למה דווקא יהושע וכלב פורשים מחבורת המרגלים?
מדוע מתפלל משה על יהושע דווקא?
נראה מן הכתובים שלא הרי כלב כהרי יהושע – כלב מתחילתו הולך לו בדרכו העצמאית כי "רוח אחרת עמו": הוא לבדו בא לחברון כדברי רבותינו (וכנראה מן הכתוב (יד,כד) "והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה", אשר היא חברון ככתוב ביהושע יד,יד); אף הוא לבדו מהַסֶה את העם אל משה ואומר "עלה נעלה… כי יכול נוכל", ואילו יהושע מצטרף אליו רק בהמשך, לאחר הוצאת דיבת הארץ רעה ואמירת העם "נתנה ראש ונשובה מצרימה", והוא עם כלב קורעים בגדיהם ואומרים "טובה הארץ מאד מאד". מה פשר הדבר? כבר דברו בזה ראשונים ואחרונים ארוכות וקצרות, וכאן נצביע על נקודה שכמדומה לא הודגשה בדבריהם.
יהושע וכלב שמאפרים ויהודה, הרי הם שני ה"כוללים" בספירות, היסוד הקרוי כל ("כי כל בשמים ובארץ"), המרַכֵּז ומכיל את כל כוחות ההשפעה ה"זכריים", והמלכות, הכלי, ה"נוקבא" המקבלת. משום כך שניהם מלכים, יוסף המושל במצרים – ומזרעו יהושע המכניס לארץ ואפרים המושל בממלכת ישראל ומאחד תחתיו את עשרת השבטים הפורשים מיהודה – ויהודה הגובר באחיו.
מתוך כך עולה על הלב, כי 'בעייתם' הפנימית של עשרת המרגלים, ראשי שאר השבטים, היא 'פרטיותם' או 'שבטיותם'. כלומר, ברור גם להם כי אין תוחלת בהישארות במדבר, אך פתאום מתבהר להם שכניסה לארץ אינה רק התנחלות בארץ נושבת, אלא כרוכה היא במלחמה 'על כל הקופה', בכיבוש כולל, שבעקבותיו מלכות כּולית (טוטלית בלעז) הקוראת תגר על עצם השבטיות המגזרית-קהילתית, וגם אם אינה מבטלת אותה, הריהי הופכת אותה למשנִית וטפלה אל הכלל הגדול.
ומיד מתייצבים ועומדים לנגד העיניים כל המטלות האינסופיות של "לב מלכים" אשר "אין חקר" לו, כי הכל באחריותו ומתפקידו, ו"אילו כל הימים דיו וכל אגמים קולמוסין ושמים יריעות וכל בני אדם לבלרין, אינם מספיקים לכתוב חללה של רשות", ועם זאת ומתוך זאת – כל המתחים הפנימיים והמלחמות החיצוניות הכרוכות באותה טוטליות, כי הרי "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" ו"אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא"; טבע המלכות לפרוץ ולהתפשט ללא מעצור, ולעולם "מלכויות מתגרות זו בזו"; עצם קיום המלכות מאיים על סביבותיה וממילא גם מאוים מהם, ולפיכך מעצם טבעו הוא זמני, ומצוי כל שעה בספק קיומי.
וכאן צצה ועולה האלטרנטיבה: האם לא מוטב לנו כיהודים שמטבעם-המעודן אינם תאבי שלטון אדם-באדם-רע-לו, לצאת מכל העניין הזה ולבנות את עצמנו כשבטים (או חוגים וקהילות), שעניינם מסורתי-תרבותי-פנימי המרוכז בעצמו, ולפיכך אינם מהווים איום על מאן דהוא, כל מקום מקומם הוא, ובכל מרחב-מחיה פנוי יכולים הם להיכנס ולהתיישב ולהוציא לחמם מן הארץ, כאשר מבחינה מדינית מקבלים הם את המצב הסביבתי המושל כנתון, כמו את פגעי מזג האויר ושאר תופעות הטבע המעגליים. וגם אם נאלצים מפעם לפעם להחליף את הארץ, לסבול תנאים קשים כמו במצרים, או לצאת למדבר (או "מדבר העמים" – הגלות הארוכה), אין בכך כלום, כי כך הוא טבעו של עולם (ושל עממי העולם המתוקנים שאינם חורגים מגבולם ואופיים המסוים), והשבטיות המשפחתית במקומה עומדת, כי "קבלה בידינו שאין שבט כלה" מן העולם (וגם לא אחת משבעים אומות, משפחות האדמה המייצגות שבעים כוחות ומושרשים בשרי-מלאכי-מרום). ממבט זה ניתן לומר שהשבט-הגזע הוא עצמו תופעת טבע, ולכן קיומו מובטח כחוקות שמים וארץ, לעומת המלכות הרצונית-מלאכותית שכפופה לחוק האנטרופיה המפורר-כל במוקדם או במאוחר.
כפי הנראה זה היה ה'ראש' של ימי שפוט השופטים, שהעדיפו מרצון ובהכרה את המציאות השבטית, המדריכה לעשות איש הישר בעיניו והנכון לקיומו ופיתוחו, על פני הטוטליות של המלכות והכפייה הכרוכה בה, שלכאורה אינה מצד הקדושה. גם אם סביר שמפרק לפרק תחדור למרווח שבין השבטים ישות זרה ותשלוט בארץ, וכפי שאמנם אירע, מה בכך? יעסקו הגויים בשלהם, ישחקו להם הנערים בפוליטיקה החילונית מטבעה (ואולי גם יבנו שווקים גשרים ומרחצאות לצורך עצמם וליקר תפארת מלכותם), מלכויות קמות ונופלות ומתחלפות (כמו בדורותינו הצאר והקיסר וכיוצא בהם, ובארצנו – התורכים הבריטים וה"ציויינים", ובדורנו ממש – הימין והשמאל, קואליציות וקונסטלציות וממשלות משתנות-לבקרים), ואנו (החרדים לדבר ה') בשלנו – בתרבותנו ומסורתנו הפנימית הקדושה הנצחית, איש לפי שבטו-קהלתו; סמוכים לכאורה על שולחן המלכות ומוכנים לשלם לה מסים וארנוניות (בתקווה – סבירה למדי ומוכיחה עצמה בשטח בדרך כלל – שלא תגזים ותכביד את עולה ותביא למצב בלתי נסבל), אבל בכך פטורים מ"משא מלך ושרים" ופנויים לעסוק בעיקר!
ועוד: אם יכולים הכנענים לשבת לאורך שנים ארוכות בקרב שבטי ישראל כובשי הארץ, כמתואר בתחילת ספר שופטים, כי לא יוכלו להם השבטים – אך כנראה גם לא-באמת רצו כי לא השתכנעו בצידוק המוסרי שבכך – למה זה לא יוכלו ישראל להתנחל קימעא קימעא ובדרכי שלום בקרב מלכי הכנענים היושבים ושולטים בארץ מקדמת דנא, אם יש מקום לשלשים ואחד מלכים קטנים, מן הסתם יימצא מקום ביניהם לעוד שנים עשר שבטים שבאמת ובתמים אינם באים בכוונת כיבוש ושליטה אלא בכוונת יישוב הארץ ופיתוחה לטובת כל יושביה, ולמה להתייצב ככובשים בשם הכלל המופשט שאנו עצמנו לא ממש הפנמנו את חשיבותו ומשמעותו המוחלטת, כנגד שבטי הכנענים החיים את חייהם בטבעיות (ולאלץ אותם להתארגן כנגדנו)? "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו!" עז העם היושב לבטח ובטבעיות 'מעגלית' בעריו הבצורות, מן האידיאה האחדותית הישראלית הנקראת בשם הוי"ה שעוד לא 'הוכיח את עצמו בשטח' וטרם נתיישב בלבנו; שם אלקים (-בגימטריא הטבע כנודע) עם ריבוי הכוחות שבו, חזק הוא משם הוי"ה המופשט! (ובימינו – למה לנו להכריז על מדינה ריבונית ובכך לגרות על עצמנו את כל מדינות ערב שאכן קמו עלינו בעקבות ההכרזה, כאשר הסתדרנו עמם לא-רע כ'יישוב' בחסות הבריטים, ובימינו ממש – למה לנו הדתיים לחלום ולחתור למדינה יהודית ולגרות עלינו את החילוניים (ואולי את כל העולם הגדול) כאשר אפשר להמשיך לאורך ימים לחיות חיי-דת מוכרים כמיעוט נסבל במדינה חילונית דמוקרטית, 'מדינת כל אזרחיה'?!)
[מעין דוגמא לסברה זו, יש להביא מהערת הזוהר על כך שאמנם "יעקב לא מת", וכתוב בו ויחי יעקב, אך ישראל מת, ככתוב ויקרבו ימי ישראל למות, כלומר הקיום ה"יעקבי" ההולך בעקיפין ויודע בשעת הצורך גם להתגמש ולכרוע בפני עשו-המולך, מובטח לו שישרוד איכשהוא, אולם הקיום הישראלי, השררותי-מלכותי, בהחלט עלול למיתה, ואכן ניתן לומר ש'מת' הוא ושוכן בעפר בגְלוֹת ישראל מעל אדמתם].
אולי לא בדיוק בלשון הזו, אבל כהנה וכהנה מתרוצצות המחשבות בקרב רוב המרגלים ורוב העם, ומי שאינו מתפתה לאלטרנטיבה הזו, אות הוא כי 'תפס אותו חיידק המלכות', אינו מוצא עוד טוב טעם בסגולותיו הפרטיות המסוימות ואיננו רואה עצמו מבלה את חייו בטיפוחם ושימורם של חיי הדת הבעל-ביתיים המוכרים, האחדות הכוללת שמטרם-כל-פיצול היא המחיה ומענגת אותו, ורק לאורה ומסגרתה המקפת-כל, יש בעיניו מקום לגוונים שונים, בדיוק כפי ששרי האומות, "כל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו" של האחד הפשוט שלמעלה מכל תואר ותמונה.
זוהי הרוח האחרת של כלב (בן יהודה הנקרא כולו בשמו של הקב"ה, שם הוי"ה) שכולו לב, כמלך ה"לב באברים", מקור השפע הכולל שלהם, שאינו נח לרגע מלהזינם ולאפשר להם את תפקודיהם הפרטיים המסוימים; לדידו כל מלכי האומות אינם אלא ראשי משפחות-אדמה, שבטים המתחזים למלכים, והוא שש אלי קרב (ככֶּלֶב הזה הנאמן וצמוד לאדוניו) מתוך בהירות גמורה ש'אין להם סיכוי' מול הלב-המקור, שמכוחו הם חיים, וחברון-המחברת קדומה הרבה לפני צוען מצרים (המסמלת את כל האומות המוגבלות במיצריהן ותפקודיהן).
ואולם גם יהושע הוא מלך בקדושה (וגם בו שלוש אותיות משם הוי"ה כיהוסף אביו), כי סמך משה את ידיו עליו, ועניינו להיות "איש אשר רוח בו" – "שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (כפירוש חז"ל), משמע לטפל ולנהל ולפרנס (כיוסף אביו המשביר) ולטפח כל שבט לפי צרכיו המיוחדים, להנחיל לכל אחד את נחלתו הראויה ולתת מקום לגוונים השונים ולאזן ביניהם. זהו בעצם תפקידו של המשנה למלך, 'ראש הממשלה' בזמננו, שהוא בולט יותר בשטח ומופיע לעין ראשון, כאשר המלך יושב על כסאו פנימה והוגה ביעדים הכלליים של האומה על פי ספר התורה שעל לבו ובתוך לבו, בו שוכן הקב"ה "לבן של ישראל".
אכן אפשר וצריך לקיים שניהם, כאשר המשנֶה יודע את מקומו ונאמן למלכו וכלול בו ובטל אליו, וכפי שיהיה לעתיד כאשר יהיו עץ יוסף ושבטי ישראל חבריו לאחדים עם עץ יהודה, ודוד מלך עליהם, ככל הכתוב ביחזקאל לז, ואולם תמיד קיימת סכנה שישכח המשנֶה את מקומו ויקים ממלכה לעצמו מכח כשרונו המופלא והאדיר לנהל-בטוב ובצדק את כל חבריו השבטים ולרסנם, על חשבון מלכות יהודה-דוד המייצג את מלכו של עולם ולבו-מקורו, וכפי שאירע לממלכת ישראל שנתפלגה מבית דוד על ידי ירבעם הממונה מטעם שלמה על כל סבל בית יוסף, ועד-מהרה נתגלגלה להיות כממלכות הארצות והלכה אחרי אלהיהן עד שגלתה ואבדה ונידחה ונטמעה בגויים, הרי שדווקא כח יוסף הצדיק המרוסן והמוכשר להנהיג, עלול כשהוא מתנתק מיהודה להשיא את השבטים לבעלים [וזאת משום שביוסף לא מאירה אות ה' אחרונה משם הוי"ה כביהודה, שעניינה המלכות במובן של היהודים הפשוטים, "עמך ונחלתך", ושלטונו ו"יהדותו" בכלל נסמכים על היסודות והמעמדות הגבוהים-המשכילים-הצדיקים, הלמדנים ובעלי המידות, כאשר רוב העם הפשוט 'הולך לאיבוד', מושפע מתרבות הנכר וגורר אחריו גם את הצדיקים. וכך בדורנו נזנח העם הפשוט שאינו מוצא את מקומו בקהילות החרדיות-דתיות, ונופל כפרי בשל לזרועות החילוניות ותעמולתה המנוכרת שמספחת אותו בנקל].
וכך בשליחות המרגלים עלול יהושע ללכת על פי רוחם של חבריו (אשר הוא הנועד להנהיגם אל הארץ), שכפי הנראה טרם הבשילו ליכנס למלכות, ואכן שתק בשעה שהביעו את ספקותיהם וחולשתם (ואולי אילו היו מציעים להתנחל בארץ קימעא קימעא היה 'זורם אתם'), אמנם עמדה לו תפילת משה לצאת משתיקתו כאשר הוציאו דיבת הארץ ובקשו לחזור לאחוריהם – מה שמעיד שבאמת לא קיימת אופציה של קימעא קימעא, כי עמלק ראשית גויים ותמציתם, 'לא יתן' ויעורר את השנאה הגזעית הלא-רציונאלית ויאחדם כנגד ישראל (וכפי שקורה היום גם במדינת כל אזרחיה!) – למצרים ערוות הארץ וערש מלכויות הקליפה, בוויתור על ייחודם ועל כל התורה כולה, לקרוע בגדיו עם כלב ולומר "טובה הארץ (וכפי שידועה חבת הארץ המיוחדת לבני יוסף, ובפרט ליהושע מנחיל הארץ) מאד מאד".
מאד מאד עולה מלך (שעוסק בכל מאודו בכל ענייני החול, ו"בכל מדה ומדה", משמע בכל מרחבי המציאות שאין להם חקר), והחלוקה לשניים רומזת על (אפשרות) חלוקת המלכות לשתיים צוררות זו לזו, אשר אז מלכות יוסף היא אדם (כדברי רבותינו בספרי על "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" – "זה יוסף, ככתוב ויטוש משכן שילה אהל שיכן באדם"), משמע "אנושית" ומקובלת בגויים, ואילו מלכות דוד החורגת מן הגויים – "מאד", אולם בתיקון, המאד של דוד סוחף וכולל גם את האדם-יוסף והיו לאחדים ממש.
[טובה הארץ עולה 318, כמספר חניכי אברהם ככתוב, וכגימטריא של אליעזר מנהיגם, המשנֶה-לאברהם, השקול כנגד כולם (והוא קשור לנשמת יוסף ויהושע הקרויים "נער" כאשר הגיד לנו האריז"ל), ואילו מאד מאד העולה מלך כנ"ל, ירמוז לאברהם עצמו, אשר בחזרתו מאותה מלחמה המליכוהו כל מלכי מזרח ומערב ב"עמק המלך", כדברי רז"ל].
נסינו להראות כי מאיסת הארץ ומאיסת המלכות, חד הם, כי אכן מלכות דקדושה אינה אפשרית כמובן בלא ארץ, והריהי מצוה (ראשונה למצוות הציבור, משמע גם מצות-מפתח לשאר המצוות!) וחובה לציבור בארצו. והנה יהושע שראה בטוב הארץ-המלכות, זכה לאחד את השבטים, להוביל את הכיבוש ולהיות המלך הראשון בארץ (וכטבע הדברים שיוסף מקדים ומכין את יהודה, וכן שאול את דוד, אך כלב, המורד העיקרי בעצת מרגלים, היכן הוא בסיפור המלכות?
נראה כי כלב הוא המנהיג שלאחר מות יהושע, והוא ממצע בין מלכות יהושע לימי שפוט השופטים. כי כן פותח ספר שופטים: ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה' לאמר: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להלחם בו? ויאמר ה' יהודה יעלה… ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי… וילך אתו שמעון. ויעל יהודה ויתן ה' את הכנעני והפרזי בידם ויכום בבזק… וילחמו בני יהודה בירושלים… ואחר ירדו בני יהודה להלחם בכנעני יושב ההר והנגב… וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון… ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי, וילך משם אל יושבי דביר ושם דביר לפנים קרית ספר. ויאמר כלב: אשר יכה את קרית ספר ולכדה, ונתתי לו את עכסה בתי לאשה, וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב הקטן ממנו ויתן לו את עכסה… ותאמר הבה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני… ויתן לה את גולות עלית ואת גולות תחתית.
הרואה יראה כי סיפור כלב ועתניאל מתמזג וכמו נמשך טבעית מסיפור מלחמות בני יהודה. והנה "יהודה יעלה" שבתחילת העניין, מתפרש כמובן על שבט יהודה, וכן שמעון אחיו העולה עמו, ואולם מצינו לרבותינו במסכת תמורה (טז,א) שפירשוהו (גם) כלפי איש מסוים ששמו "שמעון אחי יהודה" (כך נראה שצריך לגרוס שם, ולפנינו: יהודה אחי שמעון) אשר זיהו אותו עם עתניאל בן קנז מקרית ספר ועם יעבץ המלמד תורה בנגב!, ומכל זה נראה כי הפרשה מתפרשת (כמו פרשיות רבות במקרא) בדרך כלל ופרט, כלומר בראש יהודה-השבט עומד גם איש מסוים המכוּנֶה יהודה, ואח-לו (מאמו) המכוּנֶה שמעון ועומד בראש שבט שמעון שנחלתו בלועה בנחלת יהודה בדרומה, והם הם כלב ועתניאל הנזכרים בהמשך הסיפור כהמחשה פרטית ומסוימת לשותפת הגורל שבין השבטים-האחים! [וראו בסוכה (כז,א) ש"אין לך כל שבט ושבט שלא העמיד שופט" וברש"י שם, שעתניאל מן השופטים שאין שבטם ידוע, וכן שמעון לא ידוע מיהו השופט שעמד ממנו, ויתכן אם-כן שעתניאל משמעון!].
[ואף כי נזכר קנז אבי עתניאל ואביו-חורגו של כלב בתוך בני יהודה בדברי הימים (-א ד,יז) – מאחר שלא נזכר שם אביו, ייתכן בהחלט כי משמעון הוא שנחלתו סמוכה לנגב-כלב, ומאחר שנשא בת שבט יהודה נכלל ביהודה, בדומה למה שמצינו ביאיר שמכונה בן מנשה בעוד שלאמתו של דבר מבני יהודה הוא].
כלב, אחי עתניאל הגדול ממנו, הוא אם כן ראש השבט העולה בתחילה לסמן דרך לכל אחיו השבטים לשמור על אחדותם ולהוריש את הגויים ולא לשבת כשבטים בקרבם, ואכן כך עשו יהודה ושמעון והורישו כמעט לגמרי את הכנעני (וכן את עמלק ראשית הגוים היושב בארץ הנגב – ראה דברי הימים-א ד,מב-מג), ואולי צפוי היה כלב להיות המלך הראשון על כל ישראל כשאול ודוד, אך לא איסתייעא מילתא "כי לא להוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם" (שופטים א,יט), קל וחומר לשאר השבטים שלא הורישו (אולי מחוסר-רצון כנ"ל) את הכנעני היושב בקרבם ככל הכתוב בשופטים (א,כא-לד), וכך החלה תקופת שפוט השופטים ושבוט השבטים עם כל הקלקלות הכרוכות בעקביה, ככתוב בשופטים ב. [ויתכן כי קשור הדבר לכך שנתעצלו ישראל באבלו של יהושע (שבת קה,ב) ופנו איש לנחלתו הפרטית (ראה פתיחתא לרות רבה ב), כלומר פשוטי העם לא הצליחו להפנים את חוויית הכלל שאינה יורדת עד המון העם בחיי יהושע (שאין בשמו ה' תתאה כנ"ל), ובמותו (בימי כלב שמיהודה) היו צריכים להספידו ולהורידה ארצה להיות שוה לכל נפש].
בפרשתנו נאמר: ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה. ויש לשאול: הרי כלב עצמו בא לחברון והוריש משם את בני הענק ככתוב, ומדוע מיוחסת ההורשה לזרעו?!
ונראה, כי "הארץ אשר בא שמה" אינה רק חברון אלא גם "ארץ הנגב" ששם עלה עם שאר המרגלים, ככתוב ויעלו בנגב ויבא (כלב לבדו) עד חברון, ומשום כך את חברון שבא שמה לבדו, זכה להוריש לבדו, אך את "ארץ הנגב" – אשר כך מכונה קרית ספר בתחילת שופטים – שלא עלה בה לבדו, לא הצליח להורישה לבדו, והורישה עתניאל-שמעון אחיו-חתנו לוקח בתו-עכסה.