(נדפס לראשונה בחוברות 'יבנה המקדש')
'קומות' שונות של מקדש
אנו נוהגים, ברגיל, לעסוק במקדש בבחינת מקום: מיקומו בעולם, צורתו, תבניתו, מידותיו, טיב החומרים ודרכי הבניין. ובקיצור – איכותו הפיזית במישור הגשמי, המוחשי. רוב המקורות שבידינו עוסקים בדרך הטבע בממד זה.ואולם, כפי הידוע מספר יצירה, כל נושא מופיע בשלשה ממדים שסימנם עשן – עולם, שנה, נפש. כלומר, מלבד בחינת המקום ניתן להתבונן בכל דבר גם באספקלריא של זמן וגם באספקלריא של אדם כעולם-קטן. כשם שיש למקדש קומה פיזית בעולם, כך יש בו 'קומה שלמה' המתגלה במחזור השנה לחודשיה, וכך יש בו 'קומה נפשית' שלמה המשתקפת באישים הניגשים אל הקודש, במיני הקרבנות ובדרכי ההקרבה. ומאליו מובן: כמו שהמקדש הוא "נויו של עולם" ומקומו "מבחר המקום", כך שנתו של מקדש היא 'מיטב הזמן' ובירור ועילוי למושג הזמן בכלל, וכך הביטויים הנפשיים המתייחסים אל המקדש מפתחים ו'משיבים' את הנפש לרבדיה, להיותה כולה מרכבה לשכינה.
גם זאת ידוע מכתבי חסידות, שממד הזמן מאופיין כ'ממוצע המחבר', ה'בריח התיכון' הקושר ומצרף את ממד המקום לממד הנפש, כי על כן יש בו משניהם: מצד אחד תחושת הזמן היא מעין חוויה נפשית, ומאידך הזמן מתייחס ונערך אל מול המקום, כידוע במדע, וכפי שרמוז בעצם המושג "עולם" שמשמש בלשון הקודש גם לביטוי מכלול הזמן (בעיקר בלשון מקרא), וגם לביטוי מכלול המקום (בעיקר בלשון חכמים).
אפשר שהחֶסר בממד המצרף הוא המעכב העיקרי המונע בעדנו לגשת ברצינות אל כינון המקדש. אדם בן דורנו מוצא עניין רב בעיסוק הנפשי, מפתח מודעות ורגישות לתהליכי נפשו וצרכיה, ומחפש להם אפיקי ביטוי יוצרניים; אבל זר ומוזר בעיניו למקד פעילות רוחנית-פנימית זו אל מקום מוגדר, גשמי ו'אוביקטיבי'. ייתכן אפוא שהתבוננות במקדש כדבר חי ומתנועע ההולך וזורם ברצף השנתי, תגשר ותקשר את הממדים לכלל ההרמוניה שהכול מייחלים לה.
מתוך היבט שונה במקצת ניתן להגדיר את הדברים כך: יש בעולמנו מתח, ואפשר לומר שבר, בין המדע, שהוא מכלול המציאות החיצונית האובייקטיבית, הניתנת למדידה ותיאור מדויקים למדי, לבין האמנות – מכלול התחושות הפנימיות הסובייקטיביות, הפורחות באויר. התורה (השווה בגימטריא למדע ואמנות ביחד) הנתונה לנו מסיני ירדה משמים ארצה בכדי להפגיש ולהשלים בין השניים, ובכלל בין ניגודים – בין עליונים ותחתונים, בין רוח וגשם ובין גוף ונשמה. לענייננו, תורת המקדש, העוסקת בתהלוכותיו, תפקודיו, פעילותו ותנועתו לאורך השנה, עומדת בין מדע המקדש – הלכותיו, מידותיו, מוצאיו ומובאיו, בבחינת מציאות מושלמת בזעיר אנפין, לבין חוויית המקדש השוכנת בנפש כל איש ישראלי בצורת געגועים מופשטים לכל היפה והנשגב, הטהור והקדוש.
על כן בחרנו להתרכז כאן בממד השנה מתוך התבוננות בארחות המקדש מדי חודש בחדשו, תוך-כדי עיון באפיים של החדשים בכלל, בתקווה ותפילה שאגב עיון יעלו בידינו גם כיווני פעולה מעשיים ויפתחו לנו שערים לבוא בם בית ה'.
חדש-קדש
הדמיון הלשוני בין שני המושגים שבכותרת, בהחלט אינו מקרי, כפי שמעיד גם הביטוי "קידוש החודש". ידוע כי קידוש החודש ועיבור השנה מסור בעיקרו של דבר בידי בית דין הגדול היושב בעזרה דווקא, וכפי שלמדו בגמרא מן הכתוב "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". "דבר ה'" זו הלכה (שבת קלח,ב). היינו, דברי תורה המתחדשים והולכים בפיות חכמי תורה שבעל פה "יודעי בינה לעתים" לדעת מה יעשה ישראל בחילופי הזמנים לגווניהם. שכן מלבד דברי תורה שבכתב, הסדורים ועומדים מששת ימי בראשית, אשר בהם "הביט הקב"ה וברא את העולם" (בראשית רבה א), משפיע הקב"ה חידושי תורה בכל שעה בפיות חכמי ישראל ובהם הוא מחדש את עולמו ומכוון אותו. המקום הנאות לקליטה שלמה של דבר ה' הוא כמובן מקום המקדש בירושלים, ה"גבוה" מכל המקומות ו"משתיתו של עולם", אשר ממילא משם רק משם ניתן "לראות את החדש" – לקבל תמונה לא מעוותת של הדברים המתחדשים והולכים בעולמו של הקב"ה ולהדריך אותם כדבעי.
אותה "עלייה" שהיו עולין אליה בסתר לקדש החודשים ולעבר את השנים (סנהדרין פרק א), בהר הבית הייתה, ניתן לומר כי היא היא אותה "מעלה בהר הבית" שעל גבה עמד בן זומא וצפה בשישים רבוא אוכלוסי ישראל בבוא עם הארץ לפני ה' בחודשים וברגלים, וברך "ברוך חכם הרזים" (ברכות פרק ט). כי אכן רק מתוך צפיה מקיפה בשורשי נפשות ישראל המרוכזים סביב המקדש ומכוונים לבם אל מקום אחד, ניתן לרואים לראות את החידושים המופלגים השונים והנפלאים המתגלים בכל עת, ולראות עם זאת איך כולם שייכים ומובילים אל האחד היחיד המיוחד, כי כל פעל ה' למענהו – לקילוסו. אותה אחדות שבתוך הריבוי, היא היא הרז המתגלה לחכמים בעלייתם, ולכן כל דבריהם דברי אלוקים חיים, כעין דברי נבואה הנחתמים בחותם של מעלה, עד שכביכול הקב"ה אומר לפמליא שלו "אני ואתם נמתין לבית דין של מטה", כידוע בדברי רז"ל. וכך מצינו שהופיעה בת קול באותה עלייה ואמרה: יש בכם אחד שראוי שתשרה עליו שכינה וכו'.
ואם התירו פעמים לעבר שנים ולקבוע חדשים בחוצה לארץ, הרי זה רק לפי שעה, לחכם שלא הניח כמותו בארץ ישראל, כגון רבי עקיבא כשיצא לגולה, והרי זה כאילו שכינה יצאה ממקום משכנה וגלתה עמו. ואולם משעה שגדלו ה'גדיים' שבארץ ישראל ונעשו 'תיישים', שוב אין אותו חכם – אפילו גדול הוא מהם בחכמה – רשאי בכך. ואם לא קיבל עליו – מנדים אותו, כידוע בגמרא מעשה דחנניא בן אחי רבי יהושע. וידועה שיטת הרמב"ם בהלכות קידוש החדש ובספר המצוות, שאלמלא ח"ו בטל מושבם וקביעותם של ישראל מארץ ישראל מכול וכול – "חלילה לא-ל מעשות זאת!" – בטלו מועדות לגמרי. שאין הקידוש בחוצה לארץ אלא בגדר חישוב המסתמך על פעולת קידושם של חכמי ארץ ישראל, שרק בידם הדבר מסור.
גם חודש במובן של ירח רומז כידוע לישראל, שמונין ללבנה ונמשלו בה "והן עתידין להתחדש כמותה". הציפיה לירח לקדשו בזמנו היא סמל חשוב לציפיית הגאולה בכלל וערנות ורגישות לסימניה המוקדמים – ערנות הנותנת ממילא כוח ומקום בראש למעשה ידי אדם (ראה שער 'אב במקדש'). נמצא שכל פעולה שאנו עושים לחידוש המקדש הרי היא מינה ובה גם קידוש החודש במובן העמוק ביותר, כלומר זימון, כיוון והדרכת חידושי הזמן שיהיו מסורים בידינו ומאירים לפנינו, והיא חכמתנו ובינתנו לעיני העמים אשר יראו כי שם ה' נקרא עלינו ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.
גם במונחי הקבלה ידוע ומפורסם כי הקודש לעולם שייך לספירת החכמה, שהיא ההברקה הראשונית של התודעה יש מאין; החידוש הראשון, האור הראשון המאיר מסוף העולם ועד סופו וסוקר הכל בסקירה אחת בטרם יתפרט ויתפרד לריבוי חלקיו בספירת הבינה. הרי אפוא שכל חידוש אמיתי בעולם, מן המקדש הוא יוצא. כי "זה שער השמים". נפתחו השמים – ואראה מראות אלקים (ואכן עיקר הופעת אור הנבואה בישראל עומד לעולם בזיקה עם המקדש, החל במשה ששמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים, המשך בשמואל הנער אשר קול ה' ממקומו קורא אליו "ונר אלקים טרם יכבה" בו, וכלה ביונה הנביא ש"נתפס" לנבואה בעלייתו לרגל, כדברי הירושלמי). לפיכך קרוי המקדש בלשון רז"ל (בבא בתרא פרק א) "אורו של עולם".
ממוצא הדברים אנו רשאים להסיק כי גם היום, כשהמקדש בחורבנו, לא נוכל להשכיל על דבר אמת ולהבין לאשורם המאורעות המתחדשים לבקרים – וממילא לפעול נכונה ביחס אליהם – אלא ב'עיניים של מקדש'. עלינו 'לסנן' כביכול ראייתנו הכללית שתעבור תדיר דרך מסננת זו, וככל שנרבה ונתמיד בכך, תיטב ההסתכלות וסופה להתקיים.
ועוד זאת למדנו, כי ראייה כגון זו, גם של גדיים שזה מקרוב נעשו תיישים, כוחה יפה לראות את החדש, מראייתם של גדולים וטובים העומדים בריחוק מקום…
(הפרק הראשון יופיע לקראת ראש חודש אדר ב', וכך מדי חודש בחודשו).