קידוש החודש בדרך פרד"ס / ר' עודד כיטוב

החֹדש הזה לכם

 

חדש, חשד ושחד

"שלוש אבנים בונות שישה בתים" (ספר יצירה). כלומר מחיבור של שלוש אותיות שונות, אפשר לצרף שישה צירופים שונים ולהפיק שישה שורשים (וכן על זה הדרך "ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים" (שם) – האות הרביעית מכפילה ב-4 את מספר הצירופים שבלעדיה, שהרי ניתן להכניסה בכל אחד מששת הצירופים ב-4 מקומות שונים, וכן הלאה והלאה).

אכן, אין זאת אומרת שלכל השורשים ישנה משמעות מוכרת או מובנת, אדרבה – על הרוב ישנה משמעות רק לחלקם: לאחד מהם. לשנים, לשלושה, לארבעה או לחמישה, ורק בשבעה חיבורים (שבכולם ישנה האות ר') ישנה משמעות לכל הצירופים: רחץ, רכב, רעץ, רקב, רשף, רחם, רעב. [משום כך סובר המקובל ר' אברהם אבועלפיא, שעסק הרבה מחכמת הצירוף, שהמשמעויות החסרות אבדו לנו ו"הלכו בגלות", ויש לחפשם בלשונות זרות (ושעל כן נכון לדרוש ואף לחשב גימטריות גם במילים לועזיות), ועתידות כולן להיגאל ולהצטרף אל לשון הקודש].

הייתה זו הקדמה קצת ארוכה להתבוננות קלה בצירופי חדש. מתברר שמלבד הצירוף הזה ישנה משמעות לשני צירופים נוספים: שחד וחשד. והנה את המלה 'שחד' פירשו רבותינו: שהוא חד (=אחד), כלומר מקבל השוחד מתאחד באמצעותו עם הנותנו, ושוב לא יוכל לדונו לחובה, שהרי "אין אדם רואה חובה לעצמו". לפי זה נוכל לראות מיד שחשד נמצא בקוטב הנגדי לגמרי, ועניינו הימנעות מלהתאחד ולהתחבר ולסמוך, ונטייה לשמור מרחק ולהיזהר ככל האפשר.

מתבקש אפוא לומר שחדש נמצא בתווך, ביו שחד לחשד. כל חידוש מופיע בחלל העולם באופן שאין לדעת בו בבירור מראש מה טיבו, אם לטוב אם למוטב; אם כבר בָּשַל ועמד על פרקו או שמא בוסרי הוא; אם חידוש-אמת הוא או משאת-שווא ומדוּח שאינו בר קיימא, וממילא אם להתחבר-להתלהב ולהצטרף, או לדחותו-להשהותו ככל האפשר.

סמל החידוש בטבע הנגלה הוא כמובן הירח (הקרוי בעצמו "חדש" בלשון חז"ל בעיקר, אך גם בלשון מקרא). לעומת השמש-בגבורתה וביציבותה-קביעותה, הרי הירח קם ונופל, מתגדל ומתמעט, נעלם ומופיע. לפיכך הם שניהם המשל העיקרי ליחס איש-אשה (הכפופה למחזוריות חודשית ולהריון ולידה), ובהתאמה – ליחס אומות העולם ("המונים לחמה" ומייצגים את הקבוע-הנתון)-ישראל ("המונים ללבנה", וכְּמוֹתה מתמעטים – או ממעטים עצמם, וגולים ומתחדשים ונגאלים). ראשית הופעתם-גילוים-גאולתם של ישראל מתבטאת על-כן במצוות קידוש החודש, הדורשת יחס נכון ומפתחת חוש מכוון אל הירח הנולד זה עתה, ובפנימיות – אל חידושי הזמן בכלל ואל ניצני גאולה בפרט. [ורמז נאה ששמעתי: בראשית עולה בגימטריא תאריך עברי. 'זמן יהודי' הוא המפתח הכולל והראשית לעולמם של ישראל ותורתם].

וכפי שאמרו רבותינו "נתקשה משה בקידוש החודש, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא החדש הזה (=הירֵח הזה) – כזה ראה וקדש". מן הלשון הזה משתמע שמשה מצדו נוטה אל החשד, כלומר מטיל ספק בעצמו אם אכן רואה הוא את הירח החדש או עב קל נראה לו בדמות לבנה, ונוטה הוא 'לחומרא', להרחיק את הקץ ולא להתלהב ולקפוץ, בדיוק כפי שבסנה נוטה הוא שלא להאמין בעצמו ובישראל שמסוגלים הם להאמין בו ובשליחותו, ובדיוק כפי שבמתן תורה (בסיני – מקום הגילוי הראשון בסנה) מוסיף הוא יום אחד מדעתו ודוחה את ירידת השכינה לשם תוספת הכנה והכשר מצד ישראל.

ואולם ברור שחשד יתר עלול גם להחמיץ את השעה, ועד שאתה מתמהמה עלול הירח החדש – וההתעוררות או ההזדמנות לגאולה – לשקוע ולהידחות עידן ועידנים, וגם אם בוא תבוא הגאולה על כל פנים, יהא זה "בעִתה" הגזור בידי שמיים, ומן הסתם תבוא אז באופן של פעילות שמיימית שאין מורגש בה כל כך שיתוף האדם המזדכך ופועל עם א-ל, אשר זוהי תכלית הכוונה הנרצית, ואשר משום כך יכולה הגאולה להקדים – "זכו (ונזדככו) – אחישנה"! – וגם ניתן לטעום טעם-גאולה בתהליך עצמו!

וכך גם הירח, אם לא נתקדש "בזמנו" – כפי הנראה מפני חשד או חשש-יתר או מפני חוסר עירנות – ושקע, בוא יבוא למחר על כל פנים וייראה בעליל, אלא שהלכה היא שאז, ביום שלושים ואחד, "שלא בזמנו אין מקדשין אותו" בית דין של מטה, שכבר קדשוהו שמיים – הוחמצה השעה ונשמטה מידיך ונמסר העניין בידי קורא הדורות, מַקרה המקרים, שיביאנו בעתו וברצונו בלא שיש אתנו יודע עד מה ועד מתי קץ הפלאות.

ומאידך – מי שנוטה לשחד, עלול בנקל, אולי מתוך קוצר רוח, לדחוק את הקץ ולהיתפס להתלהבות ילדותית טרם זמנה, לרעות רוח ולרדוף קדים ולראות בעבים דמות ירח דמיוני (כפי שיתברר בבית הדין הגדול החוקר היטב את עדי החודש), שבאמת לאמתו אינו אלא גורם להיסח דעת מן הירח האמתי שיופיע עוד מעט קט בתיקונו, כאשר אתה כבר הפלגת לך למחוזות אחרים שאין בהם ממש, ולא תוכל להבחין בו ולהעיד עליו. כך או כך הוחמצה השעה ועדיין בן דוד (הנמשל בלבנה, כמסופר בגמרא שהמשפט "דוד מלך ישראל חי וקיים" היווה סימן לקידוש החודש. והוא ושלמה בנו דור י"ד וט"ו, "סיהרא באשלמותא", בשלושים דורות שלמִן אברהם עד החורבן) לא בא.

אמנות גדולה היא אפוא קידוש החודש ומסורה בדרך כלל לבית דין הגדול היושב בציון ושכינה שורה עליו, והוא העומד במקום משה שהראהו הקב"ה לבנה בחידושה ואמר לו "כזה ראה וקדש" [ואולי מכאן זכה לבחינת "זה הדבר" המיוחדת לו מכל הנביאים ושכינה מדברת מתוך גרונו].

[בימינו היום יש מעין כל זה בברכת הלבנה, שכידוע יש המקדימים אותה ככל האפשר (וכפשט לשון חז"ל "הרואה לבנה בחידושה מברך"), ויש (בעיקר צדיקי החסידות, שמצד אופיים ונטייתם לשלמות וייחוד המעשה רואים את עיקר משימתם בהכשר מצוה (וגאולה), גם אם עקב כך נדחית המצוה (והגאולה) עצמה) הנוטים לאחֵר אותה עד סמוך למילויה, וניתן לומר על כך "אחד המאחר ואחד המקדים ובלבד שיכוון לבו לשמים". ואולם כמדומה שרוב ישראל נוטים – באין אתנו יודע עד מה – לאחוז בקו האמצע ולברך בסביבות היום השמיני למולד שהוא אמצע מעלֶה הירח. ואגב – נראה לי לומר בדרך אפשר שראוי שלא להביט למעלה ולחפש לראות הירח להדיא אם אין בדעתך לברך עליו כעת. וכך אין כאן החמצת השעה ודחייתה בידים אלא כעין ציפיה לאות מן השמיים שכבר הגיע עת לחננה כי בא מועד].

 

בור שאינו מאבד מול מעיין נובע חידושים

שנינו במסכת אבות פרק שני: אמר להם (רבן יוחנן בן זכאי לחמשת תלמידיו): צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם. רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: עין טובה; רבי יהושע בן חנניה אומר: חבר טוב; רבי יוסי הכהן אומר: שכן טוב; רבי שמעון בן נתנאל אומר: הרואה את הנולד; רבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם (רבן יוחנן): רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.

והנה לפני כן מסופר במשנה שהיה רבן יוחנן מונה שבחן של תלמידיו: אליעזר בן הורקנוס – בור סוד שאיננו מאבד טיפה וכו' אלעזר בן ערך – כמעיין המתגבר. הוא היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מואזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שנייה – מכריע את כולם; אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מואזניים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ואלעזר בן ערך בכף שנייה מכריע את כולם! עד כאן ממשנת אבות.

ויש לשאול: מה פשר שתי המסורות האלה? ועוד: אם דברי שאר התלמידים לעניין הדרך הראויה לאדם כלולים בדברי רבי אלעזר בן ערך, האין זאת אומרת שהוא זה המכריע את כולם?! אמר על כך אבא ז"ל (אולי בשם ספר כלשהו, ולא חפשתי כעת): הרי מסופר במסכת שבת (קמז,ב ובאבות דרבי נתן פי"ד) שרבי אלעזר בן ערך נקלע למעיינות דיומסית, ונמשך אחריהם עד שנעקר תלמודו, וכאשר חזר ביקש לקרות בתורה החדש הזה לכם, וקרא החרש היה לבם, ביקשו רבותינו רחמים עליו וחזר תלמודו. ניתן אם כן לשער שתחילה אכן היה מכריע את כולם בלבו הטוב, הרחב כמעיין המתגבר ופתוח לכל חידוש, ונכנס אליו בהתלהבות 'עם כל הלב', אולם כשאירע לו מה שאירע הסכימה דעת רבן יוחנן לאחוז בקצה הנגדי – במידת רבי אליעזר שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה מתורת רבותיו ו"מעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו" (ולכן רובי תורותיו נשארו בידינו, בעוד שחידושיו השופעים של רבי אלעזר בן ערך הם תלויי זמן ומקום, ומעט מאד מהם נשארו בידינו), ואף הוא מצאצאי אליעזר בן משה רבינו עליו השלום (כאמור במדרש רבה ריש פרשת חוקת) שלא אמר דבר אלא מפי שכינה, ולפי טבעו העצמי נוטה הוא לחשד מרחיק יותר מאשר לשחד מאחֵד כנ"ל. ומהי מידת ר' אליעזר? – עין טובה, כלומר שמור מרחק והימנע מהתחבר, וכך תוכל להסתכל על הכול בעין טובה, זו חובתך וזו עיקר פעילותך עד שיבוא זמנו של עולם התיקון.

לפי שעה מכריע אם כן רבי אליעזר את כולם ויש לאחוז במידתו. ואולם לא מצינו מפורש שחזר בו רבן יוחנן מראייתו-סברתו שמידת לב טוב כוללת את כל המידות, וברור שהיא העיקר מבחינת התכלית, אלא שאי אפשר לקפוץ באחת ולהתמכר בשופי ללהב הלב, אלא יש לצעוד בזהירות וכסדר, בדרך ארוכה שהיא קצרה, להתחיל במידת רבי אליעזר ולהמשיך במידת רבי יהושע "חבר טוב" (היינו, היה חבר טוב על כל פנים לחבריך הבדוקים אצלך והִיפתח אליהם) ואחר כך גם "שכן טוב", גם לשכניך האקראיים, אחר כך "הרואה את הנולד", כלומר להיפתח גם אל 'המקיף הקרוב' – לאותם העלולים מחר ומחרתיים להופיע באופק שלך, וכך תזכה לבסוף ב"לב טוב" ותוכל לתת בחופש של קדושה את כל הלב לכל המתחדש בעולם בלא שריבוי החידושים יאטמו את לבך!

כדרך המיצוע, עם נטייה מסוימת לצד החשד, יש לראות את דרכו-מידתו של רבי יהושע, שכידוע הוא עיקר בית הלל והלכה כמותו לגבי רבי אליעזר, וכנראה גם לגבי האחרים שאינם מופיעים כמעט במקורות. ואולם נכון לומר שגם בדורות עולם קיים התהליך המתואר, וככל שחולפים הדורות הולך ונוטה מרכז הכובד לעֵבר ה"לב טוב" – מתרבים החידושים כמעיין המתגבר ועימם גם היכולת להיפתח אליהם, להתמודד אתם ללא פחד ולהשתמש בהם בקדושה על מנת להחיש את הגאולה. ישנו זמן ומקום בו מורים ש"חדש אסור מן התורה", אמנם בצאת ישראל ממצרים, ממחרת הפסח, ניתר החדש במדינה (משמע לא רק לזקנים מקדשי החודש אלא גם לציבור הרחב), וכעבור ספירה עקבית ורצופה ב"לב טוב" (=מ"ט) ימי תיקון המידות, ראוי החדש גם להיות מונף לפני ה' במקדשו – "והקרבתם מנחה חדשה לה'".

 

המצווה לקדש את החודש בזמנו

מתוך האמור מתבאר יפה על מה ולמה הותר לחלל שבת על עדות החודש שנראה בזמנו, כך שייתכן שירוצו לירושלים בעצם יום השבת מכל קצוות הארץ מאות ואלפי אנשים – עם ליווי במידה ונדרש (כמבואר במשנת ראש השנה) – והכול לשם הסיכוי שאולי תתקבל עדותו של אחד מהם ויתקדש החודש 'בזמנו' – יימסר הזמן ומקריו וחידושיו בידינו שלנו ותתחדש לנו גאולה כבימי צאתנו מארץ מצרים!

[ומכאן הערה לכל בעל נפש שזוכה לבהירות כלשהי, שלכאורה יש בה חידוש ביחס לזמן ומבוכיו, שמצוּוה ועומד הוא לצאת משביתתו תחתיו ומסדר יומו (המתוקן מן הסתם…) ולהריץ כצבי מיד את הגיגיו-חידושיו בכל האמצעים העומדים לרשותו (או לרשות חבריו המצווים לסייעו-ללוותו), וכולי האי ואולי יתגלגל ויתגלה על ידיו צעד משמעותי לגאולה, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום, וכפי שאמרו גדולי הצדיקים – באותה שעה ומקום, הרי אותו אדם גדול הדור הוא!].

והנה לאחר כל חודש המתקדש בזמנו, יבוא על הרוב חודש המתקדש ביום שלושים ואחד של הקודם, משום שאין המולד החדש יכול להֵראות ביום הקודם, כי סיבובה-מסלולה של לבנה נמשך בממוצע, כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים, כנודע. המקבילה בנפש למציאות האסטרונומית הזו, היא ה'רצוא ושוב' הטבוע בעצם החיות, כעניין דופק החיים, הרומז על ההפוגה הנדרשת בין חידוש וחידוש – כמו 'אין' בין 'יש' ל'יש' – לשם הפנמתו ועיכולו. או, במישור חיצוני יותר, לאחר פרק זמן מוצלח הערנות והדריכות פוחתות והולכות ומגיע לפיכך זמן פסיבי, מוזנח, וחוזר חלילה, כי מתוך אפלת החודש החסר גוברת הדריכות והערנות לקדש את החדש הבא בזמנו. כך טבעו של עולם וכך נאה וכך יאה. החשש הגדול הוא שהחודש הראוי להיראות ולהתקדש "בזמנו" יוזנח ויישמט מידינו משום מה, אשר מתוך כך עלולה להיגרם לא רק דחיית-גאולה זמנית, אלא אף בכייה לדורות.

דבר זה יש לשמוע מן הסוגיא בסוף תענית, הקושרת את החורבנות ושאר הצרות שבאו עלינו במשך הדורות בתשעה באב, לאותה בכייה של חינם שבכו אבותינו במדבר בליל תשעה באב בעקבות דברי המרגלים, וממנה נקבעה להם בכייה לדורות. והנה מתברר שם בסוגיא לפי חשבון הימים שלא היו המרגלים יכולים לשוב לפני יום תשעה באב – וממילא הבכי בליל עשרה באב – אם היה תמוז חסר כדרכו, אלא ש"תמוז של אותה שנה עיברוהו" ונתקדש אב שלא בזמנו. ועל כך נאמר במגילת איכה "קרא עלי מועד לשבור בחורי". פירוש: במקום שיתקדש החודש בזמנו על ידינו ויימסר הזמן בידינו, ונֵחלץ בגבורה לכיבוש הארץ ובניין המקדש, נשמט חודש אב מלהתקדש בזמנו בידי זקני בית דין (שאהרן הכהן בראשו, והוא יום פטירתו – היארצייט היחיד בתורה – ככתוב בסדר מסעי הנקרא בסמוך לראש חודש אב), ו'חזר הכדור' לשמיים ונקרא-נתקדש המועד (=ראש חודש הקרוי מועד) שמה. וממילא גם "קרא ה' לחרב קרא ה' לרעב". אותה חולשה שבראש גררה בהמשך בכייה של יאוש וממנה בכייה לדורות – מה שלא היה קורה כלל אילו נתקדש בזמנו, אשר אז השעה בידינו ומשחקת לנו.

מכלל הדברים יש לשמוע שגם בזמן שמקדשים על פי הראייה, סדר החודשים במלא וחסר היה פחות או יותר כפי שהוא היום על פי הלוח הקבוע (שעל כן מניחים מן הסתם שתמוז חסר הוא), וזאת משום ש"אדר הסמוך לניסן לעולם חסר" כדי שיתקדש ניסן בזמנו על פי בית דין, כניסן הראשון, שבו בא זמנו של עם ישראל לעלות והזמן מסור בידם ושעה משחקת להם כנ"ל [ומתפרש גם החדש הזה לכם – להנאתכם ולטובתכם, כרגיל בחז"ל. וכן לכם אותיות מלך, שהוא ראש השנה למלכי ישראל כנלמד בריש מסכת ראש השנה בגזירה שוה מיציאת מצרים, שהיא ראשית מלכות ישראל], וכן "מימות עזרא לא מצינו אלול מעובר" כדי שיתקדש תשרי בזמנו על ידי בית דין [- מה שממתיק הדין בשורשו, שהרי אנו עצמנו השכמנו והקדמנו את בית דין של מעלה ואף זימַנּו אותו] – וממילא 'מסתדרים' שאר החדשים במלא וחסר בהתאם.

ודוק ותמצא שהחדשים המתקדשים בזמנם, ה"מלאים", הם החודשים ה'מוצלחים' ומאירים, והאחרים, ה"חסרים", חלושים יותר. ובכלל המוארים – חודש אב המוכן ועומד לבניין המקדש (בט"ו בו, וכפי שאפשר לשמוע מלשון המשנה בסוף תענית), אלא ש'מזל רע' גרם לו באותה שנה ונתגלגלה בכייה לדורות (שעל כן יש להשתמט מלדון בו עם הנכרי, כי "ריע מזליה" כדרז"ל). והיוצא מן הכלל הזה – חודש אדר שעל פי הסדר אמור להיות חודש אפל ומסור למקרים ולגורליות, שלכך שמח המן כשנפל בו הפור להשמיד להרוג ולאבד, אלא שנהפך הגורל והוטב מזלו של אדר. וזה עיקר עניינו, להודיע שאפילו בגורל שמיים, כאשר אנו מצדנו ישנים מן המצוות עד שאיננו יודעים בין ארור המן לברוך מרדכי, זוכים אנו ונבחרים [וזה נאות לסיכום שנת-החדשים החולפת, כשכבר 'נתפס הפרנציפ' ואין לנו להתיירא מן החודשים החסרים, כי כבר נודע שאינם אלא הכנה לבאים אחריהם שיתקדשו בזמנם ויאירו ביתר שאת, ובפרט אדר הסומך את ניסן ראש החודשים שבו נגאלו ובו עתידין להיגאל. וכעניין שאמר ר' יהושע, הסובר בניסן עתידין להיגאל, שגם אם אין ישראל עושים תשובה הקב"ה מעמיד להם (מן הסתם באדר) מלך קשה כהמן ועושים תשובה ומיד נגאלין (בניסן)].

 

קידושי אישה

לסיום עוד הערה אחת ה'משליכה' מקידוש החודש לקידוש אחר – קידושי אישה. גם כאן, כמו בקידוש החדש, שני מסלולים: שמיימי- גורלי, ואנושי-רצוני-בחירתי. "קודם מתן תורה אדם פוגע באשה בשוק, אם רצה הוא והיא כונסה לביתו והרי היא אשתו; ניתנה תורה ונתחדשה הלכה שאין אדם נושא אשה אלא בכתובה וקידושין" (רמב"ם ריש הלכות אישות). מהו העניין הגדול בזה, אם כך או כך אשתו היא ואסורה לעלמא? – אלא הוא אשר ראינו בקידוש החדש: נישואין על פי פגיעה אקראית-מזדמנת מסורים הם למקרים, ולמחר או מחרתיים מתה האהבה ונתפרקה החבילה, אך קידושין-מזומנים כדת משה וישראל ו"אדעתא דרבנן" יש בהם ברית – תוקף-רצוני שבכוחו להקים ולקיים ויהי מה בניין-עדי-עד נמשך והולך ומוליד באהבה ובשמחה זרע אמת, זרע ברך ה', עד שיכלו כל נשמות שבגוף – עד שיפיק ה' את כל רצונו מן הבריאה שברא לכבודו ברצונו הפשוט וישמח ה' במעשיו שמחה שלמה. אמן כן יהי רצון.