לפי פשט המקרא, יתרו לפני מתן תורה בא. נראה שיתרו הוא הקוטב הנגדי לעמלק, ויושב סמוך אליו בדרום הארץ, כפי שמצינו בשאול (שמואל-א' טו) ששלח לקיני: סורו מתוך עמלק פן אוסיפך עמו. וכן בלעם בסוף דבריו מתייחס לשניהם יחד כניגוד – וכשנחלש עמלק נתעורר יתרו לבוא ולהזדהות, כאומר: הגם שבני-עמי, המדיינים, מצטרפים לרוב לעמלק (כמו בימי גדעון, ועוד במקרא), אני לא כן עמדי, ואף אינני רשאי לעמוד מן הצד כמי שאין העניין נוגע לו, ולכן באתי להביע הזדהות.
ולמרות שלא נזכרה בדברי יתרו מלחמת עמלק, די בסמיכות העניינים בכדי לפרש כן, וכדברי רש"י בשם רז"ל ששמע גם על מלחמת עמלק, אשר בעצם גם היא נכללת בכתוב "וישמע יתרו… כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", כי ניתן לראותה כ'סעיף משנה' ליציאת מצרים, כאילו עמלק מתקומם על יציאת ישראל ממצרים ביד רמה שלא על מנת לחזור, מתוך איזו וודאות אחרת שנמצאה להם – מה שהוא אינו מוכן לקבל בשום פנים, שהרי שורשו וראשיתו בעולם הספק (גימטריא עמלק כנודע), המנתק ומולק בין שמים וארץ, ומוכן למסור נפשו ולקפוץ לאמבטי הרותחת כאומר 'על גופתי!' לא יקום ולא יהיה כדבר הזה לחשוב ש"ישב אלקים – וייתיישב הענין האלקי – על הארץ" ו"יש ה' בקרבנו".
רמז לכך שעמלק כמו עובד בשֵרות פרעה, ניתן למצוא בפסוק "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם" – כי ברח עולה עמלק. כלומר עמלק הוא המזהה בריחה, המעידה מצד אחד על שאינם מתכוננים לשוב, ומצד שני על חולשה וספק מסוים בעם היוצא, ומדַווח מיד לפרעה.
וכדברי רבותינו, בלעם – הנחשב ל'רבו' של עמלק (וכעניין משה לישראל, ואכ"מ) – הוא היה עיקר המייעץ לפרעה בגזרת "הבה נתחכמה לו", לעומת יתרו, קוטבו הנגדי של עמלק, שהתנגד.
מכל מקום אין בביקור הזה כל רמז על רצון לגיור והסתפחות אל תרבות אחרת, אלא הצהרת הזדהות עם הנרדף, והודיה לה' אלוקי המשפט והצדק, אלוקי אברהם (סבו של יתרו-בן-מדין-בן-קטורה) שלא נודע לו הוי"ה בשמו, אלא ידָעוֹ ב"אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו… לעשות צדקה ומשפט" (הוא המשפט אשר לפיו שפט משה את העם בטרם סיני) – יחד עם ביקור-קרובים והודיה על הצלת משה בפרט.
[ראו בראש פרק הרואה (ברכות נד ע"א) שלמדו מהודיית יתרו שיש לברך על נס שנעשה לרבים. אכן, גם על נס של יחיד חייבים צאצאיו (ואולי כל קרוביו) לברך ולהודות. והנה לחלק הזה האחרון לא הובא מקור בכתוב. ובכן נראה שגם זאת נלמד מיתרו, מכפל הלשון בברכתו-הודאתו: "ברוך… אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה – אשר הציל את העם מתחת יד מצרים", ויתפרש אתכם – אותך משה (שניצלת מחרב פרעה בברחך מלפניו למדיין), ואת העם כולו בצאתם עכשו. ואגב אורחא שמענו שגם חותן מברך על נס שנעשה לחתנו, וצריך עיון בפוסקים].
ויתפרש "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו" כמשמעו, כי לא עלתה על דעתו להצטרף אל קהל ישראל. וגם אם נאמר ששהה עם ישראל עד צאתם מחורב, כדי לראות במימוש הצעתו להקים מערכת שפיטה מסודרת, אך בצאתם למסעם פנה יתרו והלך לארצו מולדתו, וכפי שאמר חובב – אם הוא יתרו כדעת רבותינו – בטרם המסע הראשון (בפרשת בהעלותך): "לא כי אל ארצי ואל מולדתי אלך". (וגם אם חזר שם משה וביקש "אל נא תעזוב אותנו", והבטיחו נחלה בארץ – לא ברור אם חותנו נענה לו. וגם אם כן אין בכך גֵרות, כי דושנה של יריחו ניתן ליתרו זמנית ועל תנאי, וסוף שעלה מעיר התמרים וחזר אל נגב ערד (אשר הוא עמלק כדרז"ל) ככתוב (שופטים א,טז) – מקום מושבו מאז ומעולם).
ניתן אם כן לראות בכל תופעת יתרו מעין 'דרך ארץ' שקדמה לתורה, שישנה גם בחסידי אומות העולם מטובי זרע אברהם, אב המון גויים. ומהם ומעצתם נלמד גם אנו 'להכין כלים' ולהכשיר עצמנו היטב להיות ראויים לקבלת האור הגדול שיופיע בסיני עלינו דווקא – על דרך הכתוב "יהיב חכמתא לחכימין" – ואשר לא עשה כן לכל גוי, שכן "אין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות בישראל".
* * *
עד כאן ציירנו את התמונה העולה מפשוטו של מקרא. ואולם ממבט של תורה שבעל פה עולה שרוב החכמים סבורים שיתרו לאחר מתן תורה, ולדברי רבי אלעזר המודעי (זבחים קטז,א), מעמד סיני הוא עיקר השמועה ששמע ובא. כך נראה גם מקריאה בתחילת ספר דברים – שהוא כעין 'תורה-שבעל-פה-שבתורה-שבכתב' כי "משה מפי עצמו אמרו" כחכם הדורש – שהצורך בשרי אלפים עלה רק בסמוך למסע מחורב.
לפי זה משה היושב לשפוט את העם הדורש אלוקים, מלמד את החוקים והמשפטים שלמד בסיני, ומורה "את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" לאור ההתגלות – את כל תרי"ג המצוות הכלולות בעשרת הדברות, ולא את דרכי אברהם בלבד.
נמצא אם כן שהתורה-שבעל-פה, הפועלת בכלים אנושיים ובשכל אנושי, שעיקרה וריבויה מופיע לנו לאחר שנחתם המקרא ופסקה הנבואה, היא דווקא המדגישה את קדימת התגלות סיני למערכות האנושיות. וכפי שהמסר הראשון העולה מן המשנה הראשונה שבחרה 'להתחיל מן האמצע': "מאימתי קורין את שמע", בא ללמד – כדברי הגמרא בפתיחת מסכת ברכות – כי "תנא אקרא קאי", על המקרא הוא עומד, וכל בניין לימודנו נשען על המקרא, ובלעדיו כל חכמתנו וכשרוננו הבל – "בחשך בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה". ואילו פשט המקרא מדגיש את קדימת הכנת הכלים האנושית להתגלות.
(כעניין זה מצינו בכמה מקומות, כגון בשמותיו של חג הפסח – שבתורה נקרא 'חג המצות' על שם מעשיהם של בני אדם, ובתורה שבעל פה 'חג הפסח' על שם הפסיחה שפסח ה'. וכן במלחמת מדין (בפרשת מטות), בה ה' מדבר על "נקמת בני ישראל" ואילו משה מדבר על "נקמת ה').
ואולם עוד זאת עולה מכך ש"יתרו לאחר מתן תורה בא" – שיש ויש לגויים מה ללמד אותנו גם לאחר סיני. ובמידה מסוימת, החכמה האנושית והשימוש הנאות בכללים ובכלים נאותים לפרש וליישם נכונה את התורה שבכתב – עיקר תפקידנו בתורה מאז שנחמתו כתבי הקודש ופסקה הנבואה – מיוחס דווקא לגרים ולבני גרים, כרבי עקיבא שהוא עמוד התווך של תורה שבעל פה (והוא כידוע עושה את התורה כללים כללים), שהוא מזרע יעל בת הקיני מצאצאי יתרו, וכרבי מאיר שסתם משנה כמותו, שהוא מזרע מלכי אדום.
לפי מהלך זה בוודאי נתגייר יתרו ומשפחתו ונזרע בישראל, ומבניו יושבים בלשכת הגזית (כדברי רז"ל) אשר משם תורה שבעל פה יוצאת לכל ישראל. ואף כי אמנם אין השכינה – והנבואה – שורה על הגרים שאינם מיוחסים, הרי "חכם עדיף מנביא" ו"אפילו גוי (- גר הבא מעולם הגויים) היושב ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול" המיוחס, ויותר ממנו, כי התורה "יקרה היא מפנינים – מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים" כמדרש רבותינו, וכפי שלימדו המקובלים "שורש הכלים גבוה משורש האורות" ומושרש בעצמות ה' שלמעלה מכל גילוי.
(ראו דברים משלימים במאמר 'דרך ארץ ותורה').