המתקת המים המרים / ר' עודד כיטוב

ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם.

מָרִים אותיות מִריָם – וכפי שאמרו רבותינו (תענית ט,א) שהבאר בזכותה, שעל כן פסקו המים כאשר מתה בקדש-מדבר-צין ככתוב בפרשת חוקת, ונכון אם כן להניח שכאן, במרה, תחילתה של באר מרים. אף מרים קרויה על שם המירור שהחל משנולדה (ילקוט שמות קסה), ואמרו רבותינו (סוטה יב,א עפ"י מדרש הכתוב בדברי הימים א' ב) שתחילתה חולה הייתה (אולי מחמת שחוותה את המירור שעל שמו נקראת יותר מכולם, וגם נכנסה בעובי הקורה בתור פועה המיילדת שהחייתה את הילדים, ובהצלת משה), ומחמת חוליה היו פניה ירקרקות ללא שום תואר אדמימות, וכל בחורי ישראל מאסו בה ועזבוה מלשאתה, ורק כָּלב "רדה את יצרו" ונשאה לשם שמים, וסופה שנתרפאה וחזרה לנערותה (ראו בהרחבה סוטה שם ורש"י) – כל 'סיפור החיים' המופלא הזה בא לביטוי במי מרה שבזכותה, שתחילתן מרים וסופן שנמתקו.

כי מרים הם מתפרש, או נדרש, על בני ישראל עצמם, שעדיין מרירים הם מצרות מצרים, וכפי שנדרש גם על "וירעו אותנו המצרים" – לא רק הרעו לנו, אלא ברעתם עשו אותנו רעים. וכידוע שחולי הגוף, וכן חולי הנפש, טועמים המתוק מר (ראו רמב"ם הלכות דעות) – גם משום כך "לא יכלו לשתות מים ממרה". הווי אומר: עם מיתוק המרירות, תולדת מצרים, ומיתוק המים, נרפאה מרים ונרפאנו כולנו מ"כל המחלה אשר שמתי במצרים" – משורש המחלה שמרירות מצרים טבועה וקבועה בה. (שכך אמרו חכמים (בבא קמא צב,ב) על הכתוב הזה: מחלה זו מרה, ששמונים ושלשה (כמנין מחלה) מיני חלאים תלויים בה).

אכן, אין זאת אומרת שלא יופיעו מחלות מזדמנות ללא שורש. כשם שהבאר 'מתגלגלת' במסעות ופעמים נעלמת – כמו ברפידים – כך המחלות באות והולכות. ומריָם עצמה לקתה בצרעת בחצרות כשדיברה במשה ונרפאה.

ורמז נאה לגלגול הבאר יש למצוא במעבר ממרה לאילם (כך הכתיב בכל מקום). כי כן כתוב: "ויבאו אילמה ובאילם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים". והנה אילם עולה 81, אחת-עשרה ושבעים. אלא שבאר מרה-מרים נתגלגלה עמם לאילם ושם נמצאו אחת עשרה עינות נוספים, ובין-כולם שתים עשרה! הרי שמבאר אחת מרה נעשו שתים עשרה מתוקים המגדלים שבעים תמרים (תמר – תם מר) ונרפאו לגמרי.

* * *

"אין מים אלא תורה", שהיא כולה זכר ליציאת מצרים והיפוך תרבותה. לאחר קריעת ים סוף, שהיא מימוש השלב השלישי בגאולה, "וגאלתי" (ראו בפירוש הספורנו), עוסקים בשלב הרביעי והאחרון – "ולקחתי", ששיאו במעמד סיני, הפותח "אנכי … אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – עכשו ברגע זה. לשם כך נדרשות כמה וכמה הכנות, שכן מתחילה נראית התורה מרה ובלתי אפשרית, ויש להמתיקה בבחינת 'באר מרים' שכנראה רומזת ל"תורת אמך" הקודמת בחיי האדם ל"מוסר אביך", ועניינה דרך ארץ ומנהגי ישראל. (וכך יתפרש הפסוק במשלי: גם כשתגדל ותשמע מוסר אביך אל תטוש תורת אמך שינקת ממנה מתחילת ברייתך), כפי שמרים קדמה למשה ומבשרת את לידתו.

אם כן יש לפרש את ה"חק ומשפט" שניתנו עִם ובצמוד (באותו פסוק) להמתקת המים, כתורת האם המקדימה ומאפשרת לקבל את מוסר האב בנועם ומתיקות. "ויורהו ה' עץ" – הורה לו ה' למשה את עץ החיים (כדברי הזוהר, והוא הכינוי הקבוע לתורה בכל ספר משלי) בחוק ומשפט ששם ציווה. נכון אם כן לפרש את 'תורת מרה', הכוללת שבת, דינים, כיבוד אב ואם ופרה אדומה (כדברי רז"ל) ברוח 'אמהית':

שבת מיוחסת לאמא, כעניין שברית מילה, שהיא מצות האב על הבן, מצוותה רק ביום השמיני "כדי שתעבור על התינוק שבת" – בהפשטה: אהבת אם בלתי מותנית, אתה מקובל ואהוב 'כפי שאתה' נתון ועשוי בידי שמים. רק לאחר מכן יתחיל החינוך האבהי, הדורש לשפר בידי אדם את מעשה שמים. (היחס המתואר בין אמא לאבא הוא גם היחס בין בחינות עיגולים ויושר – בין הטבע (שבע) וגלגוליו לבין התורה החותרת קדימה).

השבת היא גם שורש הביתיות, רשות היחיד, המיוחסת יותר לאשה. השבת ומנוחתה היא ההכנה והרפואה העיקרית מנגעי מצרים לקראת מתן תורה, אשר זה הטעם לפער הזמן שבין יציאת מצרים למתן תורה, "שלא יקבלו התורה כבעלי מומין", כדברי רז"ל. וכך מנוחת-אהבת אם הבלתי-מותנית היא הבסיס לבריאות הגוף והנפש של התינוק לפני היכנסו לתורת ומוסר אביו.

[יושם לב שנושא השבת עובר כחוט השני בשבע שבתות ההכנה למתן תורה, החל מ"שבת דמרה" (שלפי חשבון הימים מיציאת מצרים באו שמה בשבת כ"ד ניסן כדברי רז"ל); המשך בשבת ט"ו באייר, שבה ניתן המן. השבת שלאחריה, כ"ב אייר, בה יש אריכות בכתוב על ענין השבת; מחיית עמלק ברפידים נסתיימה בשבת כ"ט אייר שלמחרתה באו מדבר סיני "ביום הזה", א' סיון; ועד לשבת של מתן תורה. וכפי הנראה גם המעבר בין מרה לאילם – "אני י"י רופאך (ר"ת איר, חודש הבריאות כנודע) ויבואו אילמה" (גם כן לשון חוזק ובריאות), בשבת ראש חודש אייר היה, ואכמ"ל יותר].

דינים הם החינוך למידות טובות, 'סדר וניקיון' בכל המובנים, שגם להם 'אחראית' בעיקר האם, בשנים שהתינוק צריך לאמו, וגם כי יגדל לא יסור מהם.

כיבוד אב ואם (ותיקון המשפחה והמשפחתיות בכלל), גם הוא מיסודות תורת האם. הבן מטבעו נוטה יותר לאהוב ולכבד את אמו כדרז"ל, והאם מַפנה ובונה את הכבוד לאב (כשם שהאב מפנה את מורא הבן ממנו, אל האם, שעל כן במורא הקדים אם לאב ובכבוד להיפך כדרז"ל).

ולבסוף פרה אדומה, וטהרה בכלל, מיוחסת בכל מקום לבינה-אמא כנודע, וכן התשובה והכפרה-בשורש, כמשל חז"ל "תבוא אם ותקנח צואת בנה", כי "התשובה קדמה לעולם" ולתורה. ולענייננו: הקבלה האוהבת-ללא-תנאי מצד האם "בטרם ידע הנער" היא הנותנת כוח לשוב ולהשיב הכול אל המקור.

* * *

השלב השני של ההכנה למתן תורה, לאחר המתקת המים המיוחסים לאמא-מרים, הוא המן (השווה במספר למים) הבא בזכות משה. כאן מדובר בהכנה לתורה בבחינת 'לחם'. ניתן לומר שמקור המים החיים של האם הוא הכנה למקרא, ואילו המן שבזכות משה הוא ההכנה למשנה – ההלכות המשובחות שהם ה'לחם' של התורה. "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" במשך ארבעים שנה, שבהן עסקו ישראל בעיכול והפנמת "התורה והמצוה" שניתנו למשה בארבעים יום בהם שהה בהר. המשנה היא פירושה ויישומה של התורה.

אכן, גם המשנה כמו המקרא היא יחסית 'תורה שבכתב' לעומת התלמוד שהוא עיקר תורה שבעל פה, היינו, תורתו של כל אדם הזוכה ומקבל תורה בקניין – לאחר שגובר על הספקנות ורפיון הידים, תולדת עמלק הבא לפני ובסמוך למתן תורה.

קודם שקונה אדם תורה מתוך שותפות והזדהות אישית עצמאית, עולים ובאים כל הספקות ששורשם בשאלה "היש ה' בקרבנו אם אין" – ה"אמנם ישב (ויתיישב) אלוקים על הארץ" – האם כדאי לי להיכנס לכל זה, להתחייב ולהקדיש את חיי לענין האלוקי? האם יש סיכוי לאהבה?

הניצחון הציבורי והאישי הוא בהשלמת ההכנות. מכאן הדרך מפולשת למתן תורה והתגלות סיני, שאתו וממנו הפתח פתוח לכל הגרים מאומות העולם – המיוצגים על ידי יתרו (הקיני, שכנו של עמלק בכל מקום) ששמע על מלחמת עמלק ובא גם הוא בגבורה – להצטרף אל המסע הישראלי לתיקון עולם במלכות ש-ד-י, ומוסיפים מצדם את חכמת הגויים – את המערכת ה'מלבישה' את ההתגלות הלוהטת מאש סיני, שהיא המיוחדת לישראל עם קרובו (כעניין שאמרו רבותינו בספרי: "מימינו אש-דת למו – אלמלא דת ניתנה עמה אין אדם יכול לעמוד בה מפני האש").

* * *

ואילו חלקו של אהרן, הממוצע בין מרים ומשה, הם ענני הכבוד שבזכותו באו ובמותו פסקו, כדברי רבותינו. ענני הכבוד הולכים לפני המחנה משעת יציאת מצרים בראש הפרשה, הם חופפים על הר סיני, ועיקרם במשכן – שאהרן משמש בו – אשר ענן ה' עליו יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם.

 

נסיים בנבואת מיכה המורשתי (ו,ג-ד): עמי, מה עשיתי לך ומה הלאתיך, ענה בי! כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים.

רמז נאה ששמעתי: משה אהרן מרים שווה בדיוק יציאת מצרים! וכן עולה בדיוק נעשה ונשמע שבו קבלו-הפנימו את מעמד סיני שבו נשלמה יציאת מצרים, כאמור.

מיכה מעמיד את התורה כולה על שלשה כללים (ראו בסוף מכות), וכך הוא אומר (שם שם ח): הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' אלקיך דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך. בהתקשר לראש דבריו נֹאמר: "עשות משפט" – זה משה; "ואהבת חסד" – זה אהרן; "והצנע לכת" זו מרים.