברי נחמיה המובאים למעלה "אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם". לשון זה הנזכר פעם אחת בתורה, אצל ויחד יתרו, נדרש כידוע בדרז"ל גם מלשון חידודין חידודין, הוי אומר: שמחת השנה כולה מופיעה ביום הדין בדקות יתירה כראש סיכה חדה, ומלובשת בחרדת הדין, וגדולי העם המה המגלים את העונג הנעלם המרוכז בה ומיטיבים את השנה בשרשה. "סימנא – מילתא היא".

אם כן אפוא כדאי וראוי הוא זה השיר הראשון לדחות את קביעות היום בעבור צלילותו ובהירותו, לבל תעכר עלינו השנה ותערב כל שמחתה!

ניתן להוסיף ולומר בדרך אפשר: השיר היוצא ביום הראשון, כראוי לכתחילה, הריהו שירם של צדיקים גמורים, ואילו השיר היוצא ביום השני, לאחר התקנה שתקנו מפני הקלקול שנתקלקלו, הריהו שירם של בעלי תשובה. והנה "מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר", שכן לעולם יעשה אדם עצמו צדיק גמור, אכן בימות עזרא מצינו אלול מעובר – באותו מעמד הנזכר שהוא ראש פרק לתשובת השבים מן הגולה – וממעל הגולה – אל המקדש. מצוותו של היום הראשון נעלמה כמעט בעצב העם הבוכים בשמעם את דברי ספר התורה שמעלו בו, אך לעומת זאת עלה ביום השני בבהירות שיר התשובה, התשובה בכלל והתשובה אל המקדש בפרט, באמנה שבסוף – "ותהי שמחה גדולה מאד".

*

עובר לפני השיר הגדול הזה – קול שופר שהוא עיקר מצות היום. השופר גם הוא מכלל כלי השיר במקרא, וניתן לומר: היסודי, "האלמנטרי" בכולם, הן מצד חומרו הטבעי הן מצד קולו הפשוט, הראשוני, המתאים גם להחריד לב העם בתרועת מלחמה. ואולם שופר של ר"ה במקדש נשתנה בכמה דברים המבליטים בו את צד השיר-של-שמחה: "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות" וכו' (משנה ראש השנה ג, ב) שכך נאמר (תהלים צח) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. גם קול שופרות כל העם אשר בירושלים המצטרפים אל קול השופר היוצא מן המקדש עד "שלא שמע איש קול אזניו" מקול התרועה הגדולה (עיין ראש השנה ל) נותן לתקיעה פנים של שמחה פשוטה בוקעת רקיעים, שמקולותיה נוטלים, מצרפים ומרכיבים בעלי השיר את שירתם הגדולה בסופו של יום. ועל כן כדרך שאמרנו בשיר, כך אמרו בשופר (ר"ה טז): כל שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה בסופה, ופוק חזי מאי עמא דבר שלפי "נקיות" קולות השופר לבם אומר להם שתהא השנה זכה ומבוררת.

ועוד זאת היתה בשופר של מקדש שהוא דוחה את השבת, מלבד הטעם ההלכתי שנאמר בזה, נכון להוסיף ולומר: התקיעה היוצאת מן המקדש "מקום זריזין" שבולט בה כאמור צד השיר והעונג הנעלם, אין בה סתירה לעונג ונייחא של שבת, מה שאין כן שופר שבמדינה, בריחוק מקום זמן ונפש הנעשית בשופר כפוף ובולטת בו התרועה וצעקת הלב על ריחוקו, אינה נאה לשבת, ואדרבה, עונג שבת נאה לו שיבוא תחתיה להשיב וליישב את הנפש ולקרב המרוחקים.

מכל הכבוד הגדול הזה לא נותר לנו היום אלא קול השופר ה"עירום" הכפוף, העומד לבדו, נעשה לנו "יום הדין" ו"יום הזכרון" עיקר, ומלכיות ושופרות טפלים לו. מצוקת ההווה גוברת על מלכות שבעבר שזכרונה עתיד להוליד שופרות של גאולה בעתיד, וקול גניחה ויללה שבתרועה גבר על פשוטה שלפניה ושלאחריה המורים על שמחה. ואעפ"י שהקול היסודי, קול צעקת הלב, שעל שמו דווקא נקרא היום בתורה יום תרועה, נותר, ו"כל הקולות כשרים בשופר" – שאין לך איש ישראל שזרה לו צעקת הלב היודע מרת נפשו, איבדנו את הקולות המקשרים וממשיכים את אותו קול ראשוני אל כל כלי המעשה לאורך השנה כולה. – למען לא יהא קול השופר כ"קול קורא במדבר" יש לנו כמדומה לאחוז בו כקול קורא למקדש וכ"עניין החמישי" מעשרה עניינים שמנה רב סעדיה גאון בשופר, וממנו ובו יעלו ויבואו ויגלו לנו כל צירופי הקולות ויצטרפו לכלל שירה אחת גדולה ונאדרה "קול גדול ולא יסף", שיר חדש שאין לו הפסק.

ג – עבודת יום הכפורים

בטרם יפרוץ השיר המכוסה – המורגש בראש השנה ליחידי סגולה בלבד – ויהפוך נחלת הגוי כולו "ביום חגנו", עוד נכונה לנו כפרה וטהרה כללית ביום הכפורים, להכשיר לבב המקבלים ולצחצח את כלי הקיבול לקליטת האור הגנוז בשלימותו, בלא מחיצות העוון המבדיל, מקום המקדש שהוא "מקור חכמה" ובו נקלט השיר לראשונה ברוח הקודש, הוא עצמו גם מקור טהרה שבבינה, שממנה התשובה, כאמור: ולבבו יבין ושב ורפא לו, לפיכך עיקרו של היום בתורה הרי הוא "סדר יומא" – סדר עבודת הכהן הגדול במקדש. "לפני ה' – תטהרו".

ואולם גם במרכז תוכנה של כפרה זו, של טהרה זו עומד היחס אל המקדש, שכן, שני שעירי יום הכפורים, השווים במראה ובקומה, על מה הן באין לכפר? החיצון, המשתלח – "על כל עוונות בית ישראל וכל פשעיהם לכל חטאתם", ואילו הפנימי – על טומאת מקדש וקדשיו, שעניינה בנפש אטימות וחוסר רגישות כלפי מרכז הקדושה. הוי אומר: כל פרטי העוונות שבהיקף שקול ומעוין בערכו כנגד העוון כלפי נקודת הקדושה שבמרכז. ושתי הכפרות תלויות זו בזו ומעכבות זו את זו.

יחס דומה קיים ועומד גם בין כלל עבודת היום במקדש לבין מצוות היום במדינה – תענית ותשובה ליחיד ולציבור בכל מקומות מושבותיהם. וכן – בין הכהן הגדול שכל עבודת היום בפועל אינה כשרה אלא בו, לבין "הכהנים והעם העומדים" על גביו בעזרה ומכוונים לבם ונושאים עיניהם אליו; ועל דרך כלל זהו גם היחס בין "עיצומו של יום" לבין כלל מעשי היום לפרטיהם.

והנה מצינו דעה האומרת ש"עיצומו של יום" מכפר בלא תענית ותשובה וקריאת מקרא קודש, ואולם לא מצינו כפרה בתשובה לבדה (אלא על ביטול עשה) בניתוק גמור והתכחשות לעיצומו של יום. שכן סדר הכפרה – מן המרכז אל ההיקף, וכן פרו של כהן גדול הבא לכפר על עוון הכהנים כלפי המקדש, מקדים לשני השעירים – "יבוא זכאי ויכפר על החייב".

כיוצא בזה, מצינו שתי פעמים במקרא שיום הכפורים כמו נעלם ונשכח לגמרי, ונשמט מסדר עבודת החודש, ושתיהן על רקע חידוש המקדש. הראשונה בחנוכת מקדש ראשון בימי שלמה שעשו את החג שבעה ושבעה ימים שסופם בשמיני עצרת שבו שלח את העם לבתיהם שמחים וטובי לב שנתבשרו שמחל להם הקב"ה על ביטול יום הכפורים כמו שאמרו חכמים, והשנית בימי עזרא במקראות שהובאו למעלה שהחלו בהכנת הסוכות מיום שני של ראש השנה ועסקו בו בלבד בשמחה יתירה ולאחריו ברית האמנה למקדש ולא נזכר בו יום הכפורים אפילו במלה אחת, ואף כאן לא נתפס להם עוון בדבר ותדע שהרי באו לבסוף לידי תשובה שלימה בווידוי גדול ונורא וכריתת אמנת-היסוד לתפארתו של הבית השני. לעומת זאת "זכינו" אנו בדורנו "לחוויה" כמעט הפוכה של יום הכפורים שנחוג "כהלכתו" בבתי כנסיות בתענית ותפילה ואמירת סדר עבודה בנעימה בשנה השביעית לשחרור מקום המקדש מידי זרים – ונשבת בידי שמים במלחמה קשה ועקובת דם שתוצאותיה ניכרות עד עצם היום הזה. ומי יודע אם אין כאן רמז ברור לכך שחביבה לפני המקום עצם ההחלצות אל המקדש, שתוקפה בראשיתו, והיא היא "עיצומו של יום" המכיל בתוכו ומוביל ממילא גם לסדר עבודת היום, אבל אין חפץ לפני המקום ב"ביצוע" סדר שלם בפינו ושפתינו – כאשר לבנו רחק ממקום המקדש שנפל לידנו כפרי בשל ואנו משלימים עם זניחתו ושממתו. תפילה ותענית עומדים במקום קרבנות בדורות של אונס, אבל כשמוצאים חפץ בצום גופו להשכיח ולהשתמט מן החובה המוטלת לפנינו, הרי היום גופו מקטרג – "ומודה רבי בכרת דיומא דלא מיכפרא".

במרכזו של כל וידוי מעשרה ווידויים שבחמש תפילות (שנתקנו כנגד חמש טבילות ועשרה קידושים של כהן גדול), ראוי אפוא שתעמוד בדור הזה האשמה כלפי המקדש, אשר "מרוב עוונינו" – כפשוטו – "אין לנו לא אישים ולא אשם" לא קטורת ולא קרבן… לא תודה ולא תמידים" כי בעוונותנו חסרנו כל אלה" – כי בנו הדבר תלוי ועומד היום הזה. ומעת חסרנו כל אלה" – בהשלמה שמרצון – "תכפו עלינו צרות… דביר בית אלקינו שמם – דרכינו מאנו להצליח!…באין ארוחת אב תמיד – הלא בטן בנים תחסר! אדון בית כאורח במלון – איפה נמצא מנוח"?! (מפיוטים שלאחר סדר עבודה).

ובכל וידוי שלשה רבדים – "על עוונותיו ועוונות ביתו; על עוון אחיו הכהנים, ועל עוונות בית ישראל" וכך כל יחיד העורך בפיו את כל סדר היום ככהן גדול בשעתו – ידון בעצמו אם עשה את שלו כלפי המקדש הן בתורת יחיד, הן בתורת חבר בחוג מסוים והן כאחד העם, ווידוי של אמת מביא לידי מעשה.