אדר במקדש / ר' עודד כיטוב

שקלים

שנתו של המקדש מתחילה כידוע בניסן – שהוא ראש השנה לחדשים (וחידושים בכלל – ראה במבוא), לרגלים, ולמלכות ישראל – וכן הוא "ראש השנה לתרומת שקלים" (ראש השנה פרק א'). שכל צורכי קרבנות הציבור נעשים מן הכסף החדש המובא בית ה' בשנה זו דווקא, כפי שאמרה תורה: "זאת עולת חדש בחדשו" – "חדש והבא קרבן מתרומה חדשה", ובאחד בניסן מורמת לראשונה 'תרומת הלשכה' מכלל הכסף המתקבץ בשנה זו. ואף על פי כן דומה שנאה להתחיל בתאור סדר שנת המקדש מאדר דווקא – החודש המוקדש כולו לאגירת השקלים ואיסופם מכל תפוצות ישראל. באחד באדר משמיעין על השקלים (להכין כל אדם שקלו); בחמשה עשר בו שלחנות יושבין במדינה (לגבותם מיד השוקלים); בכ"ה בו שולחנות יושבים במקדש (לקבל את המתקבץ במדינה), ומאותה שעה ממשכנין את כל מי שלא שקל שקלו. נמצא שעיקר התרומה, במשמע של נדבת לב, שעליה מתבססת ומושתתת וממנה מתכלכלת כל עבודת המקדש בשנה העתידה לבוא – מכחו של אדר היא באה.

ננסה לעמוד על שורשה ומהותה של התרומה, ועל שייכותה לאדר דווקא, מתוך עיון בשלושת המונחים המשמשים בה: מחצית, שקל, כסף. ונתחיל מן האחרון.

כסף רומז בכל מקום לכיסופים. לא על חינם שימש ברוב הדורות חומר הכסף דווקא למטבע היוצא בהוצאה, בכסף גלומים ומרוכזים כל חשקיו וכיסופיו של אדם בטרם יתפרטו לחלקיהם, יתממשו ויתמלאו, נמצא שהכסף מבטא את החשק הטהור, הכיסופים שבאדם. המקדש 'ניזון' ומופעל אפוא מכוח אותו חשק טהור שאדם מישראל "מזהה" אותו כמכוון ומיועד לעלייה, להתקדשות, להתקרבות ולהתמסרות כלפי שמים. כיסופים אינסופיים אלו הם הערובה שלא ישלוט הרקב במקדש, שלא תיכנס העבודה לשגרה המביאה לידי סיאוב, שכך תכונתו של הכסף ש"אין הרקב שולט בו" כדברי חכמים במסכת יומא. וכן דרשו "אוהב כסף לא ישבע כסף" – אוהב מצוות לא ישבע מצוות. כי כן "הנפש לא תמלא" – התשוקה והצימאון לא-ל חי שאין לו סוף וגבול אי אפשר שיהא להם הפסק. עניין זה בולט ביותר במשכן שעשה משה, אשר מתרומת שקלי הכסף דווקא נעשו האדנים לקרשים שעיקר עניינם ותכליתן – שלא ישלוט הרקב בעץ. המשכן בנוי מחומרים רבים, מהם יקרים מן הכסף, ואולם התשתית שעליה הוא נסמך – יצוקה משקלי הכסף דווקא, שאין הרקב שולט בהם. ולפיכך לא שלטו בו במשכן ידי האויבים והרי הוא גנוז לעולמי עולמים כדברי רז"ל.

שקל – רומז על שוויון-ערך, "שקול זה כזה", כי כן המצוה בשקלים: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. המקדש כולו בנוי מתרומות חפשיות – "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", אבל שורשיו ויסודותיו, האדנים למשכן וקרבנות הציבור, שווים לכל נפש ואין אדם יכול לומר לחברו: חלקי בעבודה גדול מחלקך. כי כן בכיסופים שבעצם הנפש (בגימטריא שקל) אין יתרון ולא ניכר שוע לפני דל, שכך קיימא לן: אין דוחין נפש מפני נפש.

[אציג פרפרת אחת ששמעתי בענין זה: ניתן לחלק את מכלול טיפוסי-הנפש בישראל לארבעה סוגים, "כנגד ארבעה בנים" – הטיפוס העיוני, ה"חכם" האינטלקטואל, שנכנה אותו "יודע ספר"; הטיפוס הנלהב, האופטימיסט והאידיאליסט שנכנה אותו "חסיד שמח"; הטיפוס הזהיר, השמור, המסודר והממושמע שנכנה אותו "צדיק יסוד עולם"; ואחרון אחרון – הכולל את כל השאר – "יהודי פשוט". ועכשו צא וראה: כל ארבעת הכינויים הנזכרים שווים במספרם – ארבע מאות ושלשים, כמנין שקל וכמנין נפש].

מחצית – מורה על שיתוף פעולה וצירוף חלקים שאין בזה כדי עשייה ולא בזה כדי עשייה. הדברים אמורים הן בפרטי השוקלים ויחסם זה לזה – שישים כל אחד אל לבו את מוגבלותו והזדקקותו לאחרים המשלימים את חסרונו – והן בסך כל השוקלים כלפי שמיא, כלפי גודל המעשה המבוקש. כי מה כוחו של בשר ודם להכין מקום מתוקן בארץ למי שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו? אלא שחביב עליו יתברך מעשה התחתונים הטורחים ויגעים עד מקום שידם יד כהה מגעת, וברית כרת להם להיות מעשיהם הדלים שקולים כחצי דבר, ולא עוד אלא שהקדים מחצה שלהם למחצה שלו.

עניינים אלו שפרטנו, אחוזים וקשורים במקומו של החודש בעונות השנה הטבעית, ובגילויים ההיסטוריים שנתגלו בו. כיצד? – במבט לאחור אדר הוא החודש המרוחק ביותר מניסן, אם אביב-של-ניסן נתפס בטבע, ומתגלה גם בהיסטוריה שלנו כנס הלידה, הרי אדר הוא החדש ה'בוגר' ביותר; אולי גם 'הזקן' וה'עייף' ביותר. אף הוא עומד בסופם של חודשי חורף ארוכים אשר אפלתם המצטברת השכיחה כמעט את זיוום של אביב וקיץ, כענין שחרוריתו של השחר, 'קדרותא דצפרא' שהיא קשה מאפלת הלילה. וכך בהיסטוריה – סיפורו של אדר שייך לתקופה ה'עייפה' של סוף התנ"ך, "סוף כל הניסים", כאשר ישראל משוקעים בעמקי גלות, "ישנו מן המצות", ואף "אלקיהם ישן" כביכול (כדרשת חכמים בפסוק "ישנו עם אחד"). מה פלא כי אותו דווקא מועיד המן להעבירם מן העולם – זה המן ה'נקי' לגמרי מכל שמץ אצילות וייחוס, הוא מבשרו ו'נביאו' של העידן החדש, שבו שלטת ההמוניות הגסה המתעוררת מתוך ניוונם של המלכויות העתיקות; שבו המינות בלבוש של הומניות מחסלת את האלים הישנים ומעמידה תחתם את האדם כאל יחיד. זהו הצלם החקוק על לבו של המן והכול סוגדים ומשתחווים לו – צלם האדם באשר הוא אדם [וכך רמזו חז"ל בדרשתם: "בקום עלינו אדם" – אדם ולא מלך – זה המן]. כאשר נופל המן 'ומתגלה' אסתר, ומרדכי מושם "על בית המן" – אין כאן נסיגה לאחור ומחיקת הקודם, אלא "היפוך", היינו קליטת אותו חידוש גופו בהיפוך כיוון: במקום האדם כצלם-נעבד, יורש האל שמת ח"ו – "חביב אדם שנברא בצלם אלוקים", כלומר גילוי אור האלוקות היורד וחודר ושוכן בכל אדם באשר הוא שם; גילוי הא-ל בבחינת 'מקום', שהוא מקומו של עולם – השרוי וחדור באורו – ואין העולם מקומו, להיות ח"ו הוא נטמע ובטל בעולמו; במקום שליטת ה"קרי" – המקרה העיוור – גילוי ה'השגחה', הנס שבתוך המקרים, שבתוך הגורל, וממילא – "קיימו וקבלו" – הסכמה פנימית והזדהות אנושית בוגרת עם תורת-סיני כולה אשר עד הנה היתה ככפויה עליהם מבחוץ.

בתוך ומתוך שחור השחר הפציעה "איילת השחר" – זו אסתר אשר אצילותה מסתתרת בפשטותה דווקא, זה חינה וזה חסדה, ואותם יהודים שנהנו מסעודתו של אחשורוש שערך להמון המתעורר בחילול כלי המקדש-שעבר-זמנו ח"ו, זכו בסופו של דבר 'להנות' בקדושה מסעודת פורים – להשתמש באותה 'אדמיות' חדשה שהופיעה, כמנוף אנושי ומסד מכונן לבניין המקדש שנשלם שנים אחדות לאחר מכן. כי כן קדמו שקליהם לשקליו של המן. 'אדר הסמוך-לניסן' ושקול לו ויסוד לו, גבר על אדר-הרחוק-מניסן עד כדי ניתוק ח"ו.

מי שהואיל בטובו להלך עמנו עד כה, ורואה בדברים יותר מאשר דברי דרוש בעלמא, נתברר לו כמדומה כי מצבנו ועמידתנו היום למול חזון המקדש הרי הוא לגמרי 'אדרי'. כלפי ריחוק הזמן המשכח, ולמול גלי חילוניות-המונית הומאנית-כביכול, הבאה להצמית ולהכרית שם וזכר למקדש, אין לנו לפעול אלא בדרך 'היפוך' – לאתר ולבסס את הכיסופים והתשוקה הבאים מתוך הריחוק דווקא, ולהשתמש בכלים האנושיים דווקא, בעקרונות החילוניים המודרניים דווקא – ומהם ובהם להכין תשתית למקדש, לתרום להתרומם ולרומם את המציאות כולה לקראת הקודש – ויפה שעה אחת קודם, שכבר יצאו הרצים שלוחים…

"הלבנון" באדיר יפול" – ובאדר יכון, והבחירה בידנו, כי אכן בית הבחירה הוא.

זכור

ממד נוסף של הכנה הסמוכה וקשורה למקדש, קיים באדר במצוות זכירת מחיית עמלק שבו, מצווה הנוהגת בכל דור ובכל אדם. מחיית עמלק לעולם היא זוקקת לבניין המקדש בדברי חז"ל. ידוע המאמר בספרי: שלוש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק – ולבנות להם את בית הבחירה. ונאמר בדוד: ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב – ויאמר המלך אל נתן הנביא: הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון אלקים בתוך היריעה. וכבר העירו חכמים אחרונים: לעולם תמצא בניין מקדש לאחר מחיית עמלק – המשכן במדבר לאחר מחיית עמלק ברפידים; בית ראשון לאחר מלחמת שאול בעמלק; בית שני לאחר מעשה המן. [אגב כך, מצינו בדרז"ל כי "שמשי הסופר" שכתב "שטנה על יהודה וירושלים" לעכב בניין המקדש (עזרא ד) – בנו של המן היה], ולא עוד אלא אף בניית 'מקדש מעט' צריכה מחיית עמלק לפניה, לפיכך נשנו במשנה הלכות בית הכנסת בפרק 'בני העיר' שבסוף מסכת מגילה.

מכלל הדברים שמענו שזהו עיקר עניינו של עמלק בעולם, שהוא "פושט ידו בזבול" וידו על כס י-ה, זוהי תמצית ו"ראשית גויותו" ובזה כל מעיינו – למנוע קדושה קבועה במקום. לפיכך "אין השם שלם ולא הכיסא שלם כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם". ואין כיסא אלא מקדש, כאמור: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".

עם עמלק ההיסטורי נעלם פחות-או-יותר מן המפה מאז מפלת המן וחתימת התנ"ך, אולם 'תורתו'-שבעל-פה, 'מורשתו הרוחנית', פשטה ונקלטה היטב בעולם, ומופיעה מפרק לפרק בהתפרצויות אנטישמיות – אך גם ברעיונות מסויימים המהלכים בעולמנו, ואין כל אדם מוצל מהם לגמרי. לפיכך עיקר המצווה בדורותינו – זכירה בפה, כלומר חשיפת התופעה, והכרתה במודע – ועקירתה מן המוח ומן הלב, ומיניה-וביה נמחים גם גילוייה במציאות החיצונית.

מפי סופרים וספרים למדנו כי שורש עמלק בעולם הוא הספק שבעצם, הספק שמעיקרא, ספק בגימטריא עמלק. וכך אמרו חכמים: "המן מן התורה מניין? – המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת" כלומר: גילויו הראשון של עמלק הופיע כבר בגן עדן, בעלות מחשבה בלב אדם הראשון 'לסדר' את בוראו ולגנוב דעת העליונה וכך טרם מתן תורה – "היש ה' בקרבנו אם אין", ומיד – "ויבוא עמלק".

שכן, בשעה שעומדים לפני פגישה ממשית עם הא-ל, האמור לרדת אליך משמי מרומיו על ההר הזה, המסוים, ולקשור אותך לעולם אל תורה זו, החביבה עליו ביותר עד שהוא עצמו כביכול מתלווה אליה ועתיד לשכון כבוד עמה בהר המוריה – מיד צפות ועולות השאלות הראשוניות, המהותיות-תהומיות ומרפות ידים: מה הטעם ומה התכלית? האמנם ירד אלקים וישב על הארץ? האם יש בכלל 'מקום קדוש'? הישנה 'קדושת הגוף'? והאם באמת ובתמים אתה סבור להטיל קדושת קודש קודשים במעשה ידיך? האם אפשרי חיבור בין בורא לנברא, בין הסופי לאינסופי ובין קודש לחול? ובמישור הפרקטי יותר: האמנם ברור לך שלא תקלקל במעשה ידיך? שלא יהפוך הבית ל"מאורת פריצים", לבית עבודה זרה ח"ו? האם אין 'החיצונים' אורבים 'לינוק' מכל נקודת קדושה אשר אתה בא להוריד, והאם אין כוחם שקול ומעוין כנגד עולם הקדושה? ואם כן – שמא מוטב לנהוג בשב-ואל-תעשה ולהשאיר את היזמה בידי שמים?

שאלות 'גורליות' אלו, שהמבין יבין כי הן הן השאלות הנשאלות בסגנון אחר, בעולם הבלתי דתי – אין להן תשובה אובייקטיבית חד-משמעית; מעצם טבען שקולות הן ובלתי ניתנות להכרעה אנושית, וכל המצפה להוכחה מן החוץ, עתיד לעמוד ולצפות עד סוף כל הדורות, וממילא כבר הכריע לצד השלילה – "וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" – שהרי המצב הרעוע, התלוי-ועומד, הוא כאמור שורש כוחו וראשיתו של הרע, בכך שמכיר הוא בו ומאפשר אותו במחשבה. הכרעה חיובית תתאפשר רק על ידי היענות והתמסרות אל קול אלוקים הפועם בקרבנו וקורא אלינו מעצם הווייתנו. 'בחירה' כגון זו יהי לה אופי של 'זכיה בגורל', הבחירה בבלתי-ניתן-להיבחר יוצרת ממנה-ובה חיבור-שמעיקרא בין הבוחר ובחירתו, והיא עצמה 'מוכיחה', מבררת ו'בוראת" את עצמה. 'מעשה ידי אדם' ומעשה שמים מתאחדים כאן לגמרי – והרי לך מקדש.

המתבונן היטב בדברים תעלה בידו מסקנה פרדוקסלית: הציפיה החסודה למקדש שיבוא מאליו 'מן השמים', דווקא היא מעשה-אנוש בעלמא, 'תגובה טבעית' היוצאת מהנחות חסרות-אלו-ה – בעוד שההתנערות לפעולה אנושית, דווקא היא יוצאת מכוח עליון, והיא היא מעשה שמים לאמיתו!

חודש אדר שבו נמחה עמלק, "פור המן נהפך לפורנו" ו"עד דלא ידע" גבר על מחסומי התודעה, אין כמוהו מסוגל להתנער מרפיון הספקות ולהתמסר לעשייה מתוך אמונה פשוטה (בגימטריא: ארור המן וברוך מרדכי) הנטועה בנו מראש מקדם – מאמונתו של הקב"ה ש"האמין" בעולמו וזרעו.

הכנות נוספות למקדש

מחמישה עשר באדר מתקנים את הדרכים ואת הרחובות שנתקלקלו בחורף, בשביל עולי רגלים, ומודדין את מקוואות המים להכשירן לצורך טהרת עושי הפסח, ועושים שאר צורכי רבים: פותחין בורות של מים מכונסים שיהיו מימיהן מצויים לעולים ולבהמתן; פודים ערכין, חרמים והקדשות; משקין את הסוטה; שורפין פרה אדומה; מטהרין את המצורע ומציינין את הקברות, כדי שיהיו ישראל מטוהרים מטומאתם בגופם ובנפשם וכל צורכיהן עשויים בעלותם ליראות את פני ה' בחג הפסח. (על פי משנה וגמרא שקלים פרק א' ומועד קטן דף ו').

וקורין בציבור בפרשת פרה אדומה בשבת שלפני פרשת החדש, להזכיר להזהיר ולזרז את כל מי שנטמא במת להיטהר מטומאתו, לפי שהרחוקים מירושלים כבר החלו לצאת מעריהם בראש חודש ניסן, ויש להם להקדים ולהיטהר בעירם טרם צאתם. ואמרו בירושלמי: בדין הוא שתקדים פרשת החודש לפרשת פרה, שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה אמרו להקדים פרה אדומה? – לפי שהיא טהרתם של ישראל.

ופעמים שהיו בית דין מעברים את השנה מפני דרכים שאינן מתוקנות, וגשרים שנהרסו, ותנורי פסחים שנימוקו בגשמים ואין מקום לעם לצלות בו פסחיהם. וכן מעברין השנה בשביל שיירות עולים מן הגולה שכבר נעקרו ויצאו לדרכם ורואים שלא תהא שהות בידם להגיע. וכן היו עושים סעד לעיבור השנה מחמת צרכי הקרבנות, כגון גדיים וטלאים שעדיין לא גדלו כל צרכם, או גוזלות שלא פרחו עדיין, כדי שיהיו מצויין לעושי פסח ולמי שנתחייב בקרבן עוף. (סנהדרין יא, רמב"ם פרק ד מקידוש-החדש).

שבעת הימים האחרונים באדר הם שבעת ימי המילואים שנתחנך בהם המשכן שעשה משה במדבר. וכל אותם הימים היה משה משמש בכהונה גדולה בחלוק לבן, וממלא יד אהרן ובניו לטהרם ולקדשם ולהרגילם בעבודה, עד שנכנסו לה באחד בניסן ושוב לא פסקה מהם לעולם. ואיתא בספרים שעתידים ימים אלו להתחדש עלינו במועדם לקראת המקדש העתיד לבא במהרה בימינו.

הרי שחודש אדר מתחילתו ועד סופו מיועד להכנה והתכוונות אנושית-ארצית לקראת שפע הקודש העליון העתיד להתחדש ולירד עלינו בניסן, וכמידת והכנת הכלים וחוסנם – מידת האור שנקלט בהם. וכבר אמרו חכמי האמת: שורש הכלים גבוה ועמוק אף יותר משורש האורות.

ומכאן – השמחה היתרה שמרבין בה באדר, שמחת הבניין והיצירה. כי שמחה לאיש במעשה ידיו דווקא, כאמור: ישמח ה במעשיו; ונאמר: אם הבנים שמחה – אל תקרי בנים – אלא בונים.