תורת המקדש / ר' עודד כיטוב

לפי פשט הכתובים, וכך כמדומה דעת רוב המפרשים, המקראות נאמרו על הסדר, ופרשת תרומה היא המשך ישיר לסוף פרשת משפטים. באותם ארבעים יום וארבעים לילה שהיה משה בהר, ממחרת מתן תורה, ציווהו ה' על מלאכת המשכן והראהו את תבניתו ואת תבנית כל כליו, וציווהו על בגדי הכהונה ושאר עניינים הקשורים לעבודת המשכן שבסוף פרשת תצוה ותחילת פרשת כי תשא. לאחר שאירע מה שאירע, עלה משה (ככתוב בסדר כי תשא "ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה" וגו') שוב לארבעים יום (ככתוב בסדר עקב) לכפר ולרצות, עד שנתרצה לו, וציווהו ה' לפסול למטה שני לוחות כראשונים, ושוב עלה ההרה לארבעים יום (ככתוב בסוף סדר כי תשא ובסדר עקב), וחזר עם לוחות כתובים כמכתב הראשון, כי נשלמה הכפרה ביום הכיפורים, והחלו בבניין המשכן, ככתוב בסדר ויקהל פקודי.

ונראה פשוט כי העלייה השנייה לא הייתה אל ראש ההר, בנבדל מכל העם, כפי שמפורש בעלייה הראשונה והשלישית, אלא בתחילת או באמצע מעלֶה ההר – "מחוץ למחנה הרחק מן המחנה" נטה אוהלו, ושם התנפל לפני ה' ארבעים יום ולילה, וכל מבקש ה' יצא וראה את אוהלו, ומשרתו יהושע לא ימוש מתוך האוהל (ככתוב בכי תשא), ומשום כך בסדר עקב לא נזכרה כלל לשון עלייה בלוחות השניים.

מכל מקום, מכאן ועד סוף ספר שמות לא מדובר אלא על המשכן וכליו והשייך להם, מלבד מקצת מצוות שבסוף פרשת כי תשא, שהן חידוש הברית שנכרתה בסיני בסוף משפטים על מצוות הפרשה.[1] וכן נרמז בספרים תרומה – תורה-מ, היינו שדברי פרשת תרומה הן הן עיקר תורת ארבעים יום שעשה משה בהר בראשונה. (ומתוך הקבלת מספר הימים – אולי גם בשנייה ובשלישית).

ויש לתמוה על כך שאין זכר בכל העליות הללו ל"תורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" שלשם קבלתם נצטווה לעלות (ככתוב לעיל כד,יב), שלפי פשוטו מוסב על כל מצוות התורה הכתובה והמסורה, שכולם (אף כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש) נאמרו למשה מסיני כדברי רז"ל. וכן במשנה תורה (ה,כח) נאמר מיד לאחר מתן תורה "ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם" וגו', וכן בספר ויקרא מראשית פרשת בהר סיני עד סוף הספר יש קובץ מצוות שנאמרו למשה בהר סיני – למה אם כן אין רמז לכל זאת בסיפור העליות שבספר שמות?! וכן לאידך יש לשאול: מדוע לא נאמר בציווי "עלה אלי ההרה" גם "ואראך את תבנית המשכן וכל כליו" וכיוצא בזה?!

מה שמתבקש לומר הוא שהן הן הדברים. המשכן וכליו וכהניו ולבושיהם וכל פרטיהם ודקדוקיהם, ה'מלבישים' או מקיפים את לוחות העדות המונחים בארון פנימה, מקבילים לגמרי לכל פרטי התורה והמצוות ודקדוקיהם, היוצאים ונמשכים מעשרת הדברים החקוקים באותם הלוחות, ומבטאים או מיישמים אותם במכלול חיי המעשה, במוצאותיהם ומבואותיהם. המשכן הוא 'עולם קטן' אבל מושלם, שהעומד בתוכו נכון, רואה ויודע איך להפיק מתוך עשרת הכללים הגדולים הוראות והדרכות ועצות לכל מצב קבוע או משתנה, לדור או לדורות.

משה בעלותו ההרה אל ה', 'נכנס' אם כן ל'עולם האצילות' האלוקי – לתוך המשכן של מעלה, ו'רואהו מבפנים' על כל פרטיו, מוצאיו ומבואיו. 'רואה' גם במובן של הבנה, בהירות והזדהות (כמו בביטוי "רואה אני את דבריך"). ותוך כדי כך רואה ו'נראים לו' כל ההוראות המתאימות לכל המתבקש בעולמות החיצוניים – הנבראים, הנוצרים והנעשים (המקבילים למישורי השכל, הרגש והפעולה – כמובא בספרים).

וכך מן הסתם, בצוותו על תבנית המשכן ובהדריכו את האומנים העושים במלאכה ואת כל העם, אנשים ונשים, הנוטלים חלק איש איש ממקומו ולפי יכולתו ב'הרמת' המשכן (ככתוב בפרשת ויקהל), הרי הוא מלמדם מתוך כך, במודע ובלא-מודע, את התורה כולה, ומכין-מכוון את נפשם ורוחם ונשמתם אל מצוותיה חוקיה ומשפטיה הטובים בהם יחיו.

וכך לאורך שנות המדבר נכנס משה לפי צורכי השעה והמקום אל המשכן הבנוי, ושומע את הקול מידבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות שבקודש הקודשים – כמו 'משחזר' את המצב הראשון בו ראה מבפנים את המשכן של מעלה ושמע וקיבל את כל ההוראות המפורטות. ואכן מיד יוצא ומתחדש אליו הדיבור בייחוד, הדיבור המסוים, והוא מוסרו אל כל העם.

ואילו בערבות מואב בשנת הארבעים, כאשר שונה משה את כל התורה כולה לדור באי הארץ, נראה כי כבר אינו צריך להיכנס לתוך המשכן, אלא עומד הוא פתח אהל מועד (כי שם ביתו-חנייתו ככתוב בסדר במדבר) ו"שכינה מדברת מתוך גרונו", את כל דברי ספר משנה תורה – כביכול נעשה הוא גופו קודש-קודשים, וכל העומדים לפניו ושומעים, כעומדים בקודש ולומדים איך לעשות ולהורות לדורות הבאים את הדרך ילכו בה במרחבי הארץ אשר הם באים שמה לרשתה.

וכך לדורות – "סנהדרין יושבת אצל מזבח" שבהר המוריה דווקא, כי "המקום גורם" להורות הוראה נכונה, ברורה ובהירה, היוצאת ממקום שכינה ומתואמת אליו. כי גם המקדש וכל פרטי בניינו "הכל בכתב מיד ה'" על דוד (ושמואל הרואה באמונתם. דהי"א ט,ב) השכיל (דברי הימים-א כח,יט), כאמרו לשלמה בנו בטרם מותו.

ומשגלתה סנהדרין ממקומה בטלה הבהירות הזאת ששורשה בהר סיני, ושוב אין וודאות מספקת לדון דיני נפשות. ואולם גם כהיום הזה שהמקדש בחורבנו, העיסוק במלאכת המשכן ובתורת הבית הראשון והשני והעתיד להיבנות במהרה בימינו, זיכרונם, השראתם והייחול להם (ראו יחזקאל מג,י) יוצר מעין 'סביבה מקודשת' ונבדלת – קהילות קדושות שמסגרתם המיוחדת (עם רבם-מנהיגם בראשם שקבלת פניו הרי היא בדברי רז"ל כעניין קבלת פני שכינה), מפיקה מערכות שלמות של הוראות והדרכות והנהגות תואמות לאופי המסגרת הכוללת ומושגי הקדושה שלה.

ובמידה מסוימת אף כל אדם בביתו-מבצרו יכול וצריך שיכוון לבנותו כעין מקדש, שממנו ומתבניתו עולים ונראים ההוראות-ההלכות וההליכות לכל הנלווים אליו. ואפילו אדם בתוך עצמו – הרי ידוע מדרש רז"ל המובא בספר ראשית חכמה: "ושכנתי בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד! וכך נאמר בתנא דבי אליהו (רבא,ט): מעיד אני עלי שמים וארץ… בין איש בין אשה… הכול לפי המעשה שעושה, כך רוח הקודש שורה עליו". ולענייננו נאמר גם את ההיפך – לפי רוח הקודש הכללית שבונה בתוך עצמו ומקדש את עצמו, כך ובהתאם איכות מעשיו והליכותיו הפרטיות.

משום כך נקרא מקום המקדש "הר ה' ייראה", וכל אדם מישראל הבא ליראות אל פני ה' במקום אשר יבחר, "כדרך שבא ליראות כך בא לראות" את פני האדון ה'. מתוך פגישתו עם כלל ישראל, הוא שכינת עוזו יתברך ("מלכות דאצילות" בלשון הקבלה) וגדולי ישראל המלמדים תורה ברבים במקום המיוחד שמשם יוצאת הוראה לכל ישראל, אף הוא 'נראה בעיניו' העניין האלוקי בבהירות, ויוצא מידי ספקותיו ובלבוליו (תולדות עמלק ה"פושט ידו בזבול" ומכחיש את אפשרות התיישבות שכינה בארץ, וכל עוד זרעו בעולם אין השם שלם ואין הכסא-המקדש שלם, כדברי רבותינו), ואף בשובו לביתו ומקומו יוכל להדריך עצמו נכונה בכל מוצאיו ומבואיו. וכך מתואר באופן מופלא במזמור לאסף (תהלים עג) איך כל מצבור השאלות הקיומיות, והתהיות על ההנהגה האלוקית, מתפוגגות באחת כאשר "אבוא אל מקדשי אל".

*

וכשירד משה מן ההר בסוף ארבעים יום ראשונים ושיבר את הלוחות ופרחו אותיותיהם לעילא, מסתבר שנשתכחה מלבו גם התמונה החיה של תבנית המשכן הראשונה המלבישה את הלוחות, עם כל התורה והמצווה שקיבל בהתאם (וכפי שאכן מצינו בדברי חכמים ששכחת התורה קשורה לשבירת הלוחות), ועל כל פנים אבדה היכולת למסרן לעם באותה מדרגה, מדרגת צדיקים גמורים שאין יד יצר הרע ואומות העולם ומלאך המוות שולטת בהם.

מעתה צריך לשחזר את התמונה – והתורה והמצווה – מלמטה למעלה, בדרגת תורה שבעל פה, דרגת בעלי תשובה, שהיא "כפליים לתושיה" – בשני מהלכים של ארבעים יום. במהלך הראשון עומדים הרחק מראש ההר, בתחילת מעלֶה ההר אך הרחק מן המחנה בו נפלנו בחטא, שם משה עם יהושע וכל מבקשי ה' מתאבלים בנפש מרה ומתנפלים בתפילה וגעגועים אל המשכן שאבד, ומרחוק ה' – ומשכנו ותורתו – נראה להם. ניתן לומר שבאלו הימים משיג משה מחדש בעיקר את 'המקיף הרחוק' – את הקרשים והיריעות המבטאים בעיקר את הנבדלוּת האלוקית והפרישה הנדרשת בטרם באים אל הקודש פנימה – אל גופי הקדושה שבפנים, להם זכה משה בארבעים יום האחרונים כשהוא לבדו בראש ההר, שבסופן ירד עם הלוחות השניים שפסל בעצמו, טמונים-צנועים בארון, בלא קולות וברקים, אך משום כך גם מופנמים יותר, באופן המתקיים ואינו נשבר.

יש לפנינו אם כן שלוש תבניות משכן, שהם שתיים – הראשונה בבחינת עץ החיים והאחדות, והשתיים בבחינת עץ הדעת טוב ורע (אשר אכן מוקבלים בזוהר לתורה שבכתב מול תורה שבעל פה, שיש בה כפל פנים, אסור-מותר חייב-פטור וכו'), עם המעורבות האנושית ועמל השכל האנושי, כל עוד נשמתו בו עד שובו אל אדמתו.

איבדנו אם כן את עץ החיים 'לטובת' עץ הדעת טוב ורע. אך, כפי שאמרו זקני הנגב לאלכסנדר מוקדון (תמיד לב,א): "מה יעשה אדם ויחיה – ימית עצמו" בעמלה של תורה לברר הטוב מן הרע ביגיעת בשר ורוח, וזו תכלית הכוונה – שייפגשו החיים והטוב ויהיו לאחדים.[2]

זה עצמו גם היחס בין דיברות ראשונות, שלא נאמר בהן "טוב" אלא חיים – "למען יאריכון ימיך", לבין דיברות אחרונות שבמשנה תורה (בחינת תורה שבעל-פה שבתורה-שבכתב, 'תורת הארץ' ש"משה מפי עצמו אמרה" כחכם הדורש) בהן נאמר (גם) טוב – "ולמען ייטב לך" (ראו בבא קמא נה,א).ואף הוא היחס בין בית ראשון ששרתה בו שכינה ונבואה, עידן המקרא, לבין תקופת בית שני שלא שרתה בו שכינה בגילוי, אבל בו דווקא (וכמה דורות לאחר חורבנו) עיקר פריחת וגילוי תורה שבעל פה, שבה עיקר תורה וזיווה והדרה ככתוב בפרקי היכלות.

ובחיי האדם הוא היחס בין התורה שאדם לומד בילדותו, "הבל פה שאין בו חטא", בטרם ידע הנער טוב ורע, בעיקר מקרא, לבין משנה ותלמוד שלומד בנערותו ובבגרותו לאחר שטעם טעם חטא.

וכמובן – בחינה זו של עץ החיים ולוחות ראשונים, גם כי נשברו, כמו גם "ירחי קדם" של שנות הילדות "בהילו נרו עלי ראשי", אינה אבודה לגמרי, וקיימת בנפש בתור זיכרון רחוק ומפעים שסופו לחזור ולהתממש, וגם "שברי לוחות מונחים בארון" ועתידין להתאחד עם לוחות שניות, וגם תבנית משכן ראשונה שראה משה כתובה לפנינו בפרשת תרומה, אף שבפועל נעשתה התבנית האחרונה שבצל-אל (ראו רש"י שמות לח,כב) ולא ראשונה שבאור פני א-ל.

[אל שלושת תבניות המשכן המתוארות, ניתן כמובן להקביל גם את מתן תורה המשולש "בסיני (כפי הנראה בעיקר למשה עצמו), באוהל מועד, ובערבות מואב" כדברי רבותינו ז"ל. בשים לב לעובדה שימי אוהל מועד נמשכים שלושים ושמונה שנה, אשר "רובן בכעס" (כלשון רבותינו לגבי ארבעים יום האמצעיים) שהיו ישראל נזופים עקב חטא המרגלים, כארבעה חדשים לאחר הקמת המשכן, ולא היה הדיבור למשה בייחוד ובתדירות אלא לפרקים].

*

ולסיום מעניין היום – חודש אדר הוא החודש הרחוק ביותר מניסי ניסן של יציאת מצרים, ומקומה של מגילת אסתר בסוף התנ"ך ובחוץ לארץ, הרחק ממקום וזמן הנבואה וגילוי שכינה, עד שלא נזכר בה כלל שם שמים. זהו אפוא החודש האנושי-"הומניסטי" (="אדמי") ביותר, עד שסבר המן-ההומניסט, נביא ההמון (והמינות העושה אדם לא-ל), שתם עידן ישראל, ה'אלוקיים' שאינם מסוגלים 'להיות בני אדם'. כאשר נהפך פור המן לפורינו נתברר להיפך – דווקא "אתם קרויים אדם"; האלוקי הוא המסוגל לאנושיות אמיתית במיטבה. הפשיטות והצניעות של אסתר מתגלה כמיטב הייחוס והייחודיות והיא נושאת חן של אמת. וגאולת פורים ואדר סמוכה ומכינה את גאולת ניסן – כפי ששקלי אדר השווים לכל נפש יהודית מזינים את שנת הקרבנות הפותחת בניסן – שתופיע ותאיר ביתר שאת ויתר עוז, מופלאת גם מגאולה ראשונה, כי יתחברו ארץ ושמים – כמו לוחות ראשונים ואחרונים – ויהיו לאחדים. אמן כן יהי רצון במהרה בימינו.

 

 

[1] לדברי רמב"ן ז"ל (לעיל כד,א) נכרתה הברית האמורה בסוף משפטים "תחת ההר" ממחרת מתן תורה, בטרם שעלה, וכן הברית השנייה האמורה בכי תשא נראה שנכרתה בטרם ארבעים יום השלישיים הכתובים אחריה, הגם שנראה כי בעלותו אל ראש ההר נכרתה באין איש עמו, "ולא הוצרכו ישראל להביא עצמם במסורת הברית הזאת, אלא הוא יתברך הצריך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם וכתב המחילה והתנאים" (רמב"ן לד,כז). ואולם ניתן גם לפרש (וכנראה זו כוונת רמב"ן בפירושו הראשון שם) שבתחילת עלייתו אל ראש ההר, בעוד הזקנים עמו, נכרתה זו הברית השנייה, והרי היא בדומה לראשונה. וצריך עיון.

[2] מה שנתקיים בעולם הזה רק במשה ש'לא היה תחת כיפת הרקיע במעשה העגל' וזכה לשחזר בשלמות את תבנית המשכן הראשונה ונתקדש בענן קודש קודשים להיות שכינה מדברת מתוך גרונו, עד שאמרו "לא מת משה" ו"הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון". משה בעצמו הוא בחינת משכן ואינו עוסק כלל בבניינו, אלא מלמדו ומקימו לצורך ישראל. לפיכך בציווי "עלה אלי ההרה" לא מדובר על תבנית המשכן אלא על "התורה והמצווה להורותם" לבני ישראל (אשר זוהי בעצם התכלית הסופית ונמצא סוף מעשה נעוץ בציווי שבתחילה).