שמואל ובית עלי (כ"ז סיון)
ה – וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי (א,כה).
לדברי רבותינו (בברכות לא,ב) מסתתר כאן אירוע דרמטי: בהוראת שמואל-הנער שחטו ההורים את הפר (שלא כנהוג – וכמצות עלי – שהכהן הוא השוחט), כי-כן כתוב בתורה: ושחט את בן הבקר… והקריבו הכהנים – מקבלת הדם ואילך מצות כהונה, ואילו השחיטה כשרה בזר! וכאשר הובאו הנער ודבָרוֹ לפני עלי, אמר: יפה אמרת, אך מורה הלכה בפני רבך אתה, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה! באה חנה וצווחה "(בי אדני, חי נפשך אדני)! אני האשה הנצבת עמך בזה להתפלל אל ה'!" אמר לה: הניחי לי ואענישנו ואבקש עליך רחמים וינתן לך גדול ממנו! אמרה לו: "אל הנער הזה התפללתי!".
ברור למדי שלא מדובר בהוראה אקראית שמחמתה ראוי לדון למיתה את הנער בן השנתיים! מדובר בענין סמלי שיש בו רמז לכל המהפך העומד להתרחש בקרוב: חורבן בית עלי [העתיד לבוא בפי שמואל (וקודם לכן בפי אלקנה אביו), ואף "בעזרתו", שהרי לפי פשט הכתוב הוא המוציא למלחמה שבעקבותיה חרבה שילה ומתו עלי ובניו] ועידן השופטים בכלל, "לטובת" עליית שמואל להנהגת כל ישראל, ותחילת התנוצצות המלכות.
תלמיד המורה הלכה בפני רבו, מביע בכך רצון כמוס לרשת את רבו הזקן, שאולי (בעיניו) כבר "אינו מעודכן" ועבר זמנו! בכך הוא במו-ידיו אכן מקרב את קיצו של רבו, כי גורם לו להרגיש בלתי-רלוונטי לדור הצעיר ולסגנון החדש, שלעולם נראה מלוטש ועכשווי יותר. במדה ויש כאן "דחיקת שעה", כי טרם בא הזמן לחילופי המשמרות, הדין נותן שדוחין נפש מפני נפש, וימות התלמיד מפני הרב! וכענין שמתו נדב ואביהוא הצעירים שהורו הלכה בפני משה ואהרן הזקנים [וכך היה סבור שאול לגבי דוד שהוא "מחכה לו בפינה" וזומם להקדים ולרשת אותו – דבר שנזהר דוד מפניו מאד, כפי שמעידים הכתובים!].
וכך לגבי תוכן ההוראה: המנהג שהכהן בלבד שוחט, מבטא נתק גמור בין המקריב הנשאר בחוץ, לבין הכהן העושה הכל בפנים לפי דרכו ומסורותיו, לא יקרב זה אל זה ואל יתערבבו התחומין! זהו כמדומה האופי הכללי של עידן השופטים בו כל שבט עוסק בענייניו הפנימיים כישר בעיניו ומקרין סביבותיו "אל תגע בי"! אני בשלי ואתה בשלך, וממילא גם המרכז שבמשכן שילה זנוח למדי (- ראה מאמר ב), כי לא ממש ברור "מי צריך אותו" ולמה, ומי שבעיקר מסתובב שם הם נשים (ואולי גם "עמי הארץ", פשוטי העם) שלא באו בסודות הייחודיים של הגברים חכמי השבט, ולבם כָּמֵהַ אל המרכז שיכלול ויעלה וייקר ויקדם את הפשיטות עצמה, את העצם הישראלי הקדוש כפי-שהוא, גם ללא לבושים נאים של אור ותוכן ייחודי [וכידוע שהאשה מבטאת את העצם – "זאת הפעם עצם" – ועל כן עצם היהדות עובר דרכה דווקא; נקבע לפי האם ולא לפי האב!]. קרוב גם לומר שחנה היא המושכת את אלקנה אישה לשילה, והוא, רך-לבב (בחינת נוקבא), הולך "אחרי דבריה ואחרי עצתה" כלשון רז"ל.
דעת לנבון נקל שהיחס בין הכהן ו"קהלו" הדל והמדולדל אינו יכול להיות מוצלח ומתוקן מדאי, הכהן שמן-הסתם מתוסכל ממיעוט קהלו ומאיכותו הדלה, נוהג בעצבנות וחשדנות ואפילו אלימות כלפי הקהל המסכן והאילם ש"מי הוא בכלל שיאמר לי מה ואיך לעשות!".
ואם אצל עלי הזקן מתגלה רק חשדנות ואי-הבנה ללב האשה הנצבת עליו, הרי אצל הבנים כבר מתדרדר המצב לגסות-רוח בוטה עד כדי ניאוץ מנחת ה' (ב,יז); אם אצל עלי המצב עדיין הפיך ומסוגל הוא להאמין לרצינותה של חנה ואף לבָרכה, כמו-גם לסלוח לשמואל-הנער המורה הלכה בפניו, הרי אצל הבנים כבר נכתם העוון ונחתם גזר הדין, "ולא ישמעו (משמע: אין שום סיכוי לכך) כי חפץ ה' להמיתם" (ב,כה).
אבל גם בתוכחת עלי לבניו אפשר לחוש היכן לדידו נמצא מרכז-הכובד של הבעיה. בעוד שהכתוב (ב,יב-יח) מדגיש את גסותם כלפי העם ואת ביזוי הקדשים, וכן בתוכחת איש האלקים (אשר הוא אלקנה כדברי רז"ל) לעלי (ב,כז-לו) מדובר על בעיטת הבנים בזבח ובמנחה והבראתם (=השמנתם) מן הקרבנות, הרי בדברי עלי לבניו (ב,כב-כה) הדגש אחר: "ועלי זקן מאד ושמע את אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד, ויאמר להם למה תעשון כדברים האלה אשר אנכי שומע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה. אַל-בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה'. אם יחטא איש לאיש ופללו אלקים, ואם לה' יחטא מי יתפלל לו?!" כלומר עלי אינו מבליט את העיקר, את היחס הגס כלפי העם, כי את מה שבין אדם לחברו ניתן לדידו לפתור בבית המשפט ("ופללו אלקים" – שופטים), ו"אם לא הוגש משפט", אות הוא שאין המצב נורא כל-כך בתחום הזה… אך השמועות הרעות והלשונות הרעות המועברות בעם המרנן על שכיבת הנשים (מה שטבעי למדי לאור ריבוי הנשים הצובאות שם ללא בעליהן, והשהיית קיניהן לאורך זמן כדברי רבותינו), גם אם אין-אמת בשמועות הללו, שהרי הכתוב עצמו לא הזכיר זאת בתיאורו את מעשיהם וגם לא איש האלקים המוכיח את עלי (וכדברי רבותינו שכל האומר בני עלי חטאו בזה אינו אלא טועה, מה שנכון גם על פי פשט כאמור, וראו בפירוש הרלב"ג) – זה הדבר המטריד את דעתו של עלי, כי מדובר בחטא כלפי שמיא ש"מי יתפלל לו", כלומר מי יוכל לפתור אותו! זה נשמע כהיפוך-כיוון מן הידוע לנו שתשובה ויום הכפורים מכפרים על מה שבין אדם למקום, אבל מה שבין אדם לחברו אין לו כפרה עד שירצה את חברו – וגם זה מלמד משהו על האוירה או על ה"ראש" של ימי שפוט השופטים!
לעומת זאת בעידן המלכות הקרוב-לבוא, האוירה אחרת לגמרי, וכפי שאפשר לשמוע מן האנושיות המופלאה של בועז אבי-המלכות במגילת רות (הוא בועז שגם מתקן שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם-שמים, כמו ששנינו בסוף ברכות!), ובכלל כל אוירת החסד השלטת שם, וכן בענייננו הדגשת הכתוב כי בניגוד גמור לבני עלי "הנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים". ולענין שפתחנו בו – חידושו של שמואל הקטן – אין נתק בין העם והכהנים, וגם ישראל יש לו חלק ראשון-במעלה במעשה הקרבן שבתוך העזרה פנימה – "שחיטה כשרה בזר"!
ה"זר" השוחט כאן בעצם אינו זר גמור, אלא לוי, אלקנה אבי שמואל, שאמנם מבחינה הלכתית אין בינו לבין כל ישראל לענין מעשה הקרבנות, אבל מכל מקום עולה על הדעת שאולי מצב הדברים בבית עלי קשור לכך שאין שם מעמד לבני לוי, אשר לפי העולה מן הכתובים בפרשת קרח, הם לא רק שומרים את משמרת בני ישראל שלא יקרבו אל הקדש, אלא גם "ושמרו משמרתך", כלומר ישמרו על הכהנים עצמם שלא יקלקלו, אם מתוך ריבוי חסדים ויתר-קרבת-דעת אל העם כפי שאירע לאהרן בעגל, כי הוא "שושבינא דמטרוניתא" אוהב את הבריות ועניינו לכפר על בני ישראל, ואם להיפך, בניתוק וגסות כלפי העם כפי שאירע לבני עלי [והנה בדברי איש האלקים אל עלי, מונגד אהרן שנבחר ונתנבא במצרים לעלי ובניו, ויש לומר שכאשר העם במצור ומצוק נוטה הכהן להתנהל עמם ברחמים, וגם משה אחיו "נמצא באופק" של אהרן במצרים והרי הוא מייצג גם אותו, וכפי שאכן בסופו של דבר הביאו אהרן לגאול את ישראל, אבל בימי עלי כשהכהן לבדו מנהיג בלא לוי, והשבטים "מסתדרים בלעדיו" וזונחים אותו כמתואר לעיל, נוטה הכהן להסתגרות נבדלת ומתנשאת על הציבור הפשוט, וכפי שאירע גם לכהנים הצדוקים בימי בית שני, ואפילו כהני בית חשמונאי הצדיקים שהושיעו את ישראל בימי יוונים, לאחר שהונח להם לישראל היה להם להניח כתר מלכות לזרעו של יהודה, ומשלא עשו כן כלתה מלכותם וכלה זרעם, כדברי הרמב"ן הידועים בזה בפרשת ויחי].
נמצא הלוי (שעניינו דין ושמירה כנודע), ממצע ומחבר בין הכהנים לכל ישראל, ושמואל שמצד אחד גדל ומתחנך בבית עלי, ומצד שני הריהו לוי-זר ו"טוב גם עם אנשים", שקול בעצמו כמשה ואהרן, ככתוב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, וכידוע הוא ממשפחת קרח שביקש להיות כמשה ואהרן ולאחד בתוכו-עצמו את מדותיהם, כי ראה את שמואל שמזרעו שקול כשניהם (ואת שלשלת המשוררים שמזרעו בחצר דוד כדברי רז"ל), ואולם עינו הטעתו, כי משה ואהרן יושבים שבת אחים גם יחד ומנהיגים בטוב על פי ה', ורק משקלקלו בני עלי עמד שמואל לשעה במקום משה ואהרן ותיקן [ואף הוא לא נתמשכה מנהיגותו, כי לא הלכו בניו בדרכיו (כי עדיין לא בא הזמן בו כל העדה כולם קדושים והמקדש בנוי בתוכם ובתוך כל אחד ואחד), אבל זכה להיות מייסד המלכות ומושח שני מלכים].
עלי אמנם מוותר לשמואל המורה הלכה בפניו (ורומז על המהפך הצפוי לבוא), אבל זאת רק משום ששמואל מושאל לה' ונמסר לטיפולו ולחסותו, ואכן שמואל מסור לגמרי לעלי, וכשקול ה' קורא אליו אחת ושתים ושלש (ג,א-י), שומע הוא בו את קולו של עלי (וכפי שמשה בסנה נשמע לו קול ה' בקולו של אביו עמרם, כדברי רז"ל), כי אינו מעלה בדעתו לקבל מסר שלא באמצעות רבו המובהק. ואולם עלי, כפי שיכול היה לשנות מחשבתו הראשונה ביחס לחנה אמו, כך לגבי שמואל מסכים הוא שיקבל שמואל נבואה שלא-באמצעותו, ומורהו איך לקבלה, אף שמיניה-וביה מתברר בכך כי שמואל יוצא מתחת חסותו וממילא כבר עבר זמנו שלו, וכפי שאכן מתברר שזהו בדיוק מה ששומע שמואל, ואף הוא מקבל עליו את הדין ואומר (שם שם יט): ה' הוא, הטוב בעיניו יעשה!
הרי שעלי הכהן האחרון בשופטים (ובמובן מסויים הכולל שבהם, שהרי הוא משבט לוי שבמרכז, העומד תחת יעקב) הוא עצמו מגדל ומוסר את ההנהגה בהשלמה לשמואל-היפוכו, בדיוק כמו ששאול הוא המגדל את דוד ובסוף ימיו מברכו ומשלים לו את המלכות (ראו להלן סוף פרק כו). וכך נאה לה למלכות ישראל שלא תדחוק את השעה ותמתין להתגדל ולהתברך משלפניה. "תקופת החפיפה" הזו חשובה מאד לרצף שמטעין-כח מעידן לעידן ומדור לדור וכענין שדרשו חכמים (בראשית רבה נח,ב) על "ונר אלקים טרם יכבה" (ג,ג) – "עד שלא ישקיע הקב"ה שמשו של צדיק, היה מזריח שמשו של צדיק אחר… עד שלא השקיע שמשו של עלי, הזריח שמשו של שמואל". ומכאן גם זכה דוד שלא דחק את השעה, לרצף מלכותי (הקיים אי-שם ברמה כלשהי גם כיום הזה, כפי שהראינו במקום אחר!), אשר לא נתקיים במלכות ישראל שפרשה מבית דוד (ובוודאי לא ב"מלכויות"-ימינו ש"רציפות השלטון" קיימת בהן רק במובן המגביל, ואכמ"ל).
כהן נאמן לבית נאמן (כ"ח סיון).
ו – והקימותי לי כהן נאמן, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה, ובניתי לו בית נאמן, והתהלך לפני משיחי כל הימים (ב,לה).
הכהן הנאמן הוא, כידוע מסדר עולם (רבה יד, וראו רד"ק כאן), צדוק הכהן שנתמנה לכהן גדול במקום אביתר (בן אחימלך בן אחיטוב בן פינחס בן עלי), כאשר היה דוד בורח מפני אבשלום (שמואל-ב טו,כד-כה), ושימש זרעו בכהונה גדולה כל ימי מלכות בית דוד ועד ימי עזרא (דברי הימים-א ה,כט-מא), הרי שהוקם לו "בית נאמן" ה"הולך לפני משיחי כל הימים" כלומר שומר אמונים לבית-דוד המשוח בקרן ונתמשכה מלכותו, ו"נאמן ביתו וממלכתו עד עולם" (שמואל-ב ז,טז).
גם שמואל "רבן של נביאים" קרוי נאמן בסוף הענין (להלן ג,כ): וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה', וכמו שמשה רבינו אבי הנביאים נאמר בו "בכל ביתי נאמן הוא". הנאמנות היא אם-כן הדדית, כבני-זוג הנאמנים זה לזה, ובענייננו הכהונה והמלכות. שמואל מושח המלכים הוא "נאמן בית המלכות", תחילה של שאול ולבסוף של דוד, ומשה אבי הנביאים, מלבד שהוא עצמו מלך, ככתוב בו (לדעת רבים מן המפרשים) ויהי בישורון מלך, כל-עיקר הנבואה שהוא מייצג, עניינה להניב ולהביא את המלכות, היינו ציבוריות שלמה וכוללת הנקראת בשם ה' וממליכה אותו על מכלול המציאות. משום כך בימי שפוט השופטים שהכלל זנוח ודחוי, דבר ה' יקר (שנראה לפרשו לפי פשוטו: כבד, כפי שהוא בלשון ארמי, וכן בעברי "כבוד ויקר") ואין חזון נפרץ (ג,א), כי הנביאים מתנבאים בשם הוי"ה הכולל וכל עניינם להניב ולהביא וללוות את המלכות, ולכן בימי מלכות בית דוד רבוּ הנביאים הסמוכים למלך, ו"דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ (אבי ישעיה, שגם הוא נביא כבנו) ואמציה אחים היו" (מגילה י,א), וכן כל מלך מבית דוד יש לו "אח" קרוב ונאמן ללוותו ולהיישירו בדבר ה'.
הנביא העומד לפני בוא המלך ומביא-מבשר-מושח אותו, הוא בבחינת זכר-משפיע, אך לאחר שעמד המלך, הוא עיקר, והנביא מִשני לו ומשמש לו מתורגמן בעל ניב, כאהרן שהיה נביאו של משה לפני פרעה (לאחר שקודם-לכן הוא זה – בתור האח הגדול – שהלך והביאו לגאול בדבר ה'), ואז יחסית המלך הוא הזכר והנביא כבת-זוג. ברגע מסויים הרהר אהרן (עם מרים) אחר משה, ואז נאמר על משה "בכל ביתי נאמן הוא", כלומר הוא מקור הנאמנות ואתה (בהרהרך אחריו) הוא זה שפגמת בנאמנות.
מכלל דברי איש האלקים שמענו שעלי הכהן אינו "כהן נאמן" – למי ולמה אינו נאמן? למלכות הקרובה לבוא על ידי חנה ושמואל ו"להפוך לגמרי את הראש" של שפוט השופטים. כפי שהוסבר במאמרים הקודמים, מכאן חשדנותו כלפי חנה המתפללת וקפדנותו כלפי שמואל המורה הלכה בפניו (ראה מאמר ו ועוד), ואף על פי שעשה עלי מהפך בנפשו ואף ברך את חנה וגידל את שמואל וגם השלים עם גזר דינו (ג,יט), מכל מקום אי אפשר שלא נותרה בלבו טרוניא או טינא כלפי המלכות, אך מאחר שמדובר בדקוּת-שבדקוּת, לא נגלה הדבר אלא לאחר ארבעה דורות, כי רק בימי אביתר נכד-נכדו עברה מביתו – המיוחס לאיתמר בן אהרן – הכהונה הגדולה, אל בית צדוק המיוחס לאלעזר. בפועל נמשח צדוק ונדחה אביתר עם מלוך שלמה, כי נטה אחרי אדוניה (כנראה סבר שאין בנה של בת-שבע שבה חטא דוד, ראוי למלכות, ולא האמין בתשובה המהפכת זדונות לזכיות), ואולם כבר במרד אבשלום נתמנה צדוק תחתיו, כי אולי הרגיש דוד שאינו נאמן לו לגמרי וביקש-לבו לנטות אחר אבשלום אף שלא עשה מעשה, וכדרך שאמרו חכמים ביחס ליואב.
[לדברי האריז"ל עלי הכהן הוא הגלגול הראשון של אהרן הכהן, המרכבה למדת ההוד, ומכאן כוחו להודות על האמת לקבל עליו את הדין בתמימות, כאהרן שדמם במיתת בניו, ואולם יש לומר שהטינה הדקה שנותרה בו כלפי המלכות, שרשה בהרהור-לשעה של אהרן אחר משה. וה' הטוב יכפר אם דברנו שלא כדת].
הדור הרביעי של עלי מזכיר את בני הרבעים שישבו ליהוא על כסא המלכות בדבר ה' (מלכים-ב י,ל), והיא השושלת הארוכה ביותר במלכות ישראל [וכפי הנראה קשור הענין לכָּתוב בתורה "פוקד עון אבות… על שלשים ועל רבעים", היינו מאחר שמלכות ישראל קמה בכדי לייסר את בית דוד כשאינו נוהג כשורה, וככתוב, הרי לאחר ארבעה דורות פג תוקפו של העוון וממילא של המלכות המתחרה, גם אם הוקמה על פי נביא, ואם לא חזרה המלכות לבית דוד, הרי-זאת מחמת עוון אחר שמתחדש עכשו, וכנגדו בישראל שושלת חדשה], וכך בכהונה הגדולה הצמודה למלכות, אם נלקחה ממשפחת אלעזר (בעוון שלא סיבב פינחס בעיירות להוכיח את ישראל, וגרם לריחוקם מן המצוות בימי פילגש בגבעה, כדברי רז"ל), וניתנה לעלי שמאיתמר, לא נמשך הדבר יותר מארבעה דורות. [ובדור השלישי, אחימלך אבי אביתר נהרג בידי שאול עם כל כהני נוב, משום שנתן את חרב גלית לדוד הבורח מפני שאול, בסוברו כי אין בכל עבדי שאול נאמן כדוד (להלן כב,יד), ויתכן לומר שדווקא הזכרת הנאמנות קטרגה עליו, משום פגם הנאמנות שישנו-בהעלם בכל בית עלי].
[נאמן עולה מצוה, כי קיום המצוה הוא עיקר הנאמנות. והנה אביתר עולה תרי"ג, וכפי הנראה היה מושלם במצוות (וכך עלי סב-סבו), אולם הוא מבית איתמר, שרומז כנראה על קיום על-פי הכתוב והנאמר, "על פי הספר", ואולם אלעזר רומז על בעל תשובה כדוד היודע שיצרו מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, זו חוויית החסיד השפל בעיניו, וממילא מרכז הכובד עובר לרגישות-יתר לבריות, לארציות, לפשיטות ולתפילה – כל העניינים שביסוד המלכות, שמתחילה עכשו להתנוצץ.
פורענות בית עלי בפי שמואל (כ"ט סיון).
ז – ויאמר ה' אל שמואל: הנה אנכי עושה דבר בישראל אשר כל שמעו תצלינה שתי אזניו. ביום ההוא אקים אל עלי את אשר דברתי אל ביתו החל וכלה (ג,יא-יב).
מה מוסיפה נבואה זו הבאה בפי שמואל על דברי "איש האלקים" – הוא אלקנה – לעלי (לעיל ב,כז-לו) הבאים ביתר-אריכות? לפי פשוטו של מקרא נבואת שמואל "יודעת" על נבואת אלקנה ומתייחסת אליה, ואם-כן אפשר שלא באה אלא לומר שלא חל בה שינוי (בזמן המסויים שחלף) ולא ניחם ה' על הרעה, כי בא הדבר בשבועה ואינו מתכפר בזבח ומנחה (ג,יד). ועדיין אין הדעת נוחה, כי דברי אלקנה נאמרו אל עלי בייחוד, ולכאורה אינם אמורים להיוודע לאחרים (לפחות לאלו שאינם נביאים, וגם שמואל באותו הפרק טרם נאמן לנביא). ועוד: מרצף הכתובים לא ניכר הפרש-זמן בין נבואת אלקנה לנבואת שמואל, אבל כן ניכר הפרש-שָנים לאחר נבואה זו הראשונה של שמואל, בהם גדל שמואל ונתפרסם בכל ישראל כי נאמן הוא לנביא לה', עד שיצאו בדברו למלחמה (ג,יט – ד,א), ונכון היה אם-כן שנבואת שמואל, אם אמנם כל עניינה לאשר את תוקף נבואת אלקנה, תבוא בסמוך למלחמה?!
נראה על-כן נכון יותר לחפש ולחדד דווקא את ההבדלים שבין שתי הנבואות, ונציין קודם-כל את זאת שבדברי אלקנה מודגשת נימה של זעם ומפורט הסבל האישי המתמשך שיבוא על משפחת עלי לדורותיה – על דרך "עיניך רואות וכלות" שבתוכחה בכי-תבוא – ואילו בפי שמואל באים הדברים בכללוּת וללא נימה של כעס ונקמה. ועוד: אלקנה עצמו הבא אל עלי בדבר ה' (ללא שמסופר תחילה שנגלה ה' אליו!), נראה כ"מעורב אישית" בתוכן הדברים – זאת אולי לאור הידוע לנו מדברי רבותינו כמה היה משתדל בעצמו לקדם את העליה לשילה ולעשות לה נפשות (וממילא להיטיב את המצב שם), ולא עלתה בידו – ואילו לשמואל אין כמובן שום זיקה אישית לדברים, ה"נופלים עליו" ממקום ובאופן בלתי צפוי לחלוטין, וגם כשבאו נרתע וירא מלאמרם אלמלא השביעו עלי עצמו. ואף גם זאת: בדברי אלקנה מופנים הדברים הקשים אל עלי עצמו, ואילו בדברי שמואל מדובר רק על "בית עלי", כשעלי עצמו כל חטאו במה ש"לא כהה בם" (מה שאולי לא-ממש ניתן לעשות בדור השופט את שופטיו, ומה שעתיד לקרות בדומה-לזה לשמואל עצמו שלא הלכו בניו בדרכיו, וכרמוז בדברי עלי אליו (פסוק יז, ופירש"י שם) "כה יעשה לך אלקים", אשר מכאן למדו רבותינו (במכות יא) שקללת חכם מתקיימת אפילו כשבאה על תנאי).
אבל אולי ההבדל העיקרי הוא, שבדברי אלקנה אין שום רמז לפורענות על ישראל אלא על בית עלי בלבד, דבר שיכול להתממש בשילה עצמה ובעת שלום על ישראל, ואילו בדברי שמואל הפורענות על בית עלי תתממש במסגרת אסון לאומי כולל שיפול בישראל הגוי-כולו ויזעזע את כל שומעיו, והכוונה כמובן לחורבן שילה במלחמה העתידה לבוא עם פלשתים, חורבן גמור ו"סופי" שלא נתאוששו ממנו והיה זכור בישראל דורות רבים, וכל איזכורי החורבן שבתהלים, בעיקר בדברי אסף, כמו "אלקים באו גוים בנחלתך" ורבים כיוצא בזה, לפי פשוטם כלפי חורבן שילה נאמרו במקורם (ובימי חתימת כתבי הקדש, תיקנו הסופרים "ירושלים", ואכמ"ל יותר), שנחווה בזמנו כמו חורבן המקדשות בדורות הבאים. ואף לאחר מאות שנים, בימי ערב החורבן, מזכיר ירמיהו את חורבן שילה ואומר (ז,יב) לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה, וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל (וראה גם שם כז,ו)!
מכל מקום נבואת שמואל שנמסרה "מבפנים", מחניכו-אהובו של עלי וברשותו וציוויו של עלי עצמו, ובמסגרת "צרת רבים" (כתהליך היסטורי כולל), ושלא בזעם אלא בצער, גורמת לעלי להשלים ולקבל עליו את הדין, ככתוב בסוף הענין "ה' הוא, הטוב בעיניו יעשה" – מה שלא יכול היה לעשות כלפי נבואת אלקנה וסגנונה הקשה. וזו עצמה הסיבה שנשנתה הנבואה בפי שמואל, כדי לרככה ולהביא לידי קבלת דין שמים (וממילא גם לרצף ונתינת-כח ומסורת מ"זקנים (ושופטים) לנביאים (ומלכים)" – ראו בסוף אות ו).
ועוד סיבה עיקרית עולה מתוך האמור: הנביא אינו רק מגיד עתידות בעלמא, אלא "קטליזטור" – שליח שתפקידו להביא את נבואתו לידי מימוש, כדי שדבר ה' לא ישוב ריקם אלא ייעשה ויצלח. שמואל הנביא נועד אם-כן גם להוביל בעצמו את המלחמה בפלשתים אשר בעקבותיה נתממשה נבואתו, חרבה שילה ומתו הכהנים, והנבואה שבאה בפיו דווקא, היא כמובן הדחף הראשון לכל האירוע הגדול הזה.
שני חיי עלי הם תשעים ושמונה שנה, והוא שפט את ישראל ארבעים שנה (להלן ד,טו;יט), מה שמזכיר את תשעים ושמונה הקללות שבברית בערבות מואב בסוף ארבעים שנות המדבר. המספר הזה הוא מ"ט (- מנין הקללות בברית שבחורב) כפול שתים (כדרך משנה תורה). מ"ט, 7X7, רומז בכל מקום לפרטים, לענפים, לתופעות, אשר רק שמה מגיעות הקללות ולא בשרש ובגרעין שהוא החמשים, ובכפל – שני ה"כוללים" (כנגד שני המלכים שאול ודוד, או שני המשיחים, בן-יוסף ובן-דוד) שמצטרפים רק לברכה – "מאה ברכות" – ובענייננו: עלי חותם את עידן השופטים שעיקר "בעייתו" התרכזות בפרטים ובשבטים, וסירוב פנימי למלכות הכוללת ומאחדת, ולכן הוא נחשב כמדבר וכתוהו הקודם לתיקון וליישוב (לפיכך נמצא כמה וכמה פעמים "ארבעים שנה" בדורות השופטים, על דרך "ארבעים שנה אקוט בדור"). מכל מקום לא באו הקללות אלא לייצב ולתקן (ראו דברי רש"י בריש פרשת נצבים), ונוכל לומר (על דרך חז"ל): בזבח ומנחה אין עוון בית עלי מתכפר, אבל מתכפר בקבלת הייסורין ובמיתת-צדיקים של עלי מתוך קישור מופלא לארון ה', בסוף תשעים ושמונה שנותיו, ולאחר ארבעים שנה שבהן שפט את ישראל, וכאהרן אבי-אביו שפרנס את ישראל בשנות המדבר ונאסף אל עמיו לפני הכניסה לארץ.
דבר שמואל לכל ישראל (ליל א' תמוז).
ח – ויהי דבר שמואל לכל ישראל, ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה, ויחנו על האבן העזר, ופלשתים חנו באפק (ד,א), וגומר כל הפרק.
לפי פשט המקרא,"דבר שמואל" הוא הקורא למלחמה ב"דבר ה'" (הנזכר בפסוק הסמוך-מלפניו) – "צוה אותם לצאת ולהנגף לפי שהיו ענושים וחייבים במשפט הזה, וכן במלחמת פילגש בגבעה צוה אותם ה' לעלות ונגפו" (רד"ק). אך למה אם-כן נעלם שמו של שמואל מכל האירועים הגדולים שאירעו במלחמה ובעקבותיה, ואינו חוזר אלא לאחר השבת הארון לקרית יערים (להלן ז,ג)? כפי הנראה מחמת קושי זה בחר רש"י ז"ל לפרש "ויהי דבר שמואל", שבמלחמה זו נתקיים דבר הפורענות שדיבר שמואל לעלי ובא לכל ישראל, אך מאחר שפירוש הרד"ק נראה קרוב יותר לפשט, ננסה להסביר את "העלמותו" של שמואל.
וקודם כל נשים-לב לחידוש שבמשפט הפותח: עד כה היו מלחמות שבטים, ועכשו מלחמה כוללת-כל-ישראל; עד כאן מלחמות-תשועה מפני חמת המציק, וכאן מלחמה יזומה בלא רקע מקדים! נפל דבר בישראל ופתאום, לאחר מאות שנים, קם נביא מוחזק-נאמן לכל ישראל (לעיל ג,כ), וממילא יכול לדבר-להנהיג את השבטים ולהוליכם יחד – כמעט ניתן לומר: לגייסם – למלחמה, עצם היכולת ה"מלכותית" הזו יש בה בשורה גדולה, גם אם נגפו בראשונה, "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא". מן-הסתם העם כולו הרגיש בחידוש המרנין הזה ובסיכוי הגדול שהוא טומן בחובו לעתיד, ו"ספג" את המפלות הגדולות, בלא לבעוט באלקיו ובנביאו – מה שמלמד כי אכן נעשו ציבור-של-אמת אשר חל בו הכלל ש"אין ציבור מתים", כלומר חיותו-מתוכו כי השכינה בקרבו, ואין חוויית המות "תופסת" בו ומערערת אותו.
זו-עצמה יכולה להיות סיבה נכונה להֵעלמות שמואל – הנביא-המנהיג נעלם מן השטח ומניח לציבור להתמודד-בעצמו עם המפלות הראשונות, לא להבהל (כעושי העגל משנעלם משה ובושש מלרדת מן ההר) ולא "לקטר", אלא "לקחת אויר" ולהמתין לראות איך יפול דבר בסופו. הציבור אכן הוכיח שראוי הוא לשמו ויש לו אורך נשימה, עד שחזר הנביא ונגלה וסיים בטוב את המלחמה.