נפתח ברמז: ואתה תצוה עולה בראשית בצירוף (שהוא אחד הצירופים העיקריים הנדרשים בתיקוני זוהר) בית אשר; ואתה = בית[1], תצוה = אשר. יש בפרשתנו, לפי הרמז הזה, ראשית חדשה: אם בראשונה ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את כל עולמו-שברא-לכבודו בית-דירה מאוּשר לשכון בו, כחתן היוצא לקראת כלה – בסופו של דבר לא נענו לו אלא ישראל, וצמצם שכינתו-דירתו במשכן שעשו לשמו (שהוא תבנית עולם-קטן, ונעשה בשלושים ותשע מלאכות הכוללות את כל המעשה אשר נעשה תחת השמש שממנו שבת הבורא וינפש בשביעי).
ועוד: פרשת תצוה היא הפרשה העשרים מבראשית – מה שמזכיר את אברהם, הדור העשרים לבריאה, שבו בעצם מתחדש העולם[2] בבריאת אדם יהודי (אברהם עולה גם ברא-אדם. "אתם קרויים אדם") שנבחר לייצג את כל בני אדם וחוה ולהאיר לפניהם באור ה'. האור-האנרגיה הוא ראשית הבריאה האלוקית, ואילו כאן, בבריאה האנושית-היהודית הנענית מצדה, ככלה היוצאת לקראת חתן, האור – נר התמיד – הוא סיום מעשה המשכן, כבית אפל המתחבר למערכת החשמל ומתגלה-באחת בכל הדרו. ונמצא סוף מעשה המשכן נעוץ בראשית בריאת העולם.[3]
כללית אפשר לאפיין את הבריאה היהודית בתכונת ההתמסרות וההיענות הטבועה בה מראשיתה. אם הבריאה הראשונה בחרה 'ללכת על אוטונומיה', בשימת דגש על עצמאותה ו'זכותה' לבחור בניגוד למומלץ – מה שבהכרח מוביל לפירוד וניתוק הבריאה מבוראה (כמו גם הנבראים אלו מאלו) ומסתיים בגירושין מרירים – החל מאברהם מגלה פתאום הבריאה-הכלה את העונג שבכלות-הנפש, בזיווג המתמסר תוך ביטול דווקא; הבריאה שהיא בעצם הצלע שהפיק כביכול הבורא מתוך עצמו, הגיעה סוף סוף למסקנה שאינה חייבת דווקא להפנות את גבה, אלא יותר נעים ויותר נכון [ונאמן יותר למקור שמטרם-הניתוח] להחזיר פָנים במטרה של חיבור והזדהות – מה שכמובן נושא חן ומעורר חשק בלב הבורא-החתן.
כך אברהם "האדם הגדול בענקים" שרואה עצמו עפר ואפר, כך דוד המלך השפל-בעיניו, וכך משה אדון הנביאים שהוא בביטול גמור (החתום וטבוע גם בשמו משה) –"ונחנו מה" (ובין שלשתם אברהם דוד משה יוצרים את האדם היהודי החדש).[4]
אבל כאן, בפרשת תצוה, נתרכז בעיקר באופי המיוחד של ה'ביטול' של משה, ובכמה ביטויים שלו. [הדברים דלהלן מיוסדים במידה רבה על דברי אבא ז"ל בפרק המופלא "טמיר ולא נעלם" שבספר הפרשיות פרשת תצוה. יהיו נא דברינו מוקדשים לעילוי נשמתו הטהורה עם מלאות ארבעים שנה לפטירתו, ולעילוי נשמת אמא ע"ה עם מלאות עשרים שנה לפטירתה].
* * *
בספר הזוהר מציינים את העובדה שלא נזכר משה בשמו בכל פרשת תצוה – מה שאין כיוצא בזה בכל פרשיות התורה מאז שנולד משה, מלבד כמה פרשיות בספר דברים בהם הוא עצמו המדבר – וקושרים זאת לדבריו אל ה' לאחר מעשה העגל: "ועתה אם תשא חטאתם – ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". שאף על פי שעל תנאי נאמר הדבר והרי לא נתקיים התנאי, כי נשא ה' חטאתם, מכל מקום "קללת חכם אפילו על תנאי, היא באה" ומשום כך נמחה שמו מ"פרשה יפה בתורה", היא פרשת תצוה.
ולמה מפרשת תצוה דווקא? אולי מפני שהיא הכתובה בסמוך למעשה העגל מלפניו, ובה נתקיים "אשר כתבת" – זה עתה. או שמא להיפך: היא האחרונה כשהולכים בתורה קדימה מפרשת העגל וחוזרים חלילה מבראשית, ונמצא שנדחית הפורענות ככל האפשר. וכבר ציינו גם את העובדה שפרשת תצוה נקראת בציבור בשבת הסמוכה לז' אדר, יום הסתלקות משה רבינו עליו השלום.
ואולם נדמה כי קשה שלא לקשור זאת לתוכנה של הפרשה – הקדשת הכהנים והלבשתם ומשיחתם ומילוי ידם לעבודת המשכן. כל ריבוי פרטי המעשים שבפרשה מתייחסים למשה במודגש, והוא זה המצווה לעשותם במו ידיו [וכפי שמנה אבא ז"ל, הריהו 'נזכר בנסתר' כמאה ושלושים פעם], ומכל מקום "כתר כהונה זכה אהרן ונטלו וזכה לזרעו אחריו", ואילו משה גופו, הכוח המניע הפועל ועושה הכול, הריהו 'בהסתלקות' – כמו נמחה שמו ושם זרעו מן השימוש בפועל בבגדי כבוד ותפארת. משה כמו-מרחף ממעל למשכן כמלאך 'בחלוק לבן' (שבו שימש בשבעת ימי המילואים כמו שאמרו חכמים) – שייך הוא יותר למשכן של מעלה אשר הָראה בהר ושימש בתוכו כמיכאל השר הגדול[5]; קרוב הוא יותר לשמים (ומדבר אליהם מפה לאוזן – "האזינו השמים"), ואינו מתיישב לגמרי בארץ. [המשכן של-מטה גם הוא לדידו של משה כמשכן של מעלה ועיקרו לדיברות, שעל כן אמרו: "אהרן בבל יבוא בכל עת ואין משה בבל יבוא", או בלשון אחר: המשכן כולו לגבי משה הוא בכל עת כקדש-קדשים שמשם יוצא הדיבור (ואליו נכנס אהרן אחת בשנה בבגדי לבן כמו-מופשט מאישיותו – "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו בקדש עד צאתו"), אך סדרי המשכן ותהלוכותיו הארציים, כבית המלך במדינה, אינם שייכים למשה אלא לאהרן].
ושורש העניין במראה הסנה, שם לאחר כל הפצרותיו של הקב"ה לשלחו אל העם, אומר משה "שלח נא ביד תשלח" ופירשו חכמים: ביד אהרן אחי היושב בתוך העם ובידיו רגיל אתה לשלוח דבריך. ועל כך – "ויחר אף ה' במשה ויאמר לו: הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא" וגו' – אני אמרתי יהא הוא לוי ואתה כהן, ועכשו הוא כהן ואתה לוי. משה מראה בעצמו שהוא 'מִדבָּרִי', וקשה לו להאמין שיתיישב המסר האלוקי בקרב העם בלא אהרן היושב ומתיישב בתוכם מאז ומתמיד. [וכמובן יש כאן גם פינוי מקום לאהרן אחיו הגדול מתוך כבוד ועדינות, אך רגישות-יתר גם היא מידה שמיימית ומדברית המשאירה אותך מחוץ ליישוב…].
גם כתר תורה שזכה משה ונטלו, לא זכה בו משה לזרעו אחריו, אלא הריהו "מונח לכל" כדברי חכמים. וגם בסנהדרין – משה הוא הנשיא המופלא שבבית דין העומד מעליהם ואינו נמנה עמם, ואילו אהרן הוא ראש בית הדין בפועל.
כך גם לענין המשפחתיות ושמירת הייחוס, מנגידים חכמים (בבא בתרא קט,ב) את משה שלקח את בת יתרו ויצא ממנו יהונתן ששימש לעבודה זרה, מול אהרן ש"דבק בטובים" ונשא את אלישבע אחות הנשיא נחשון ויצאה ממנו שלשלת כהונה. משה הוא אם כן בטבע הלוי אשר "את אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך" – חי הוא את הרגע במסירות שלימה ואינו 'משקיע' טיפת מאמץ ב'שמו' וכבודו ועתידו, עד שגם מקום קבורתו לא נודע – והיא תמצית עניינו המיוחד אשר לא קם כמוהו.
מצינו כיוצא בזה באחד מגדולי התנאים, רבי טרפון (בגי' משה) שהיה "מקפח את בניו" כשהיה מגיע להלכה או סברא שקוממה את שכלו, כאומר: אינני מוכן 'למכור' לבני (וגם לבינתי שלי) 'סחורה' כגון זו. מוטב לי שימותו ובלבד שלא אאלץ ללמדם דבר שאינו אמת.
אף הוא היה אומר (באבות פרק ב'): לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה – תכונה שמצינו במשה ומתקשרת לענייננו, שהרי דרשו חכמים מן הפסוק (בפרשת עקב) כל המצוה… תשמרו לעשות, ש"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה", שהרי נאמר (יהושע כד,לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים, קברו בשכם – וכי הם העלו, והרי משה לבדו נתעסק בהם להעלותם?! אלא לפי שלא הספיק לגמרה וגמרוה ישראל נקראת על שמם (רש"י שם מתנחומא). הרי לנו שמשה – אולי בדווקא – נוטה לעסוק בדברים שאינם עתידים להיקרא על 'שמו',[6] ודווקא בכך מתגלית עיקר מעלתו, וכפי ששנינו בסוטה (סוף פרק א'): משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו – מי לנו גדול ממשה שנתעסק הקב"ה בקבורתו. כאשר אדם אינו פוטר עצמו ממלאכה הנדרשת כרגע, בלא שמץ של מחשבה אם עתידה היא להיגמר בידיו, להיזקף לזכותו ולהיקרא על שמו, ישנה שלמות מופלאה גם בחלקיק, בכלשהו של המעשה.[7]
כאן נכון להזכיר גם את מאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי אינו חוזר בו. מנא לן – ממשה, שנאמר הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי עצום. אף שביקש משה רחמים על הדבר וביטלו, נתקיים בזרעו שנאמר… ובני רחביה (בן אליעזר בן משה) רבו למעלה – למעלה מששים ריבוא. הוויתור הספונטאני של משה על הפוטנציאל הטמון בו להוליד עם שלם שייקרא על שמו, אינו ממית את הדבר, אלא מנחיל אותו לכל שישים ריבוא נפשות ישראל שכולם התקשרו איכשהו במשפחת משה (והגֶנים שלו שפשטו בכולם נושאים גם את ניצוץ משה הרוחני שישנו בכל נפש מישראל ככתוב בספרים), וכל זאת מבלי שייקרא הדבר על שמו – מה ש'מתאים לו' למשה רבינו ולאופיו.
ונסיים במאמר חכמים בבבא קמא פרק הכונס (ס,ב סא,א) על מעשה דוד (בשמואל-ב כג) שנתאווה לשתות מים מבור בית לחם אשר בשער, ופרצו שלשת הגיבורים דרך מחנה פלשתים תוך סכנת נפש והביאו לו מים "ולא אבה דוד לשתותם (כי בנפשם הביאום) ויסך אותם לה'". המעשה הזה נדרש (גם) על צרכו של דוד בהוראה ("אין מים אלא תורה") דחופה מסנהדרין היושבים בשער בית לחם, וכשנסתכנו והביאו לפניו את ההוראה, "לא אבה דוד לשתותם" – לאמרה משמם. כי "כל המוסר נפשו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו" אלא "ויסך אותם לה'" – שאמרה "משמא דגמרא" (כסתמא דגמרא בלא שם האומר). כאשר מתגלה באדם כוח מסירות נפש, בניגוד לטבעו אשר "כל אשר לו יתן בעד נפשו", הרי הוא 'יוצא מעצמו' ועולה אל שורשו הנעלם בכתר הסתום, בדרגת היחידה שבנפש אשר שם היא מיוחדת-מאוחדת עם כל נפשות ישראל, ואינה שייכת לו במובן הפרטי. זהו מקומו ומצבו התמידי של משה רבינו עליו השלום (גואל ראשון שהוא הוא גם גואל אחרון, משיח ש"ראשו" ממשה, והוא היחידה הכללית כדאיתא), שהוא כולו בכלות הנפש ומסירות שלמה לחבר ולייחד בין עליונים ותחתונים, בין ישראל לאביהם שבשמים – מה שמתגלה ב"מחני נא מספרך" שבעקבות העגל, ובהעלם שמו מפרשת תצוה.
והמשכן כולו נקרא כַּלַת משה על פי הפסוק (ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן), שם כלתה נפשו ונכספה לא-ל חי, וכן השבת שבה נאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, כי שובתים כל המעשים ובטלים וכָּלִים אל מקורם, היא 'מתנת חלקו' של משה ומדרגתו המיוחדת.
[1] ואתה הוא בצירוף אחר: תאוה – מה שמזכיר את מאמר חז"ל בטעם הבריאה, כי "נתאוה הקב"ה להיות לו (בית-)דירה בתחתונים".
[2] כידוע שבהבראם אותיות באברהם, וה' זעירא רומזת לה' הנוספת לשמו. אברהם עולה גם ברא-אדם.
[3] ניתן להצביע על נקודות-ציון נוספות לבריאת 'המהדורה היהודית' של העולם. האחת בתחילת חומש שמות (אשר לדברי מדרש רבה הוא מקביל ל"ויהי אור", כשם שחומש בראשית מקביל ל"יהי אור" ושאר החומשים לשאר האורות שביום ראשון לבריאה), כאשר נולד משה בתוך 'גן העדן' המצרי ותרא אותו אמו "כי טוב הוא – שנתמלא כל הבית אורה" כאור-כי-טוב הראשון; השנית ב"החדש הזה לכם" – מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ותוכנה תאריך עברי (בגימטריא בראשית) – זמן יהודי והיסטוריה חדשה לעם-עולם; והשלישית בהתגלות סיני, בה נלקחנו והוּצאנו (- נבראנו, ברא עניינו חוץ) ממיצרי העולם והזמן אל תרבות אחרת והוויה חדשה לגמרי.
[4] וכך גם הסנה של סיני מבטא נמיכות רוח, וכן החודש-הירח שלפיו מונים את הזמן היהודי, מסמל – למול החמה שמונים לה אומות העולם – התמעטות (וממילא גם התחדשות), וכפי שישראל עצמם קרויים "המעט מכל העמים", ומשום כך "חושקני בכם שאתם ממעטים עצמכם".
[5] ותוך כדי כך קיבל את כל התורה והמצוה לפרטיהם המקבילים לפרטי המשכן – ראה מאמר לפרשת תרומה.
[6] וכפי שמצאנוהו (בפרשת ואתחנן) מפריש שלש ערי מקלט בעבר הירדן, אף שיודע הוא שאינן קולטות עד שיופרשו גם הללו שבארץ כנען לאחר מותו, כי אמר: מצוה הבאה לידי לא אחמיצנה.
[7] ראה סנהדרין עח,א שנחלקו חכמים בפסוק "איש כי יכה כל נפש אדם" אם פירושו נפש שלימה דווקא, או נפש כלשהי.
עודד, שלום.
העשרתני בדבריך. תודה רבה!
מסירות נפשו המוחלטת של משה רבינו לעם ישראל, באה לידי ביטוי גם בהיותו מגלם בעצמו את כל התפקידים שלאחר זמן יתפצלו וייועדו לאנשים שונים – משה היה מנהיג / מלך; שופט ששפט את העם בעצמו מבוקר עד ערב (ולאחר זמן, בעצת יתרו, נעזר גם באחרים); נביא, שלא קם כמוהו בישראל, וכהן – בשבעת ימי המילואים שבחניכת המשכן.
קשה להבין כיצד אדם אחד מילא בעצמו את כל התפקידים האלה. ברור אפוא שהוא הקדיש את כל כולו לעם ישראל. ונעשה צינור המקבל את השפע וההדרכה מלמעלה ומורידו למטה בביטול עצמי גמור.
אולי ישנה חשיבות מיוחדת לכך שבתחילה ובבסיס, תפקידים אלה גולמו בידי אדם אחד – משה – שהוא היה מעין "איש האלוקים" המאחד את הכל, ומצרף אותם לאחדות אחת, ושלמעשה תפקידים אלה אינם אלא היבטים שונים המשלימים זה את זה ומובילים לשלמות אחת.
– אלא שזאת מסוגל היה לעשות משה רבינו ע"ה בלבד, ואמנם בהמשך נתמנו אנשים שונים לכל תפקיד ותפקיד. וכבר בפרשתנו נצטווה משה לחנוך את אהרן ובניו לכהנים ולמשחם. וכעבור זמן נתמנו גם שופטים ומלכים בישראל.
– בעולם המפוצל שלנו, ראוי שכל אחד ואחד יתרכז בתפקידו הוא, וישתדל להפיק ממנו את המירב. שהרי הרשות השופטת, למשל, תפקידה לעשות משפט צדק, ואילו ההנהגה, צריכה להתחשב גם בגורמים שעל פני השטח, להתפשר ולאזן ביניהם. ולא מתקבל על הדעת שאדם אחד ישא בתפקידים אלה בו-זמנית, מה גם שפעמים רבות קיים ניגוד אינטרסים של ממש,ביניהם.
מחשבות אלה עלו בי בשעה שקראתי את מה שכתבת.
יישר כחך!
רות
עודד יקר,
עד לסגירת המחשב ביום שישי האחרון ביקשתי דברים על פרשת תצוה ולא מצאתי… עכשיו בא אלי מאמר יפה ששווה היה להוציאו מהסדר, כמוהו גם הוא כבחינת משה שאינו תלוי זמן ומקום…
(ואגב כך נזכרתי בסצנה מימים עברו, כמדומני באחד מימי החורף המאוחרים של שנת תש"כ, כשהבאתי לאחת המורות החשובות בשליחות אבא את המעטפה החומה ובתוכה חוברת חדשה – פרשת לך לך – שזה עתה "יצאה מהתנור" של מפעל "הפרשיות" הצעיר, תגובתה הייתה ש "זה כבר לא אקטואלי"… לא שוכחת את פניו המבודחות של אבא בשומעו זאת חחח…).
עכשיו קנאת רחל באחותה שגם היא כמוה רוצה לשתף את הכותב בתחושותיה של הקוראת ולומר לו בטרם כל שאת הקטע הבא העוסק בפרשת "ואתה תצווה" שהיא כנגד ה"בראשית" = בי"ת אש"ר ה"חדשה" אני שולחת כמתאבן כה יפה לספר הפנים – הפייסבוק ומפנה את ה"חברים" שם למאמר השלם:
"כללית אפשר לאפיין את הבריאה היהודית בתכונת ההתמסרות וההיענות הטבועה בה מראשיתה. אם הבריאה הראשונה בחרה 'ללכת על אוטונומיה', בשימת דגש על עצמאותה ו'זכותה' לבחור בניגוד למומלץ – מה שבהכרח מוביל לפירוד וניתוק הבריאה מבוראה (כמו גם הנבראים אלו מאלו) ומסתיים בגירושין מרירים – החל מאברהם מגלה פתאום הבריאה-הכלה את העונג שבכלות-הנפש, בזיווג המתמסר תוך ביטול דווקא; הבריאה שהיא בעצם הצלע שהפיק כביכול הבורא מתוך עצמו, הגיעה סוף סוף למסקנה שאינה חייבת דווקא להפנות את גבה, אלא יותר נעים ויותר נכון [ונאמן יותר למקור שמטרם-הניתוח] להחזיר פָנים במטרה של חיבור והזדהות – מה שכמובן נושא חן ומעורר חשק בלב הבורא-החתן".
בפייסבוק רגילים לסמן זה על דבריו של זה בסימון המוסכם "אהבתי".
אהבתי את הצירוף היפה על משה ה'מִדבָּרִי', שקשה לו להאמין שיתיישב המסר האלוקי בקרב העם בלא אהרן היושב ומתיישב בתוכם מאז ומתמיד, את מהותו הטוטליות רדיקליות של משה לגבי כל רגע בו הוא נתון שמתקיימת בו אותה מהות שמצאנו אצל רבי טרפון "ממשיכו" במשנה המתמצה במימרה "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".
נגעה ללבי מהות זו של משה הנפקד הכי נוכח שיש כפי שהוא כה מוחש פרשת ואתה תצווה, כבדבריך אלה:
הקדשת הכהנים והלבשתם ומשיחתם ומילוי ידם לעבודת המשכן. כל ריבוי פרטי המעשים שבפרשה מתייחסים למשה במודגש, והוא זה המצווה לעשותם במו ידיו [וכפי שמנה אבא ז"ל, הריהו 'נזכר בנסתר' כמאה ושלושים פעם], ומכל מקום "כתר כהונה זכה אהרן ונטלו וזכה לזרעו אחריו", ואילו משה גופו, הכוח המניע הפועל ועושה הכול, הריהו 'בהסתלקות' – כמו נמחה שמו ושם זרעו מן השימוש בפועל בבגדי כבוד ותפארת. משה כמו-מרחף ממעל למשכן כמלאך 'בחלוק לבן'.
הדברים לוקחים אותי ל"מטרוניתא דהיום" (אף שהוא כינוי לאהרון ולא למשה), היינו לאשה הפמיניסטית העולה על בריקדות (חוויה שהיא מאד נוכחת אצלי בנווה דניאל), ואומרת:
לא עוד במסתרים אשב בדד כלא אדם
ואחכה לי משם עם אותה פאם
שתשרשוני משם
(כמאמר: "שרשה לה פאם)
אלא אצא בחוץ ואתגלה
לעיני כ ו ו ו ל ם.
ושואלת אני אותך גם אותי, כשדמותו של משה מרחפת מעלי:
מהי משמעות ההתגלות (או התגלעות?) ה"נשית הנסתרת" בעת הזאת?
שמא (עם כל הסיגים שמושכת ההופעה המחודשת בצורתה המוכרת אפילו המכוערת), בשורה יש בה על הופעה מחודשת של אותו נפקד מפורסם, משה הנעלם הנאלם, אותו שלא נכנס לארץ, לא ברמת האדמה ולא ברמת האדם, לא ברמת איזה רמה גבוהה או הר נכון הנראה במרחק,
נסתר עד היום באיזה גיא שנצטווה לקולטו לאחר הלווית היחיד שהלך אחר מיטתו ודאג לטשטש מעיניים בולשות עקבות מתתו.
מתי מתי מתי יופיע הוא שוב עלי אדמות כלל לא מדבריות במציאות חדשה שהפריחה את כל השממות ואיפשרה למחולל כל לשלוחו להתגלות?