דיון מחדש
לפעמים נדמה לי שהמחלוקות והמתחים הקשים בציבוריות הישראלית – ואולי בעצם גם בתוך נפשו של כל אדם – אינה אלא בעיה של 'לומדות'. סוגיית יחסי מדינה–יהדות אינה באמת נלמדת בעיון ומתוך רצון כן ליישב אותה על הלב, להתחשב בכל הטיעונים ולהתייחס אליהם ברצינות בכדי להפיק משהו משוכלל שכל דורש-בצדק יוכל וירצה לאמץ. אנשים וחוגים מוצאים עצמם מתויגים ומשויכים זה מכבר לעמדה מסוימת, כשתפקידם מתמצה בתגובה מתאימה – מתגוננת מטבע הדברים – ומתבקשת לאור הזיהוי הנתון שלי, כלפי כל אירוע שעולה וכלפי כל צרה שלא תבוא. ממש כאותו נער שכבר למד פרק 'אלו מציאות', ומרגיש שכבר דסקס את העניין כדבעי ומיצה אותו, וכבר גיבש לו בעזרת חבריו, הוריו ומוריו את יחסו אל החומר. כבר ברור לו שאין כאן "מציאה" גדולה ואין לצפות ממנו לגדולות ונצורות או לאור חדש שיופיע ויוליד תובנות חדשות, משמחות ומרחיקות לכת. "אם אחזור אל הסוגיא" – אומר הוא לעצמו – "אגיע מן הסתם פחות או יותר לאותן עמדות – סבירות גם אם לא משמחות מי-יודע-מה – ולכן מוטב לי לעבור נושא, ליישם ולהחיל, ללא חדווה יתרה, את תובנותי על התופעות העולות על סדר היום. זה תפקידי בעולמי, זה גורלי, חלקי ונחלתי".
וכך לענייננו – החילוניים (שמאלנים בדרך כלל) של היום, ברובם הגדול, הם כבר דור שלישי ורביעי לחילוניות, כך המסורתיים (ימניים ברובם), כך החרדים, וכך גם הדתיים-לאומיים. (הכוונה כאן כמובן למיקומם של החוגים הפוליטיים-חברתיים הנזכרים אל מול המדינה ולא למידת הנאמנות או אי-הנאמנות לתורה ומצוות). הגדרתם העצמית עוצבה זה מכבר – ולא בידיהם שלהם – בשחר ימיה של המדינה ודור או שניים לפניה, בתנאים שונים לגמרי ובעולם ילדותי למדי.
אינני בא לטעון שאילו היו חוזרים היום לעיין בשורשי השקפתם היו משנים את דרכם וקופצים לחוג אחר – ההיפך הוא הנכון. טענתי היא שכעבור כך וכך שנות מדינה כבר אמורים הכול להבין שהחוגים האחרים גם הם תופעה קבועה במציאות שאינה מתכוננת להעלם מן השטח, כפי שאולי חשבו אבות אבותיהם, ומשום כך אולי באמת הגיע הזמן לחזור אל הראשונות, להיכנס שוב לעבי הקורה ולבדוק מאין באתי ולאן אני הולך.
הדבר חשוב לגופו של כל חוג ולריענון עמדותיו – אך חשוב מכך באין ערוך הוא הסיכוי שתוך כדי העיון מחדש יעלו אפשרויות חדשות וצירופים חדשים אשר לא שערום אבותינו, ואולי אף יחל להאיר מרחוק אותו מכנה משותף גבוה שממנו יצאנו כולנו כיהודים, ולשָם בעצם כולנו חותרים במודע או בלא-מודע, שהרי "גוי אחד" אנחנו מעודנו, "כולנו בני איש אחד נחנו", "אב אחד לכולנו וא-ל אחד בראנו" ואיננו מסוגלים-באמת להשלים לאורך-זמן עם הפירוד.
החתירה הזו לייחוד שלם ומשלים ולנשיאת ההפכים, הלוא היא הפעילות היהודית המובהקת ביותר לאורך הדורות, ומתבטאת באינספור תחומים, אך כמדומה שניכרת יותר מכל בעסק התלמוד – יצירה רב-דורית שבמובן מסוים לא נחתמה מעולם, יצירה רבת פנים שכל עניינה להכניס לקלחת אחת, לבית מדרש אחד, רב משתתפים, נתונים וטיעונים רבים ושונים, גם מדיסציפלינות שונות בתכלית, לטחון הכול ביחד ולהפיק, ויהי-מה, 'דרך מלך' רחבה ופתוחה לכול, שגם אם אינה מסוכמת לגמרי, יכולים הכול ללכת ('הלכה') בה בבטחה ולהתקדם ביחד אל האחדות השלמה שבוודאי נמצאת אי-שם, ויום יבוא ותתגלה ותאיר בתפארתה כשכל צעד משמעותי למטרה, ובלבד שנעשה ביושר לבב, ביגיעת בשר ורוח ובמאמץ בלתי פוסק מלווה באמונה תמימה שאכן יש לאן לחתור. וכך זוכה החותר לטעום גם בהליכתו מעין טעם של התכלית המקווה ורואה עולמו בחייו – מה שגורם לו כמובן להיטיב ולשכלל את חתירתו ביתר שאת ויתר עוז.
פעילות זו, מוכרת היטב לעמלי תורה שבעל פה (ומכונה בפיהם 'לומדות', משמע היכולת לנתח וליישב הכול בטוב. ובלשון חכמים (ראה תענית ו): לפי יגיעתו מוצא כל אדם וזוכה לחידוד), אבל כאמור, היא טבועה בכוח בכל אדם מישראל גם אם אינו רגיל בגמרא, והיא סגולתו ונטייתו העצמית-הגזעית של כל יהודי.
ריבונות ומערכת שלטונית, בירור מושגים
לפי דעתי המקור העיקרי לבלבולים, הקלקולים, הפילוגים, המתחים והקיטוב השולט בחיינו, הוא הטשטוש בין המושגים מדינה ומשטר, וליתר דיוק, הזיהוי בין שני המושגים. אין הכוונה ב'משטר' לממשלה קואליציונית זו או אחרת המתחלפת לבקרים, אלא לשיטה, לכלל המערכת המנהלת את מכלול חיי בני המדינה ולכללי המשחק הנהוגים. מאחר שמדובר במערכת טוטלית כל כך, נוצרת במשך הזמן התחושה שהיא היא המדינה ושאם חלילה תתערער הוודאות או המוצקוּת שלה, אם יחדלו בני המדינה לשתף פעולה עם השיטה וכללי המשחק שלה – הלכה מדינה. חוזר העולם לתוהו ובוהו וחוזר העם לגלותו.
ולא היא. קודם כול יש להבהיר את המושגים כפי שהם: המונח 'מדינה' מבטא בעיקר את הריבונות והעצמאות, את האור הראשון, גרעין החופש היסודי הבראשיתי הנברא כרגע יש מאין ומכיל בתוכו אינספור אפשרויות חיוביות נפתחות ומתגַוונות ומתחדשות לבקרים. ואילו המשטר או המערכת מבטאים את התבנית הנוכחת המיישמת בפועל ומנהלת באופן מסודר, מסוים, הגיוני, וממילא גם נתפס ומוסכם, את משך החיים היציב העומד במבחן הזמן הממשי.
יאמר האומר: אין כאן אלא סמנטיקה. שהרי נראה שאי אפשר לזו הראשונה בלא זו השנייה: הריבונות הגרעינית המופשטת תפרח באוויר ותתפוגג אל התוהו חסר המשמעות, או אל אנרכיה גמורה, אם לא תֵאחז מידית בתבנית מסוימת, מוגדרת ומסודרת.
ובכל זאת – נאמר אנו לעומתו – האם לא תיתכן מערכת מסודרת והגיונית המושתלת או כפויה מבחוץ, ללא עצמאות ריבונית?! עינינו הרואות שיש ויש! ולא עוד אלא שעל פי רוב זה מה שיש – המשטרים השונים לדורותיהם ולגווניהם מימי קדם ועד עצם היום הזה, הם בעצם גלגולים שונים של תבניות מקובעות של צלמי אלהויות ו'יראות' שעיצבו להם בני אנוש לפי השגתם המוגבלת, הנותנת להם התמצאות כלשהי בג'ונגל השחור המפחיד שמחוץ לגן העדן האבוד – ומכאן גם לשעבוד פשוט של עם חלש נכבש לאלהיו-תבניותיו של עם אחר.
האם הדמוקרטיה, המלכה-האם המושלת בכיפה בעולמנו שלנו, חורגת מן הכלל הזה? – לא בהכרח! שהרי עם היות הכוח נתון לכאורה בידי העם הבוחר, עובדה היא שנצרכים כוחות כבירים בשביל לגונן על הדמוקרטיה, הן מפני איומים חיצוניים, הן – ובעיקר – מפני כוחות או גורמים פנימיים, הסבורים בצדק או שלא בצדק שנתקפח חלקם המגיע להם לפי הכללים, אם מפני הזריזים יותר היודעים לנצל ולהטות את כללי המשחק לטובת עצמם על חשבון האחרים, אם מפני הכללים עצמם שאינם שלמים ואינם מכסים היטב את כל המצבים. כך או כך, התחושה הרווחת היא של רע במיעוטו או הכרח בל יגונה, כי מוטב כך מאשר אנרכיה או דיקטטורה נתונה לשרירות של יחידים. מכל מקום קשה לדבר על חופש של ממש, על ריבונות אמת הקוראת דרור לעצמיות המיוחלת, שהיא, כמורגש לאדם בתוך-תוכו, הגרעין היסודי של הווייתו האדמית; הצלם אלוקים שלו.
לעתים אף נדמה שככל שהמערכת כבדה ומשוכללת יותר, טוטלית, חכמה ויציבה יותר, כך היא מקובעת יותר ולא נותר בה מקום לחרות אמיתית.
עולה לנו אם כן מתוך הדיון שהחופש הראשוני, המניע הבורא ומהווה, יוצר ומחדש, נאחז מידית במערכת לשם עצם קיומו, ומיניה וביה הלך שם לאיבוד; בן- לילה היה ובן-לילה אבד ולא נודע כי בא אל קרבה, 'ולא תיוודע – ונשתכחה – העצמאות הריבונית בארץ אחרי כן, מפני הדמוקרטיה כי כבדה היא מאד'!
במצב דברים זה מוטל על כל שוחר חופש לעמוד בחרוף נפש על טיהור המושגים ובידודם זה מזה, להדגיש ואף לקדש את הראשון, להפוך בו ולהפוך בו על אף מופשטותו ובכך לתת לו פָנים ונֶפח – ולהימנע ככל יכולתו מלתת את חילו ואונו לשני, להישמר מלכבד כובד-יתר את מי שכבודו במקומו מונח, ולהיזהר מכל ביטוי שמטפח לגביו יחס של קדושה, כערך מוחלט הנושא את עצמו. רק באופן זה אפשר לקיים שניהם, לשאת ולזווג את ההפכים עד שיהיו לאחדים בידינו.
קדושה שהפכה לעץ ואבן
המודל העיקרי להתבוננות שלנו בנושא, הלוא הוא היחס בין שם הוי"ה לשם אלקים. שם הוי"ה הוא 'שם העצם' ולעולם הוא קודש, ואילו שם אלקים, פעמים שהוא קודש, פעמים חול, ופעמים חולי-חולין. שם ההוויה עניינו הההתהוות המתמדת, המחדשת ומתחדשת יש מאין בכל רגע, החופשית מכל כפיפות, קביעות, גבוליות וסופיות. שם א-להים (בגימטריא הטבע), כאשר הוא מתחבר ומלביש את שם הוי"ה, משמש לו כלי (א-להים בגי' כלי הוי"ה, וכעניין הכתוב "כי שמש ומגן הוי"ה אלקים" – בהתאמה) ומופיע אותו במציאות הנמשכת ולא משכיחו ומעלימו, הרי הוא בעצמו שם קדוש, ולא עוד אלא ש'הוי"ה הוא האלקים'; כאשר מבקשים לדבר על עצם מושג הכוח או הדין-הסדר, כגון שעוסקים במלאכים או שופטים – הרי הוא חול, ואילו כשמדובר בכוח הנוגד להוי"ה ומעלימו ומשכיחו ובא חס ושלום 'לרשת' אותו ולמלוך תחתיו – הרי הוא "אלהים אחרים", עץ ואבן, כובד חסר רוח ונשמה, חולי חולין שדינם כילוי וביזוי.
גם מערכת מדינית מסודרת הכפופה לחוקי צדק טבעי ומשפט שווה לכול, יכולה שתהיה 'קדושה' כחוקי הטבע הפיזיים שנחקקו בבריאה האלוהית ונצטווינו לגביהם: "את חוקותי – שחקקתי לך מכבר – תשמורו", לא תרביע כלאים ולא תשחית עצי מאכל, ובכלל – "תורה חסה על היפה" והמסודר, ו"הוו זהירים בשלומה של מלכות" וכל כיוצא בזה.
דא עקא, שמערכת אלוקית משוכללת, בפרט כשהיא נעשית אימפריה המכילה עמים רבים ושונים, כגון מצרים בשעתה, אם אינה יודעת את הוי"ה, ושוכחת את מוצאה ומחוללה, נוטה לזייף ולהעשות ממלכת אלהים אחרים – שנעשים 'אחרים' לעובדיהם, (כדברי רז"ל על "עבודה זרה – שנעשית זרה לעובדיה"), כלומר להפר את כלליה שלה עצמה, מתוך פחדים מדומים "פן ירבה… ועלה מן הארץ", מרשה לעצמה לנקוט באמצעי כפייה ועינוי, לבטל את חופש הבחירה ולהפר את כללי השוויון, תחילה בסתר, (כמו באמצעות המיילדות), וכשלא הולך – על ידי אמצעים דרסטיים יותר (אבל גם זאת מן הסתם תוך הצדקה ממלכתית של צורך המדינה בתכנון ילודה וכיוצא), וכאשר בא משה ומנסה להעלות נשכחות ולהזכיר אם שם הוי"ה מקור הכול המהווה כול, לאחר ששינן היטב לעצמו בסנה "מה שמו", לא זו בלבד שפרעה מתכחש ואומר לא ידעתי את הוי"ה – מה שיכול להתפרש כאמירה חילונית סתמית בעלמא: איני יודע מה דמות תערכו למושג המופשט שלצערי אינו נתפס אצלי – אלא גם מכביד את העבודה על האנשים מחשש שבכל זאת ידעו הללו במה מדובר… ובתקווה שהם עצמם יחסלו בעקבות-כך את משה ואהרן. כך הופכת מצרים באופן מובהק לאלוהות אחרת, זרה, צוררת ורודפת את הוויית החופש, ומאבדת את זכות קיומה, ו"עתה תראה" איך יופיע הוי"ה בכבודו, יפר את כל חוקי הטבע וימוסס את אלוהי מצרים.
משום כך, גם כאשר יש לכבד ולשמור מלהשחית את שם אלקים, אשר הוא מן השמות שאינם נמחקים, יש להיזהר מלזבוח ולפלוח לו – "זובח לָאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו". פשוטו לעניין חיוב מיתה בעבודה זרה, אך בפנימיות מלמד שאין להפנות התפילה, שעיקר עניינה חיי שעה וחריגה ממצרי הנתון והקבוע, לאלוהי הטבע והסדר.
[בהיותו לבוש וכלי מכיל ומוּחָל על מכלול התופעות, נוטה שם אלקים להתגלוֹת ראשונה, ולעין כול בשווה, משום כך פותחת התורה בסיפור הבריאה בשם אלקים. ועל דרך דברי רש"י הידועים "לא היה צריך להתחיל התורה מבראשית אלא מ"החדש הזה לכם" שהוא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל, אלא שלא יאמרו אומות העולם" וכו', נוכל גם להתבטא: לא היה צריך להתחיל משם אלקים אלא מהוי"ה שהוא המניע הרצוני המחדש ומהווה את הבריאה הנגלית, אלא שרצה הכתוב לבנות תחילה יחס וערכים מתוך הבריאה הנבראת כבר ונוכחת לפנינו, ורק בהמשך, בעיקר מאז הופעת החידוש של ישראל היוצא לחרות ממצרים ופורץ את גבולות הטבע, משמש בעיקר שם הוי"ה. אבל גם לפני כן, מיד בתחילת סיפור הבריאה השני, בו מדובר באדם כבוחר ומתייחס ונופל וקם ומתחדש ומוליד, מופיע גם שם הוי"ה, וכשהוא מופיע – מקדים הוא לשם אלקים, ובהמשך מופיע על פי רוב לבדו!
ויושם לב שבהופעה הראשונה של שם הוי"ה, נראה כי מיוחס הוא יותר לבריאת הארץ, כי כן כתוב "ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים" – משמע הוי"ה ארץ ואלקים שמים! (וכפי שאכן בסיפור הראשון שחתום כולו בשם אלקים, שמים קדמו). ההסבר הוא כפי הנראה בכך שדווקא סוף מעשה נעוץ בכוונה תחילה – תכלית הכוונה, שהוא גם החידוש המופלא ביותר, שתהיה "עיקר שכינה בתחתונים", שיהיה הוי"ה למלך על כל הארץ שעליה נברא אדם בעל בחירה חפשית מתחדשת, הוא המיוחס למניע הראשון המהווה-כל ברצונו הפשוט, ואילו הסדר הקבוע במסילותיו, שם אלקים, מתיחס יותר לשמים וכל צבאם. משום כך הגוים שלא ידעו את הוי"ה, נוטים להרחיק את אלקים לשמים ושמי השמים, ואל נבכי-מרחקי הזמן, ולספר לעצמם שהעולם קדמון ומאז ומתמיד היה, ואין לדבר על רגע הרצון המחדש ומהווה יש מאין. עניין זה יש לשמוע גם מדברי אברהם לאליעזר בתחילת פרשת חיי שרה, מהם עולה שבטרם נבחר אברהם היה ה' "אלקי השמים" ומאז ואילך גם "אלקי הארץ"].
שיטת השלטון במדינה יהודית
קביעת השיטה מתוך חופש מוחלט
ברור ששם הוי"ה הוא השם המיוחד לישראל עם קרובו, הנקראים כולם "יהודים" על שם יהודה ששם הוי"ה כסדרו חתום באותיותיו, ולכן כופרים הם בעבודה זרה, באלוהות מקובעת בתבניתה, מעצם הווייתם (ישראל מכונים "עם עני ודל" – אשר על כך רומזת הד' שביהודה – המעט מכל העמים שממעטים את ישותם המקובעת ונותנים מקום להוי"ה לשכון בקרבם ולהוותם ולחדשם כל שעה). רק באמצעות הכרה זו יוכלו הכול להתחבר אל מקורם החי, שמטרם הפירוד והקבעון, לטהר את אלוהיהם-מערכותיהם מן האחרוּת המכחשת, ולהוות כלי לקודש-הוי"ה הנישא בידי קודש-ישראל.
משום כך בדין הוא שהנושא של מדינה יהודית-בהגדרה יעמוד בראש כל הנושאים שבחלל עולמנו. בעוד שבעולם הגדול הולכות ומיטשטשות האבחנות העתיקות בין עם לעם לטובת 'הכפר הגלובלי' החובק כול ומאחד כול, הרי שדווקא בישראל יתחדדו ויתבהרו ויתלבנו הדברים, ולא חלילה לשם פירוד, אלא לשם חיבור וזיווג. היהודי הנבדל-בהגדרה יכול לשאת את שם הוי"ה המיוחד, לייצג אותו בעולם השואף לסדר אלוהי-טבעי מתוקן, ולהנחיל אותו לעולם בכדי לטהר אותו מכל שמצה של זרות, פראות וניכור, עד שיתיישבו בטוב האורות והכלים (וכן הנשמה והגוף, הקודש והחול וכל שאר מושגי השניוּת) והיו לאחדים.
הניסיון לדכא את ההגדרות המבחינות הללו, לרוקן מתוכן את יהודיותה-יחודיותה של המדינה ולמשוך בכוח לכיוון 'מדינת כל אזרחיה' (וכהמשך 'טבעי' – 'מדינת כל מיעוטיה', ואבוי! אף ל'מדינת כל אויביה' כפי שהולך ומתפתח לנגד עינינו), אין כמוהו הרסני למדינה ולעתידה, ליהודים שבה ה'נפטרים' מתפקידם וחדלים להיות "קֹדש ישראל לה'", ולגויים שבה המאבדים כל סיכוי לגֵרוּת ולקליטה של אמת.
משום כך עם ישראל 'עושה עניין', בצדק, מעצמאותו וריבונותו, שאכן רק הוא זכה בה מחדש כעבור אלפיים שנות גלות ואין כיוצא בו בעמים. עניין זה הוא החידוש המופלא שאירע בדורותינו, והוא העניין שיש לענות בו ולא להרפות ממנו. גם אם באילוצי השעה – בטרם הספקנו לבנות ולהציב מתוך-תוכנו תורת מדינה יהודית בנויה לתלפיות אשר תהווה כלי מתאים להלביש ולהמשיך אל מכלול פרטי המציאות את החופש העצמי המופלא, החי והמתחדש – אימצנו לעצמנו מבחוץ ממיטב החכמה שבגויים את השיטה הדמוקרטית, אין זאת אלא כהוראת שעה, לא מתוך קביעות ואדיקות יתר, ובוודאי לא באורח שעלול לפגוע בריבונות, לדלדל להחליש ולהמעיט את דמותה, את כבודה ואת יחודיותה-יהודיותה.
'עבדי המערכת, המקדשים אותה כערך-על, עבדי עבדים הם. עבד הוי"ה הוא לבד חופשי!'. במו ידיהם מפוגגים עבדי המערכת ילידת הנכר את עצם החידוש החי של הריבונות העצמאית ומחזירים אותנו, מבחינה תחושתית-פנימית לגלוּת קשה מזו שיצאנו ממנה, גלות הדעת (שעלולה חלילה להוביל גם לגלות פיזית). שכן ברוב שנות הגלות שמרנו על ייחודנו בכפירה בעבודה זרה גם בלא שהיה בידינו מקום להציב בו אלטרנטיבה, וכשזכינו סוף סוף לריבונות לא מצאה ידינו אלא להעמיד דמוקרטיה נוספת, בדבקות יהודית-אופיינית. התנהלות זו הופכת אותנו ללעג וקלס בגויים, מעוררת עלינו את השנאה העמלקית שחבויה אי-שם בתוכם, אבל במעמקים גם מעציבה-מעצבנת אותם ומדכאת את רוחם מחמת אבדן הסיכוי להתחבר דרכנו אל מקורם כנ"ל.
היחס בין הוי"ה לאלקים, הוא בעצם גם היחס בין שתי הדברות הראשונות "אנכי" ו"לא יהיה לך" ש"בדבור אחד נאמרו" כדברי רבותינו, כשני צדדים של אותו מטבע. בהיותנו בגלות במדבר העמים, עיקר הדגש הוא על "לא יהיה לך אלהים אחרים" – סור מרע וכְפוֹר באלהים אחרים גם אם אין מצב לבנות אלטרנטיבה יהודית, אולי ירחם ה' ויוליכינו קוממיות לארצנו ונוכל להתחיל לעסוק גם בעשה טוב. ואולם לישראל בארצו הסדר הישר הוא "אנכי" ואחר כך – ועל ידי כך – "לא יהיה לך" (וכדברי הבעש"ט זי"ע: סור מרע על ידי עשה טוב), משמע לענייננו: יש לך 'מרווח נשימה' ויכול וחייב אתה לקרוא בשם הוי"ה ולדבר על (ובשם) מדינה יהודית ששם ה' נקרא עליה גם בטרם התגבשו לך לגמרי כל פרטיה ודקדוקיה ואופני התנהלותה שאין להם חקר.
הרווח בכך הוא קודם כול בהבהרת הזהות והיעוד הכללי; בהבחנה בין עיקר וטפל; ביצירת מוטיבציה אמיתית להחלץ לעיסוק מסיבי בבניית מערכת מדינית מתוך אוצר ישראל, שתלביש נכונה ותיישם את החופש הקדוש במכלול פרטי המציאות, ועם זאת ומתוך זאת – ביכולת לכפור לגמרי בקדושתן וערכיותן ומוחלטותן של תבניות זרות הבאות מן החוץ, גם אם אינן משוללות חכמה ויופי, שחזקתן שהן-כשלעצמן, בלא בירור מקדים נוטות לצרור ולסתור במידה כזאת או אחרת את העצמיות הריבונית שהיא עיקר ענייננו ומהותנו כנושאים את שם הוי"ה.
המצב כיום
מדינת ישראל כעת עדיין מזהה את עצמה כמדינה יהודית, ועדיין רוב-ככל יהודיה, זרע קודש ששרדו את יהודיותם-יחודיותם לאורך אלפי שנות גלות בתנאים קשים, אינם מתכוונים להתנער ממנה דווקא עכשו כשחזרו לארצם, ויודעים בסתר לבם, או בעל-מודע שלהם כי – כמובטח מאז – עוד נכונו גדולות ונצורות למדינה היהודית שגאולה שלמה באחריתן.
גם החילונים הגמורים 'זוכרים' מתוך-תוכם את גרעין הקודש היהודי העצמי העומד ביסוד המדינה, ולעומתם גם החרדים המתכחשים או אדישים למדינה החילונית כפי שהיא, אינם יכולים לעקור מן התורה את יסוד הקודש של הריבונות, את היות "יד ישראל תקיפה על עצמן" שמאפשר ומחייב להיכנס לעולם בו חוזרות ונוהגות רוב רובן של המצוות שאינן נוהגות בזמן הגלות. קל וחומר למסורתיים שאינם חווים סתירה בין יהודיותם ובין אזרחותם במדינה חילונית דמוקרטית, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לציבור הדתי-לאומי שכל עצמו מתחבט רוב ימיו ביישוב הסתירה-שלכאורה בין מדינה מודרנית ויהודיות, מעמיד עצמו בחזית אל מול פני המלחמה החזקה, במסלול ההתנגשות בין השניים, ואינו חדל להאמין בזו ובזו ובצורך ובאפשרות לשלב ולקיים שניהם.
הבעיה או המשבר, אינם נעוצים אם כן בעם, אלא בממסדים, הפוליטיים, המשפטיים והתקשורתיים האמורים להוביל, להגדיר ולנסח לפני ההמון באופן קליט זהויות ומטרות. הממסדים הללו הם עצמם נושאי המערכת, הם לב לבה של השיטה הנכרית-במהותה, ומה פלא שתמיד עולה בידם תמונת מצב נתון חיצונית שטחית בקווים גסים ומטושטשים, ללא טיפת עידון מעמיק ומברר. כך הופכת הדמוקרטיה הישראלית לאלהות יחידה ועריצה בקרב השמאל החילוני שכל מאמיניה 'חייבים' להתנגד לכל אלמנט יהודי, ובכל צומת מוצאים הם את עצמם איכשהוא בצד הבלתי-יהודי והבלתי-ציוני, הממעט דמות ומכרסם ריבונות המדינה.
ולעומתם החרדים ששים להוכיח-לעצמם שוב ושוב כמה צדקו הם ואבותיהם בהתנגדותם או באדישותם למדינה החילונית, ואינם שמים על לב שתוך כדי כך נשפך התינוק עם מי האמבטיה ואובד סברם ובטל סיכויים לצאת מן הגלות ולהקים שכינה מעפרה בכינון מלכות אמת ששם ה' נקרא עליה (שלא לדבר על הללו מקרב החרדים שנחשפים אל המערכת החילונית ומסגלים לעצמם בחדווה את "ערכיה" הנכרים כפי שהם).
והמסורתיים, ה"ימניים" בדרך כלל, שהם עדיין כנראה רוב העם, הם הטשטוש הסתמי בהתגלמותו, הפוסח על שני הסעיפים וכל רוח מצויה שולטת בו והופכתו על פניו; הנהגתו נלחצת מכל צד ומשנה פניה ללא הרף, ובאין חוט שדרה וכיוון ברור מתמחים דובריו בססמאות נבובות שאין מאחוריהם אלא רצון עלוב לשרוד את הקדנציה ולהמשיך עוד ועוד את הקיום הדלוח בבִיצה-ללא-מוצא.
ואילו הציבור הדתי-לאומי, המצוי בחזית הבעיה וכואב את המצב המשברי יותר מכל השאר – ולכן לכאורה הוא בעל הסיכוי הגבוה להפיק מתוכו את כיוון הפתרון, את ה"עץ האחד" המיוחד – מוצא עצמו לפי שעה 'מודה במקצת' ואומר 'כן' ו'לא' לעיסה הבלוסה של מדינה-ריבונות-ממלכתיות-יהודיות-אנושיות-שוויוניות ועוד כהנה וכהנה. המודה במקצת חייב כידוע להישבע על השאר שבועה דאורייתא, ב'נקיטת חפץ' – משמע לענייננו: בהצבעה על עובדות ממשיות, וודאיות וחד משמעיות להם אינו מודה ולא מוכן לשתף פעולה בשום פנים, ומאחר שהעובדות בדרך כלל אינן ברורות, ונתונות לפרשנויות שונות ומשונות, מוצאים עצמם רבּי הציבור משלמים הכול כמודים בכול, ונאלצים באונס או ברצון לשתף פעולה עם המערכת גם כשזו נעשית זרה ומנוכרת ליהודיה, וכדי בזיון וקצף.
מה שמתבקש כאן הוא ניתוח קטן המבחין במובהק בין המושגים, ומאפשר לקדש מחד את הריבונות העצמאית, העצם הגרעיני הקדוש שביסוד מדינת ישראל, ומאידך לכפור בכל ביחס למערכת השלטת, להשתחרר מן המחויבות הבסיסית לחשיבותה, לערכיותה, לרצינותה, לכבודה ולהתאמתה לניהול חיי העם הריבון בארצו, וללמוד וללמד לזכור ולהזכיר שחזקתה נכרית, מנותקת ופרודה מדעת אלוהי אמת. ואין תוחלת ממנה לבניין המלכות-דקדושה אם לא נרגיל עצמנו לצחוק ממנה בכללות צחוק אחד גדול, "ליצנותא דעבודה זרה", וכך ורק כך ישנו סיכוי כלשהו להתחיל לטהר אותה מן הקיבעון האלילי ולהעלות ממנה ניצוצות קדושים של חכמה ויופי. הכופר בכול אינו חייב שבועה בנקיטת חפץ. איננו חייבים להצביע על עוולות אובייקטיביות במערכת, אלא להיפך – לקבל ממנה ברצוננו ו'לגייר כהלכה' אך את המבורר לטוב ולאמת, ורק ממנו ניקח לעבוד את ה' – לקדם את מלכות ישראל אשר שם הוי"ה נקרא עליה.