ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם, אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם (כב,לא-לב).
לפי ההקשר הקרוב, הדברים מוסבים על אכילת הנותר-לבֹּקֶר מן התודה, שמדובר בו בפסוק הקודם. אכילת קדשים במצב לא אופטימאלי יש בה משום חילול קודש, וכמפורש בתחילת פרשת קדושים (יט,י-ח) לענין השלמים: ביום זבחכם יאכל וממחרת… ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא… ואוכליו עוונו ישא כי את קדש-ה' חילל (וראה גם במלאכי (א,יב): "ואתם מחללים אותו באמרכם: שלחן ה' מגואל הוא וניבו נבזה אכלו"). [ואם כי שלמים נאכלים גם בבקר המחרת – התודה נועדה לסעודה רבת עם לספר בה חסדי ה', שעל כן באות עמה ארבעים חלות, ובכגון זה מתבקשת רגישות גבוהה יותר, כדי שאף לא אחד מן המוזמנים 'יעקם את האף'].
לפי הקשר הפרשה הבאה, פרשת מועדות (שפרשתנו יכולה להוות מעין הקדמה לה, כפי שאפשר לשמוע מכך שפותחים את קריאת התורה במועדות ב"שור או כשב"), מדובר גם בחילול זמן קדוש. שמחת המועדות עלולה להוביל לקלות ראש והתנהגות שאינה הולמת, וגם בכך יש כמובן משום חילול קודש כמו בבשר הקדשים (וכפי שנסמך בפרקי אבות המחלל את הקדשים למבזה את המועדות). [ומשום-כך תיקנו חכמי הדורות תעניות שני-חמישי-ושני לאחר הפסח והחג (שיחלו בשנה זו ביום שני הבא), לכפר על אותו פגם-חילול, שכן חילול עניינו ריקון – 'הוצאת האויר' ועשיית חלל, וככל שמדובר בקדש ("יקוד-אש") החי, הרי ריקונו הוא גם 'הריגתו', כגוף חי שניטלה נשמתו ופרחה רוחו ונעשה חלל-מת, והתענית הממעטת חלב ודם יש בה משום רמז מיתה המכפרת על חילול השם (כדלהלן)].
אבל אפשר לראות בפרשתנו גם מעין סיכום לכל הפרשיות הקודמות העוסקות בכהנים, הנפשות הקדושות, שעל כן מוזהרים הם ביותר על חילול הקדש, וכאמור בהם שש פעמים בפרשה אזהרה מן החילול (ועוד שתי אזהרות מלשאת חללה). ואולי מתייחס הסיכום גם לפרשת קדושים (בה כל ישראל ככהנים – ראו במאמר לפרשת קדושים, וגם בה מופיע ארבע פעמים לשון חילול, ומהם לפחות אחד בענין איסור עריות שחייבים לקדש את השם ולמסור עליו את הנפש (כדלהלן), ועוד לשון חילול בסוף אחרי מות לענין המולך, עבודה זרה שגם עליה מוסרין את הנפש). ייתכן אם כן שכל המצוות שבפרשיות הללו כלולות כאן בפסוק הפותח: "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם, ולא תחללו" וגו'.
* * *
בפרק חמישי מהלכות יסודי התורה עוסק הרמב"ם בדיני מצות קידוש השם והאזהרה מלחללו, ובדבריו מבואר שעיקר הביטוי לקידוש השם הוא במסירת הנפש שלא לעבור על שלושת העברות החמורות כאשר נכרים באים לאונסו עליהן (או שעומד למות מחמת חולי אם לא יתרפא בעברה על אחת מהן), ואפילו בצנעא, או גם על שאר מצוות כשהנכרי מכוון להעבירו על דתו בפני עשרה מישראל, ובשעת השמד אפילו בצנעא, "וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם… וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם".
והנה כל פרטי דין "ייהרג ואל יעבור" נידונים באריכות בסוגיות הגמרא ונלמדים מכמה מקראות, אך העמדת כל הנושא הזה כתוכן העיקרי של מצות קידוש ה' ואיסור חילולו, אינו עולה בבירור מן הסוגיות, ובפרט כאשר לא מדובר בפרהסיא (ואכן יש חלוקים על הרמב"ם בנקודה זו). כפי הנראה מתפרש לדעתו הכתוב קודם כל מתוך עצמו, ללא הקשר כלשהו, לא תחללו… ונקדשתי (לשון נפעל!) בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם, כלומר קדושתכם הנבדלת היא עובדה קיימת (מסיני, שם נאמר "ואתם תהיו לי… גוי קדוש"), ובכל מצב של אתגר מבחוץ על עיקרי היהדות, תעמדו במבחן, תממשו ותאששו את הנתון הזה, ואל תחללו ותרוקנו אותו מתוכן.
בהמשך דבריו מעלה הרמב"ם סוג נוסף של חילול השם: "כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס, הרי זה מחלל את השם, לפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלקיך אני ה' (כי מרשה לעצמו לפגוע ישירות באֶמֶת-ה', וכך הוא בכל המצוות כשמחציף לעשות להכעיס)… וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא… הרי זה מקדש את השם". היישום הזה של קידוש השם, נובע מן הסתם מראשית הפסוק "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם, ולא תחללו", ומתפרש על כל המצוות שבתורה, שניתן לקיימם באופן שיש בו קידוש השם ולעבור עליהן באופן של חילול השם.
ועוד סוג שלישי: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינם עבירות, הרי זה חילל את השם, כגון… שדיבורו עם הבריות אינו בנחת.. אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא… הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות… ומכבד להן אפילו למקילין לו … ועושה כל מעשיו לפנים משורת הדין… הרי זה קידש את השם". היישום הזה, ה'סביבתי' או ה'חברתי', עולה מפשט הפסוק לפי הקשרו הסביבתי, כמתואר למעלה בכמה פנים.
* * *
מלבד כל אלה, יש לכאורה עוד ביטוי פשוט וישיר ויומיומי של קידוש השם. כוונתי לאמירת 'דברים שבקדושה', קדיש וקדושה ו'ברכו' ש"לא יהיו אלא בעשרה", כנלמד מגזירה שוה "תוך-תוך", "ונקדשתי בתוך" מ"הבדלו מתוך" עדת המרגלים שהייתה עשרה. כמדומה שגזירה שוה גמורה היא, ואם כן יש בידינו לקיים בכל עת מצוה רבה מדאורייתא של קידוש השם (ומניעת חילולו בשיחות בטלות תוך-כדי…). ונראה כי כשעוסקים בחינוך (הדור הצעיר, אבל גם חינוך-עצמי) למצוות בכלל והשכמה והַעֲרָבָה לבית הכנסת בפרט, נכון להדגיש קודם כל את מצוות קידוש השם ברבים המזומנת לנו שם תדיר.
ונראה כי כלפי אבק חילול השם שכולנו, גדולים כקטנים, עלולים אליו ומסתמא נכשלים בו לעתים קרובות, אם בהתנהגות שאינה נאותה לקדושת ישראל בכלל, ולכל אדם לפי מעמדו בפרט, ואם בתחושת זרות ומרירות וכעס כלפי עבודת ה' (ו'מצב הדת' בכלל, לעתים בגלל תופעות לא סימפטיות שמתגלות דווקא באנשי קודש…) שעלולה להתפתח ברוב ימים ושנים של הסתר פנים – כלפי כל אלו תיקנו לנו חכמים אחיזה ממשית ורצופה בפעילות של קידוש השם במקדשי-מעט אלו בתי הכנסת, בקרב עדה קדושה המתכנסת לשם כך (אשר בזה- גופא יש ביטוי להִבָּדלות מן העמים השרויים ב'עלמא דפירודא' מאז דור הפַּלָגָה).
על כך יש לומר "גדול קידוש השם מחילול השם", היינו לא רק שמאזן אותו, אלא גם גובר עליו, ואפילו כאשר חשש חילול ה' עלול להופיע ביתר שאת במקום הקודש, בזמן קודש ובאנשי קודש (כנ"ל)! זאת משום שעצם החתירה הכללית לקידוש השם ולזיקה מחוייבת אל הקודש, חביבה ביותר ומכריעה את הכף כנגד סך כל החללים שעלולים להופיע בעקבות כך. זהו בדיוק החביבות של ישראל שקיבלו את התורה, כתוּבַּת-הנישואין מאת ה', על אף האזהרות והעונשים הכרוכים בה, לעומת הגויים שסירבו לה והכריעו (מסתמא מתוך יראת שמים יתרה…) לטובת 'שב ואל תעשה' (ואל תתחייב ואל תתחתן ואל תוליד ילדים וכו' וכו') ו'שמירת מרחק' מפני החשש שתפגום, בלא להבין שעצם הסירוב הוא הפגם הכי גדול, הספק הרעוע הוא שורש הרע והעמידה מנגד היא היא שורש הפירוד הממית שבעץ הדעת טוב ורע, מול עץ החיים הזורם עם ה' ושואף-מקוה לשיפור מתמיד שבוודאי בוא יבוא.
משום כך כתוב ונקדשתי בלשון נפעל, ולא בלשון ציווי, אף על פי שציווי הוא בוודאי כנ"ל, כי סופו בוודאי להתקיים ולהתגלות מתישהו, כי אכן אני ה' מקדשכם מסיני, ולגבור על כל החללים שבדרך [וכדוגמת "את הברכה אשר תשמעו" לעומת הקללה "אם לא תשמעו" – דברים יא,כז].
* * *
בארבעה חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (ביומא פו,א), "מי שיש בידו חילול השם אין כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא בייסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר (על כך)…אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון". המדובר הוא בעבירת חילול השם המצטברת על כריתות ומיתות בית דין (חילוק-הכפרה השלישי בו תשובה ויום הכפורים תולין וייסורין מכפרין), כאשר עבר ולא נהרג. אבל נכון הדבר גם בחילול השם מתמשך מן הסוגים האחרים (כשאינו מתאזן על ידי קידוש השם). החלל-המת-מן-הקדושה שנוצר מן החילול המתמשך, מחייב מיתת-חלל למחלל, אך מאחר שמדובר ב"עם מקדשי שמך", בוודאי המיתה מכפרת ומתקנת את החילול, זאת על ידי הקדיש הנאמר על הנפטר, ברצונו ומדעתו או אף שלא מדעתו, כלומר מיתתו 'מתפרשת' כמיתה על קידוש השם, גם אם בחייו ניסה לבצר לו עולם נפרד ללא תלות בה', הרי עכשו שמת, 'מרים ידים' ו'מפנה את הזירה' ומת 'לטובת' קדושת ה' ואחדותו הבלעדית. ומאידך גם צדיק שבצדיקים אי אפשר שלא יהיה בעצם חיותו על האדמה ומודעתו הנפרדת ממד כלשהו של דחיקת רגלי שכינה, ובוודאי במיתתו הוא משלים נפשו בשמחה כדי שיתגדל ויתקדש שמיה רבא.