חלוקת המכות לשבע-שלוש בשתי הפרשיות וארא-בא, רמוזה גם בשתי האותיות הראשונות של הפרשיות: וא של וארא רומזים לו' המכות ולברד שבסופן, הקרוי "כל מגפותי", כעין 'כולל' לכולן [ובספירות העליונות ממטה למעלה, הברד כנגד מי החסד המלווה את כל הספירות, וקרוי בזוהר "יום ההולך עם כל הימים"], ואילו בא של בא רומזים למכות ארבה [על שם הריבוי המיוחס לאמא-בינה] וחושך [המחשיך את אור החכמה], ועל גביהן מכת בכורות, ה"ראשית לכל אונם" [כנגד הכתר].
החלוקה הזאת של שבעה ושלוש, המוכרת בכמה וכמה מקומות (כמו שבעת עממי כנען ועל גביהם קיני קנזי וקדמוני, הם אדום עמון ומואב שלא הורשינו להורישם עד לעתיד לבוא; הפטרות של 'שבע דנחמתא' ולפניהם 'תלת דפורענותא'; וכן שבעת בני איוב ושלוש בנותיו שלא נמצאו יפות כמותן לאחר שהשיב ה' שבותו, ועוד) היא בכללות חלוקה בין המידות והמוחין, כאשר המידות-הרגשות (והדבורים והמעשים) הנגלים, הם כמו תולדות למוחין הפנימיים הנסתרים המולידים אותם, וקרויים לפיכך אצל המקובלים 'אבא ואמא'.
לענייננו, בשבע המכות שבפרשת וארא כבר "אבדה מצרים", כפי שמתבטאים עבדי פרעה בתחילת פרשת בא לפני המכה השמינית. זאת אומרת, מבחינת התופעות או התפקודים הנגלים כבר 'לא נשארה אבן על אבן' במצרים, כאילו חזרה לתוהו ובוהו כבטרם בריאתה, ואולם פרעה, הראש, "לא שת לבו גם לזאת" – כמו אינו יודע מכל זה ("הטרם תדע כי אבדה מצרים"), וכפי שאופייני לקליפה, סטרא אחרא, ש"אל אחר איסתריס ואין בו דעת" המקשרת בין ההורים ובינם לבין הבנים.
לדידו של פרעה, מצרים הנגלית יכולה ללכת לעזאזל כל עוד השיטה (המוחין) קיימת ולא הופרכה. אולי הוא זוכר את שנות הרעב, בהן כמעט נכרתה מצרים ברעב, אך שבה ונתאוששה בזכות השיטה הניצחת (כמובן אינו זוכר-יודע את יוסף האחראי לשרידות הזו…), שאין ולא יכולה להיות טובה ממנה.
מכל מקום בפרשת בא מתחיל עיון ודיון על עצם השיטה, על המוחין שלה (הקרויים גם 'עיניים' כמו "עיני העדה". וכן הארבה כיסה את עין הארץ, ובחושך לא ראו איש את אחיו), ומתנהל משא ומתן ממשי עם פרעה "מי ומי ההולכים". וכך מתברר [על רקע מכת הארבה שכנגד הבינה, אם הבנים, שעניינה ריבוי ילודה, "הרבה ארבה את זרעך"] שבמערכת המצרית והגיונה המכני אין מקום לנערים וזקנים שאינם 'סוסי עבודה' אלא לכוח אדם גברי.
ועל רקע מכת החושך מתברר שאין מקום ביסודות התרבות המצרית לצאן ובקר "תועבת מצרים", הרומזים כפי הנראה לתמימות ("שה פזורה ישראל"), ביטול (פנימיות החכמה – כח-מה, תוקף הביטול) ומסירות הדדית, 'זבח משפחה' מאחֵד [וכענין הכתוב (תהלים עג) "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך"], אלא לתעשיית 'סיר הבשר'.
בנקודה זו, כאשר נחשפת תורפתה של חכמת מצרים וקרובה היא להתפורר לרסיסים, נוקט משה בחוצפה-דקדושה ואומר: "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות". כלומר עבודת ה' אלוקינו האינסופי, שאינו נודע ומשוער מראש ("ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה") נוגעת גם לך, וזו ההזדמנות שלך לזנוח את תבניותיך הכוזבות ולהחל לדעת את אמת-הוי"ה.
[כעניין זה שמעתי מאבא ז"ל על דברי יעקב ללבן הטוען "למה גנבת את אלהי" – "את אשר תמצא את אלהיך לא יחיה", כלומר: לו יהי שתמצא את אלהיך – הרי לא יחיה! "נגד אחינו הכר לך מה עמדי – אלוהים חיים – וקח לך"!].
ואילו פרעה לעומתו מאבד כאן לגמרי את חכמתו-יציבותו, יוצא מכליו, מנתק מגע ומפוצץ באופן סופי את המשא ומתן עם משה – "השמר לך אל תוסף עוד ראות פני כי ביום ראותך פני תמות". מה שמבהיר שאבדה חכמת מצרים לגמרי, ובנגע הבא, שכנגד הכתר-השורש תתפרק ותתמוסס קליפת מצרים שאין לה אחיזה בשורש הפנימי-הסודי של ההוויה.
וייתכן שבדברי פרעה לאחר מכת בכורות "קומו צאו מתוך עמי… ולכו עבדו את ה' כדברכם, גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אותי", רצונו לומר: קחו גם צאן ובקר משלי וזבחו גם בעדי, וזהו שכתוב "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד".
* * *
למנהגנו מפטירין בפרשת וארא בפורענות מצרים שביחזקאל, ואילו בפרשת בא מפטירין בפורענות מצרים שבירמיהו. והנה לדעת חז"ל יחזקאל הוא בנו של ירמיהו ("בן בוזי – בן ירמיה שהיו מבזין אותו". ראו רד"ק תחילת יחזקאל), ומתבקש אם כן לשער לאור האמור, שיחזקאל-הבן מדבר על פורענות מצרים במישור של הבנים-המידות, התופעות הנגלות, בהם עוסקת פרשת וארא, ואילו ירמיהו-האב מדבר על הפורענות במישור הפנימי, על כריתת השורש, המוחין-החיות של מצרים, בהם עוסקת פרשת בא.
לבסס היטב השערה זו נדרש עיון מעמיק, ולא כעת הזמן ולא כאן המקום, אך "פטור בלא כלום אי אפשר" ונצביע על כמה נקודות העולות מקריאה שטחית:
- בנבואת ירמיהו מתוארים אויבי מצרים "כי רבו מארבה" – הלוא היא המכה בה פותחת פרשת בו ובה המעבר בין השבע לשלוש, בין המידות למוחין!
- נבואת יחזקאל ארוכה יותר ומרבת פרטים, כטבע השבע הנגלות מול השלוש הפנימיות-נסתרות.
- ביחזקאל מדובר על הכאת היאור, הנזכרת רק במכות שבפרשת וארא, ולא כן בירמיהו.
- בירמיה מדובר על כריתה ("כרתו יערה") ועל כילוי ("כי אעשה כלה בכל הגוים" וגו') – מונחים המתאימים לעקירה מן השורש, ולא כן ביחזקאל.
- ביחזקאל מדובר על השבת שבות מצרים לאחר פרק זמן מסוים ("ארבעים שנה", שאולי קשור לפרק הזמן שישראל היוצאים ממצרים הגיעו אל מנוחתם) – שִיקום המתאפשר כאשר לא ניתק הראש-השורש אלא נחבל הגוף בלבד, ואילו בירמיהו מדובר על זמן בלתי מוגבל – "ואחרי כן תשכון כימי קדם" – מה שיכול להתפרש על העתיד הרחוק, בשוב ה' שבות עמו ("כי הנני מושיעך מרחוק").
- בירמיה מוזכרת פקידת פורענות לא רק על מצרים אלא גם "על אלהיה" – משמע צלמה הפנימי ותבניות היסוד שלה – ולא כן ביחזקאל.
- בירמיה בלבד מכונים האויבים "מבקשי נפשם" של המצרים, מה שיכול להתפרש כשונאי שיטתם.
- ביחזקאל מוזכרת פעמיים הסיבה לפורענות – היותם משענת קנה ומזכיר עוון לבית ישראל. משמע, פורענות על פי טעם ודעת נגלים, בעוד שבירמיהו אין טעם מפורש – משמע "עת פקודתם" ו"יום אידם" אמור להגיע על כל פנים, לאו דווקא בגלל סיבות מסוימות אלא מחמת ערעור פנימי ה"עושה כלה בכל הגוים" (כלשון סיום הנבואה) וצלמיהם-תבניותיהם.
- ולבסוף – בסיום נבואת ירמיהו נאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביָם". מלשון הפסוק הזה הפונה בנפרד אל יעקב-האב ואל זרעו, למדו רבותינו ש"יעקב אבינו לא מת", כי "מה זרעו בחיים (כלומר הפנייה אליהם ממשית ולנוכח) אף הוא בחיים". לענייננו נאמר: בפרשת בא – ובנבואת ירמיה המקבילה לה – מדובר על ישועת יעקב האב, השקול כנגד כל זרעו, ומהווה למצרים מקור של ברכה (שהרי ברך את פרעה) וחיות פנימית, והעלאתו משם על ידי יוסף לקבורה בארץ היא תחילת הריקוּן של מצרים מניצוצי קדושה המחיים אותה, ואולם עדיין יוסף עצמו, הצדיק החי שנתן את חילו ואונו למצרים, שבוי עדיין שמה ומחיה את המערכת בפנימיותה, ורק עם פירוק המוחין של מצרים בפרשתנו, אוזר משה אומץ ובשעה שכל ישראל עוסקים בביזת מצרים, "חכם לב יקח מצוות" וטורח הוא לעסוק בארונו של יוסף הטמון במעמקי היאור – "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – וכך נעקרה מצרים גם מחיותה הפנימית "ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד" בגאולת עולם שאין אחריה גלות.
* * *
נסיים במדרש חכמים במסכת ברכות על פסוק "וינצלו את מצרים": רבי אסי אמר: עשאוה כמצולה שאין בה דגים. רבי שמעון בן לקיש אמר: כמצודה שאין בה דגן. הווי אומר, נטלו ממצרים את קיום החיים ומשכם ("דגן") ואת שורש החיות ("דגים" הם הנפש החיה הראשונה בתורה. הם גם רמז לצדיקים שומרי הברית ובפרט ליוסף שזרעו נתברך ב"וידגו לרוב בקרב הארץ"). לענייננו נאמר שכל ישראל עוסקים בניצול וביזת מצרים החיצונית, ואילו משה עוסק בריקון הניצוץ הפנימי, השורש המחיה את מצרים.
ושתי המשימות שקולות זו כזו, כפי שמשה שקול כנגד כל ישראל, וכפי שרמוז בכך שדגן עולה בגי' דגים [וכן יחזקאל העוסק לפי האמור בשבע המכות-המדות התחתונות, עולה יוסף שהוא כאמור חיותה הפנימית של מצרים].
ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו (עכשו) הוא יוֹצא ממצרים. הן במישור של מידות הלב (והדיבורים והמעשים), והן – ועיקר – במישור של המוחין – התובָנות ומושגי-היסוד המחיים ומיישרים את אמונותיו ומכוונים את עולמו הפנימי ואת יעדיו הכוללים. וכידוע – כל התורה כולה היא "זכר ליציאת מצרים", כלומר תהליך מתמשך והולך מגלות לגאולה שלמה. במהרה בימינו אמן.