ללמד בני יהודה קשת (שמואל-ב א-ב).
לג. ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יונתן בנו. ויאמר ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר. הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים.
לא לגמרי ברורים דברי הכותרת הזאת לקינה (המתחילה ב"הצבי ישראל"), ורבו בה הפירושים. יש מבעלי הפשט הסבורים שיש כאן שני עניינים שונים "ויאמר ללמד… קשת" היא מטרת או מסקנת הקינה (ואולי יש לשמוע מכך שקינות בכלל נועדו גם לתיקון, ולא רק להתבוסס בצער על העבר שאבד. וראה תהלים ס, שמדבר על מפלה במלחמה, וכותרתו "מכתם לדוד ללמד") המדברת על איבוד כלי ובעלי המלחמה, ואילו "הנה כתובה על ספר הישר" היא המקום בו נקבעה זו הקינה – בספר שנתקבצו בו מעשי גבורה מופלאים, כמו עמידת החמה ליהושע שנכתבה גם היא על ספר הישר (יהושע י,יג), ובדומה ל"ספר מלחמות ה'" (במדבר כא, יד, וראה ראב"ע ורמב"ן שם).
ואולם בכדי לקשור היטב את דברי הכותרת, נכון יותר לפרש – וכן פירשו רוב המפרשים מחז"ל ואילך – שהקשת (ולא הקינה) היא הכתובה על ספר הישר. יש מפרשים שהתורה כולה היא ספר הישר, ובפרט ספר בראשית שבו כתוב בברכת יהודה "ידך בעורף אויביך" הרומז לקשת שצריכה יד כנגד עורף, או לספר דברים, בו נתברך יהודה שיהיו "ידיו רב (מלשון רובה-קשת) לו" – זו הקשת הצריכה לשתי הידיים, או לספר שופטים שאז "איש הישר בעיניו יעשה", ושם נאמר (ג,ב) "למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה", ומוסב בפרט על בני יהודה שהם העולים ראשונה להילחם בפתיחת ספר שופטים (כל זה ממסכת עבודה-זרה כה,א, וראו גם ירושלמי סוטה א,י ועוד).
ובאמת נראה לא רחוק לפרשו על ספר בראשית, ספר האבות שנקראו ישרים, כי בו נזכרה כמה פעמים הקשת, החל מנח, אבי העולם החדש שניתנה לו אות הקשת (וראה רמב"ן דברים לג,י לקשור זאת לברכת משה ליהודה), דרך אברהם שנאמר עליו (בישעיה מא,ב) "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו" במלחמת המלכים, ובנו ישמעאל "רובה (דהיינו) קַשָת", וכַלֶה ביעקב בדבריו ליוסף (בראשית מח,כב) "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי".
הקשת היורה מרחוק, צריכה כמובן את חוש היושר, אבל דומה כי טעונה גם יושר-לב ותמימות (על דרך "ואיש משך בקשת לתומו ויכה את מלך ישראל" (מלכים-ב כב,לד) המתחפש, שאמרו חכמים שהיה זה נעמן, שנקודת היושר התמים שבו, כיוונה את חצו למקום הראוי), שכן החצים נתונים "בידי שמים" (משמע גם מזג האוויר…) והמטרה לא תמיד גלויה, וצריך 'משהו' שיכוון ויעיף את החצים אל מטרתם, וכאברהם התמים-במעשיו שרדף בלילה ונעשה לו העפר לחרב לטושה, והקש לקשת היורה חצים מכוונים, וכן יעקב איש תם חגר חרבו וקשתו וגבר מרחוק על כל הגויים שביקשו לרדוף את בני יעקב לאחר מעשה שכם (רש"י בראשית מח,כב, וראו בראשית רבה פ,ט, ורמב"ן שם), וככל הכתוב באריכות ב"ספר הישר" אודות מלחמות בני יעקב (ראו רמב"ן בראשית לד,יג, ושם הגדולים להחיד"א מערכת ספרים י,יג).
סמוך-לאחר נסיעת יעקב משכם נולד בנימין, והוא זה שיעקב נסמך על כתפיו (ולכן גם המקדש בחלקו כדברי רז"ל) ומשמש לאביו גם כשבגרו אחיו ונשאו נשים, והוא היחיד לאמו האהובה משנמכר יוסף, ונפשו קשורה בנפש אביו, וייתכן שאליו במיוחד העביר יעקב את אומנות הקשת שהייתה בידו, כי על כן מצינו (שופטים כ,טז) בבני בנימין שבע מאות איש בחור איטר-יד-ימינו קולע באבן (כדוגמת הקשת) אל השערה ולא יחטיא, וכן מצינו (בדברי הימים-א יב,ב) שבאו אל דוד לצקלג "נושאי קשת מיימינים ומשמאילים באבנים ובחצים בקשת מאחי שאול מבנימין", וליהושפט מלך יהודה היו מאתים אלף מבנימין "נושקי קשת" (דברי הימים-ב יז,יז), ולאסא אביו היו מאתים ושמונים אלף דורכי קשת מבנימין (שם שם יד,ז).
והנה בקינה מדובר על חרב שאול, וקשת יהונתן, ונראים הדברים ש"מלכם בראשם" עורך מלחמה חזיתית וגלויה (כענין גולית הפלישתי) בחרב, ואילו יהונתן-המִשנֶה, וכן שאר הלוחמים, באים בעקיפין ומסייעים בקשת (גם אוחזי-החרב הריהם כנושאי קשת ביחס למלך). וכן מצאנוהו ליהונתן מתאמן בקשת (בשמואל-א כ), ואין כמוהו בחכמה זו, ככתוב כאן בקינה "קשת יהונתן לא נשׂוג אחור", כמו שאין כשאול בחרב, ו"חרב שאול לא תשוב ריקם" [ומקדים כאן דוד את יהונתן, כי על כל מכת חרב אחת, נורים מן-הסתם עשרה חצים, ודוד ההורג בקלע (כעין קשת כנ"ל, וראה מאמר כג שגם כוח יהונתן ניתן בו אז, ונקשרה נפשו בו) את גולית, ניתנו לו על-כן הרבבות לעומת האלפים לשאול…]. ומאחר שיהונתן בוחר בדוד ומבקש להיות לו למשנה, נמצא אליבא דאמת כוח הקשת נתון לבני יהודה מבנימין (וכן במקורות הנזכרים, בני בנימין המצטיינים בקשת, מסופחים ליהודה), וכאן שנסוגה אחור קשת יהונתן ואבד כלי-מלחמתו למלכות שאול, אמורים בני יהודה לסגל לעצמם בפועל את אומנות הקשת לשם מלכות דוד, שמעתה הוא עצמו נעשה המלך תחת שאול איש-החרב [וכנרמז במעשה גולית שלאחר שהרגו בקשת, נטל חרבו וכרת בה ראשו, וכן בגבעת החכילה (ש"א כו) נטל דוד חניתו של שאול, והוא עצמו – כדברי רז"ל – עדינו העצני ראש הגבורים המעורר חניתו על שמונה מאות חלל בפעם אחת (ש"ב כג,ח). אמנם נראה שביחס לשאול, גם במלכותו הריהו נוטה מעט לצד הקשת ו'שוכח לעתים את חרבו'].
בהמשך לכך ניתן לומר שהמתח שבין שאול ויהונתן על רקע דוד, לאחר שהיו נאהבים ונעימים בחייהם בטרם דוד (וראו גם ש"א יט,ו; כ,ב) ובמותם (לאחר שהשלים שאול בנפשו עם דוד), הוא שגרם למפלה ול"איבוד כלי מלחמה" כאמור בסיום הקינה (פסוק כז, המתפרש הן על שאול ויהונתן עצמם, הן על כליהם המיוחדים להם), כי לא היה שיתוף גמור ומושלם בין החרב ובין הקשת, בין המלך הגבוה ובין עם-המלחמה, וכך מצאוהו לשאול במותו אנשים מפלשתים המורים בקשת, ויחל מאד מהמורים (ש"א לא,ג), כי לא הסכין לקשת (וניתן לדרוש ש"נפל על חרבו" – על שאין לו דבר מלבד חרבו), ומסתמא גם יהונתן המושלם-בקשת, מצאוהו שולפי-חרב מפלשתים, וכעת מבקש דוד (היוצא ובא לפני העם, ככתוב) ללמד בני יהודה קשת (בעזרת בני בנימין הנספחים אליו), ולאחד הכל בהרמוניה שלמה ובלתי מנוצחת.
[ובהתאם לכך מבקש להוליד את המשיח, את יורש העצר ממיכל בת-שאול, אך לא איסתייעא מילתא מחמת הבדלי האופי שנתגלעו בשעת העלאת הארון (להלן ו,טז-כג), כשדוד 'שוכח את עצמו' ומתמסר לשמחה, כדוגמת הקשת המעיפה חצים, ומיכל שבאופי-שאול בזה לו בלבה, ולכן לא היה לה ילד עד יום מותה. וכן חשדוֹ של דוד במפיבושת בן יהונתן (להלן יט,כה-לב), גרם בפנימיות לחלוקת מלכות בית דוד כדרז"ל, ונדחה החיבור השלם לעידן ועידנים].
בפנימיות, ההבדל בין חרב וקשת הוא ההבדל בין אחדות לריבוי, בין נגלה ונסתר, בין טבע ונס, בין ישירוּת ועקיפין (כיחס ישראל-יעקב), ובין תורה (היורדת מהר חורב, ו"משם ירדה חורבה לאומות העולם" ו"הקורא קריאת שמע (שהיא תמצית דברי תורה) "כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידיו" כדברי חכמים) לתפילה.
המלך-האחד חייב להיות חזיתי, ברור וגלוי, טבעי וריאלי יותר מריבוי חילותיו, שנשלחים לאין-ספור 'מִבצָעים מיוחדים' ומסוכנים הזקוקים לנסים, ולפעמים אף יוזמים אותם, כיונתן ונערו שיצאו לבדם אל מצב פלשתים בתפילה אל ה' ש"אין מעצור לו להושיע ברב או במעט" (ש"א יד); המלך פועל בדרך כלל על פי התורה (הנגלית) הקבועה שהיא "חיי עולם", ואילו המִבצָעים המתבקשים מן המצבים המשתנים, זקוקים לתפילה שהיא "חיי שעה". גם בתורה עצמה ניתן להבחין בין ההלכה הקבועה, לבין האגדה (=המשכה בלשון ארמי) הנמשכת וזורמת לפי דרכה, כיחס הלחם אל המים או היין. וכן בתפילה יש להבחין בין עבודת ההתבוננות שבה, הקשורה יותר לברכות השבח שבתחילתה, בהן יש להתרכז בידיעה "לפני מי אתה עומד", והן על-כן קבועות בכל התפילות, כעין ה"תורה שבתפלה" – לבין הבקשות הרבות שבתפילת-חול, שהן עיקר התפילה (כדברי רבותינו "תפילה זו בקשה"), והן כחצים-מקשת שפוגעים במטרתן לפי כיוון וכוונת הלב.
כל זאת נאמר בהשראת תרגום אונקלוס לדברי יעקב בחרבי ובקשתי – בצלותי ובעותי. "בעותי" בלשון ארמי הוא כידוע "בַּקָשָתי" בלשון עברי, ומכאן התרגום, וממילא "צלותי" שהוא תרגום "תפילתי" (ושורשו מלשון הטיה), יתפרש כלפי תפילת-השבח המקדימה (בה מַטֶה המתפלל ומכניע עצמו לפני מלכו של עולם). "ללמד בני יהודה קשת" יתפרש לפי זה: לצרף אל החרב-התורה את הממד של התפילה; "לעשות מתורות תפילות" כפי שלימד רבנו נחמן, ומתפילות תורות (כדוגמת קטעים רבים בסוף ספר כתר שם טוב).
הקשת היא כידוע, גם כינוי קבוע לאיבר ההולדה, "אות ברית קדש" (כאות הקשת שלאחר המבול "לזכור (לשון זכר-מוליד) ברית עולם", ועולה קשת במספר עשר פעמים יסוד), ה"יורה כחץ" זרעונים רבים-מספור כדי שאחד מהם יגיע למטרתו (מטר=רחם כנודע) ויוליד זרעא חייא וקיימא (וגם השאר אינם לריק, כי יוצרים סביבה נאותה ובריאה, ואכמ"ל, וכך התפילות-הבקשות הרבות יוצרת כעין 'שדה מגנטי' ומרחב מתאים להֵעָנוּת בטוב מלפני אדון-כל). שאול ויהונתן שמבנימין הצדיק ("צדיק תחתון" בלשון הקבלה), הם שומרי הברית- בתכלית, ומהם יקחו מעתה בני יהודה ויסגלו את מדתם ויישמרו במחנותם מכל דבר רע,
ומברית המעור, לברית הלשון המכוונת כנגדה כידוע (כי היא הדעת, הגנוזה בפה כדאיתא, והיא לָראש כיסוד לַגוף). גם הלשון מכוּנה קשת, כדברי ירמיהו (ט,ב): "וידרכו את לשונם קשתם שקר", (ושם ז:) "חץ שחוט לשונם מרמה דיבר" – לשון-הרע המשלחת לכל-רוח חצים מורעלים (כתשקורת שבימינו שכל עניינה לשלח מדנים בין אחים, ירחם ה') על מנת לפגוע ולהמית, וכנגדה "מדה טובה מרובה", ואפשר ללמד בני יהודה 'לשון הטוב', תקשורת טובה ודברי אהבה וחסד לאחד את השורות, וכך להוסיף אומץ ולהגביר חיילים לתורה ולתעודה (ויש בכלל הזה גם יכולת וכשרון ל'חוצפא דקדושה' הנדרשת-לעתים בכדי לגדוע קרני רשעים ולרומם קרנות צדיק). בעוון לשון הרע שקיבל שאול על דוד, כשל שאול ונפל, ודוד כל עניינו לתקן עוון זה (השקול כנגד ג' עברות החמורות שכנגדן שלשת האבות), ופעם אחת שנכשל בזה, גרמה לדברי חז"ל לפילוג הממלכה.
ועוד במשמע קשת – לשון לימודים לדבר דברי שיר, ומשירת הקינה החלו בני יהודה ללמד לשונם שירה (ואינו רחוק מענין התפלה (העולה שירה) הנ"ל, שרובה ככולה פיוט, כמזמורי תהילות דוד. שאול לעתים מתפשט מגשמיותו ומתנבא עם נביאים, אך מהר מאד מתעשת וחוזר לתפארתו ולרצינותו העניינית-הפרוזאית; "הצבי ישראל" עניינו צביון ואצילות ותפארת-אדם (ודימו חכמים את צווארו לצואר אדם הראשון!), ובאלו אין כיוצא בו בשאול, אבל משורר הוא לא! מלכות דוד לעומת זאת מתלווית אליה שירה (ולא במקרה דוד המלך הוא "נעים זמירת ישראל"), שהיא דרגה מסוימת בדרך אל הנבואה (שעל כן הנביאים לפניהם תוף וחליל ונבל), אבל קבועה יותר ושווה לכל נפש, והמנצח-בנגינות הוא גם המנצח בקרב (ועתיד גם לנצח על מלאכת בית ה', כענין שמצינו בעזרא (ג,ח-יא) שהלויים הם המנצחים על מלאכת בית ה', ואולי גם משוררים עם הבניין).
והנה במפגש מחנה אבנר ומחנה יואב בברכת גבעון (שכפי הנראה הייתה הגבול בין תחום השפעת מלכות דוד למלכות איש-בושת בן שאול), קמו שנים-עשר נערים מכל צד (כמספר שבטי ישראל, שכל צד טען לכפיפותם אליו) לשחק במשחק המלחמה (ובכך אולי להוכיח "למי ארץ" – ג,יב), "ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדיו" (ב,טז), ונתברר אם כן שבכח החרב הרומז למלך כנ"ל, שני המחנות שקולים, כי גם בן שאול מלך חוקי הוא (וכלפיו רמז ה' ליעקב לפני לידת בנימין "ומלכים מחלציך יצאו" (בראשית לד,יא ורש"י שם) – שאול ואיש-בושת), כמו דוד הנמשח (שגם הוא חתן שאול, וקראוֹ "בני דוד" – ש"א כז,יז; כא). ואולם בהמשך המלחמה שבאותו יום ניגפו אנשי אבנר לפני עבדי דוד (פסוק יז), ונפלו מהם כעשרים על כל נופל מעבדי דוד (ל-לא). נראה שהמשך המלחמה לא מלחמת-שנַיִם ('ראש בראש') בחרב היתה כבתחילה, אלא מלחמת-רדיפה (וכענין "ורדפו מכם חמשה מאה" – גם-כן יחס של אחד לעשרים! וראה גם ש"א יד,יד שהכה יהונתן בפלשתים, כנראה בקשתו, כעשרים איש במכה הראשונה. וראה עוד במאמר לד) כעין-קשת, שכתוב בה בברכת יהודה "ידך בעורף אויביך", ובזה נתברר שאכן למדו בני יהודה קשת. [ובפרט שרבים מבני בנימין המורים-בקשת (ולא רק הבאים מהם אל דוד לצקלג) כנראה נצטרפו אליהם (אולי מכוח יהונתן איש הקשת, אחי דוד האוהבו כנפשו), שהרי גבעון בעומק נחלת בנימין היא. וכך בימי פילוג הממלכה נצטרף בנימין ליהודה, ושורש העניין במצרים, כשעָרַב יהודה על בנימין ומסר נפשו עליו].
[ואף שאבנר אומר בראש הגבעה "הלנצח תאכל חרב" (כו), נראה כי אין זו אלא לשון מושאלת לכל חללי מלחמה, וכנהוג להתבטא גם ביחס למלחמות ימינו שכולן בקשת ודוֹמֶיהָ. או שמא רצונו לומר: כאן בראש הגבעה, בה תפסנו מחסה ואנו באגודה אחת (כה), לא תוכלו לנו בקשת אלא בחרב, שבה כוחותינו שווים כנ"ל ואין סיכוי להכרעה].
ועשהאל הקל-ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה (שרגליו מעין רגלי אדם הראשון כדברי רז"ל), הוא בוודאי שייך לבחינת הקשת הקלה במעופה, אך נתעקש להיצמד אל אבנר ולפגוע בו בחרב, וסופו שנפגע בעצמו, כי בזה יפה כוחו של אבנר הממליך את איש-בושת.
בין דוד לבית שאול, ובין אבנר ליואב (ש"ב ב-ג-ד)
לד. הפסוק הפותח את פרק ג', ותהי המלחמה ארוכה בין בית שאול ובין בית דוד, ודוד הולך וחזק, ובית שאול הולכים ודלים, על פי המסורה אינו ראש פרק, אלא סיום הפרשה הקודמת בה מסופר על העימות בגבעון, שבעצם החל ב"משחק", ובסיומו קורא אבנר "הלנצח תאכל חרב", ויואב משיב שמצדו, מלכתחילה העימות היה יכול להסתיים בשלום (ג,כו-כז). משום כך נראה שבפסוק הנזכר, המסיים (ואולי מסכם) את אותו עימות, לא מדובר במלחמת דמים שזה-עתה הובהר שאיש אינו מעוניין בה באמת, אלא בכעין 'מלחמה קרה', כי אמנם בין שבטי ישראל ש"אין בלבם אלא אחד", כל מצב של מתח ויחס "אחור באחור" שאינו מאפשר זיווג שלם, נכון לקרותו מלחמה. [ויתר על כן, בלשון חז"ל מכוּנָה לעתים גם מלחמה ממש בלשון זיווג, על שם תכליתה שהיא חיבור הדוק יותר, מכאן גם קשר הלשונות חבּורה (=חבלה) וחיבור (או חֱבֵרוּת. וראו בסוף פרק החובל (בבא קמא צב,א) אודות הפיוס הנדרש בעקבות החבלה, שלעתים קרובות סביר שמוביל לחברוּת ומסביר-למפרע למה אירעה התאונה-החבלה…), ובדומה לזה הקשר בין ויאבק לויחבק].
כל זה מסביר מדוע לא נאמר דבר בכתוב אודות מלחמות נוספות (בעוד שהראשונה מתוארת בפרטי פרטים). כמו כן מוסבר מדוע הייתה המלחמה ארוכה כל כך (שבע שנים ויותר!), כאשר המלחמות במקרא מוכרעות במהירות, כי מדובר ב'מלחמה קרה' ששום צד אינו באמת רוצה (או לא יכול) להכריע בכוח את זולתו.
ובאמת גם ממקומו הוא מוכרע – מן הלשון "דוד הולך וחזק ובית שאול הולכים ודלים" משמע שמדובר בתהליך המתרחש כמו מאליו ו'מבפנים'; בתוך עצמו צובר דוד כוח וביטחון עצמי (בה' הנותן לו כח לעשות חיל), ובית שאול הולך ומתדלדל ומאבד את ביטחונו בעתידו [ואגב, ניתן לדרוש הולכים ודלים – נעשים קרובים-ברוחם לשבט יהודה הקרוי כולו בשמו של הקב"ה השוכן עליו משום הד' הנוספת בשמו, המורה על דלותו-בעיניו, "דלית ליה מגרמיה כלום" ואינו דוחק רגלי שכינה].
ובהתאם לכך, ויוולדו לדוד בנים בחברון (פסוק ב) – גם זה ביטוי להתחזקות פנימית, הנאה בעיקר לעתות שלום ולא לזמן מלחמה פעילה (שהציבור בצער, ואולי ראוי אז לפרוש מן האשה, כנלמד מיוסף שנולדו בניו "בטרם תבוא שנת הרעב"), וכאמור בברית חורב (ויקרא כו,ו-ט) "ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבור בארצכם… ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם" [בעוד שרדיפת הגויים מחוץ לארץ אינה סותרת את הריבוי, ואולי אף מקדמת אותו, כאמור שם באמצע (בפסוק ז-ח) "ורדפתם את אויביכם… ורדפו מכם חמשה מאה". ואגב, יחס של חמשה-למאה מצינו במלחמת גבעון, בה נפלו עשרים מעבדי שאול על כל אחד מעבדי דוד (אם נפרש "תשעה עשר איש ועשהאל" – מכללם, הרי לנו שמונה עשר מול שלש מאות וששים). מכל מקום בתוך ישראל זהו יחס מקסימלי, וגם חד-פעמי כנ"ל, ואילו ביחס לגויים, יחס זה הוא נקודת הפתיחה ל"מאה מכם רבבה ירדופו" (המזכיר את "דוד ברבבותיו"). לכך אולי קשור גם מה שהביא אבנר עשרים איש עמו בבואו חברונה אל דוד, וראה גם מאמר לג].
[ייתכן שששת הנולדים לדוד בחברון, מכוונים לעומת ארבעת בני שאול שמתו (שלשה במלחמת הפלשתים (ש"א לא) ואיש בושת בהתנקשות (להלן ד), ושתי בנותיו שלא נותר מהם זרע, כי בני מרב הוקעו (להלן כא,ח-ט), ומיכל לא היה לה ילד (להלן ו,כג. ואם היא עגלה אשת דוד, הרי לא נזכר בבנה ייחוסו לבית שאול). ונמצא גם בענין הזרע "בית שאול הולכים ודלים", ולא נותר בהם אלא מפיבושת בן יהונתן (להלן ט) שאינו ראוי למלכות כי נכה רגלים הוא (ולכן מזכיר זאת הכתוב כאן (ד,ד-ה), סמוך למות איש בושת)].
ונראה שלשם כך נועדו שבע שנות חברון, שבהם ייבחן דוד שאינו פוגע בשאול וביתו לא רק בשנות היותו נרדף במדבריות ושאול מלך על כל ישראל, אלא גם בהיותו מלך בחברון ויש לאל ידו, אינו יוזם דבר להעביר הממלכה אליו מבית שאול ההולך ודל, ואף נוקם ברוצחי איש בשת (להלן ד,יא-יב), כשם שמתאבל בכנות על אבנר (ג,לא-לח), וממתין בסבלנות עד שיבואו כל שבטי ישראל אליו מיזמתם (ה,א-ג).
חברון עיר האבות, היא – כפי ששמה מעיד עליה – המקום הנאות לחיבור הבנים-השבטים, ודוד המאריך לשבת שם, כל עניינו לחבר ברצון ולא בכפייה, בעוד שבצד האחר, בבית שאול, המליך אבנר את איש בשת במחנים אשר בעבר הירדן (ב,ח), זו הנקראת על שם שתי המחנות שחצה יעקב (בראשית לב,ב-ח) – מה שאולי מרמז שאין עניינם של אנשי שאול לחבר, אלא לחצות את ישראל לשתי מחנות-ממלכות (כאותו שטוען "חציה שלי" שהורע כוחו גם בחציו שטוען עליו, לגבי הטוען "כולה שלי", כמשנה ראשונה בבא מציעא). החיצוי הזה מתייחס בפרט לאבנר הממליך, כי אולי בלעדיו לא היה איש בושת (הצדיק – ד,יא) מבקש למלוך תחת אביו, ובא לביטוי גם בכך שאבנר הוא שיזם את המאבק בגבעון (ב,יד). בסופו של אותו מאבק נאמר שאנשי אבנר הלכו כל הלילה ובאו מחנים (ב,כט), ואילו יואב ואנשיו הלכו כל הלילה "ויאור להם בחברון". וניתן לדרוש: הללו חזרו לפלגנותם, והללו האירה להם היטב מעלת החיבור וחוסר-התוחלת שבפילוג.
לכאורה אבנר בעל-תשובה, כי בא לחברון להסב הממלכה לדוד ולאחד את כל ישראל תחתיו, אבל הסיפור עם רצפה בת איה פילגש שאול (ג,ז-יב) לא בא אלא ללמד שאבנר מצדו היה "מתחזק בבית שאול" (שם ו), כלומר מחזק את מלכות בית שאול, וגם מודע לכך שהוא 'האיש החזק' שבו המלכות תלויה, וכנראה ביטא זאת במה שנשא את פילגש שאול (אשר רק למלך מותר לשאת אלמנתו של מלך), אך בעקבות כך נתגלע פילוג בינו לבין איש בשת (כי אכן כך טבע הדברים, שפילוג מחנות מוליד פילוג במחנה עצמו), ונמצא שתשובתו אינה מאהבת דוד, אינה של מה ואינה לשמה, ואם כן אולי גם בכוונתו 'להתחזק בבית דוד' הרך ומשוח (כפי שעד כה התחזק בבית שאול) ולבצר גדולה לעצמו, ואולי גם 'יש משהו' בדברי יואב שלא בא אלא לפתות ולדעת את מוצאי ומובאי דוד (ג,כה), וייתכן שגם מחמת הספק הזה לא עשה דוד דין ביואב. [ובדברי רבותינו ז"ל (ירושלמי פאה א,א; סנהדרין כ, ושם מט,א) טעמים שונים על העוון שגרם לאבנר ליהרג, אך דומה שלא נתכוונו בדבריהם להוציא מפשוטו של מקרא שמת משום שמעשהו אינו נקי לגמרי, ולכן גם 'אכלה פגה' ובא טרם זמנו, כי עדיין לא נתעוררו ישראל מעצמם להמליך את דוד].
ומאידך יואב, "שרי (=החל) בחיבורא וסיים בפירודא", כי בגבעון נשבע שלדידו אין כלל מקום למאבק (ב,כז), ו"אור לו בחברון" – בחיבור כנ"ל, אבל עכשו, בחברון עצמה, עושה הוא מעשה חמור של פירוד והורג את אבנר, וכפי הנראה גם בו יש צד שלא לשמה, כי אולי חשש שאבנר, הגיבור ממנו כדברי רז"ל, יתפוס את מקומו (ואף שנאמר "בדם עשהאל אחיו", נראה שאבישי אחיו אכן עשה רק בכוונה זו, אבל יואב מנוּגע גם בכוונה אחרת כנ"ל, ועל כן לא קילל דוד את אבישי אף שגם הוא נשתתף בהריגה ככתוב), וכפי שעתיד הוא להרוג גם את עמשא מסיבה דומה (להלן כ,ט-י, אף ש'רשמית' הרגו מפני שאיחר לבוא), ובהמשך ביקש לנטות אחרי אבשלום כדברי רז"ל, ונטה אחרי אדוניהו ככתוב, וסופו שמת במצוַת דוד בידי שלמה על הפירודים שעשה בתוך בית דוד "וישם דמי מלחמה בשלום" (מלכים-א ב,ה).
[ולולא דמיסתפינא הייתי אומר, שגם בדוד יש שמץ עוון בכך שמיהר להסכים לאבנר, ולא המתין שיבואו כל שבטי ישראל ביזמתם (כפי שהיה לבסוף – ה,א), ואולי גם הוא נכשל בזה מחמת רצון נוסף שנתערב בדבר, היינו רצונו שתוּשַב לו מיכל כבר עכשו, אשר אולי גם בזה ישנו צד של 'אכילת פגה' כדברי רבותינו אודות בת שבע, ושמא אילו המתין יותר והייתה באה אליו מעצמה, ברצון שלם ובלי 'עזרת' אבנר, הייתה מסתגלת לגמרי לדעתו ולא היתה מגיעה לבוז לו בלבה, וממנה היה נולד משיח ללא חטא. (וגם הייתה נחסכת מדוד צרת הריגת אבנר, וקללת יואב שלדברי חכמים (סנהדרין מח,ב) חזרה על זרעו שלו-עצמו). יכפר ה' הטוב אם דברנו שלא כדת!].