לעומת ואתחנן, הראשונה לשבע-של-נחמה שכנגד החסד והאהבה (ראו מאמרנו שם), עומדת פרשת עקב, השניה, כנגד הגבורה-היראה, ובה הפסוק המרכזי "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" (י,יב).
המלה עקב נדרשת, כידוע בדברי רז"ל, כלפי "מצוות שאדם דש בעקביו". הדרוש הזה נראה רחוק במקצת אם לא שמים לב גם להיפוכו החיובי, היינו ההליכה העקבית הרצופה והקבועה בעקבות ה' ומצוותיו, "עקב בצד אגודל", בלא להרפות ובלא לזלזל (-"לדוש בעקביים") בקטַנוֹת. אברהם אבינו, האוהב הגדול וראש המאמינים, "הכיר את בוראו" בהיותו בן שלש שנים, ומשם ואילך, עקב שנים "שמע אברהם בקולי" ללא הרף, ובכך נתברר גם על מדת היראה, כאמור בעקדה "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה".
מן הסתם ישנן מצוות אותן נוטה אדם לדוש בעקביו יותר מן האחרות, ישנה מצוה "קלה שבקלות" ויש "חמורה שבחמורות". אבל ניתן גם לומר שכל המושג "מצוות" עלול להיות מזולזל ביחס ל"תורה", לעצם החווייה היהודית והכללים הגדולים שלה, "יסודי התורה" ועיקרי האמונה. יכול-שיהא אדם מזדהה עם יהדותו ואוהב את אלקי אבותיו, ועדיין "קשה לו לקבל" שאמנם "אכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף" ובאמת נוגע לו כל מעשה קטן וכל דקדוק מצוה. זהו בדיוק היחס בין אהבה ליראה, בין תורה ומצוה ובין הכללים הגדולים והפרטים הקטנים. פרשת ואתחנן עוסקת "בדברים הגדולים", במעמד סיני ובפרשת שמע שבה "עול מלכות שמים", ייחוד ה' ואהבתו, ואילו פרשת עקב מטפחת את החוש ל"דברים הקטנים" ל"עול מצוות" (כפי שמכוּנָה במשנת ברכות פרשת "והיה אם שמע" שבסוף פרשתנו), היומיומי הרצוף, המורכב מריבוי פרטים קטנים, שניתן לזלזל בהם מפני קוטנם, אבל ניתן באותה מדה לקיים אותם מפני קוטנם: "מה בסך הכל רוצים ממך – לא את הכל ביחד, אלא פה מצוה קלה, שם הימנעות מועטת, דקדוק נוסף, ברכה חטופה, תפלה קצרה ופרוטה לצדקה" וכך לאורך ימים ושנים, ובלי מאמץ מיוחד, "פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול" השוה-בערכו לאהבה הגדולה ולכלל הגדול.
וכך דרש רבי יהודה (בסוכה נב,א): לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין – צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!
ומי מהם הצודק בדמיונו? ברור שמדובר כאן בהר גבוה שהצטבר מאינספור חוטי-שערה! ובעולם הזה המבט שלהם הוא הפוך: הצדיק-הירא רואה לפניו חוט-שערה אחד שנקל לכובשו ועוד חוט-שערה ועוד אחד, וכך מצטברים מאחוריו מיליוני חוטי-שערה כבושים הנעשים הר גבוה, ואילו הרשע נמנע מלכבוש את חוט השערה הראשון, שאינו שוֹוֶה לו מפני קוטנו, וכך דש אותו בעקביו ומתעלם ו"עובר עליו לסדר היום" (אשר זו משמעות "עבירה", גם ביחס לביטול מצוה, כמו במשנה הראשונה בש"ס!), או שמא מדמה-לפניו כבר-מעתה את כל ריבוי המצוות שיבואו בהמשך כהר גבוה ובלתי-עביר, ולכן נמנע מכל מעשה, ונמצא שחוט-שערה קליל הוא שעמד בדרכו! [הר לשון בהירות של אהבה, ונמצא שכל המצוות-היראות הקטנות, האפלות כי בדרך כלל אין ניכר ערכן מתוכָן, מצטברות יחד לגילוי עצום, כזה שנפתח בהר סיני!].
מפסוק היראה שבפרשתנו, רמזו חכמים את חובת מאה ברכות שבכל-יום, וכך אמרו "מה ה' אלקיך שואל מעמך – אל תיקרי מה אלא מאה!". והנה אם נספור נראה שיש בכל הפסוק הזה תשעים ותשע אותיות, וכשנוסיף א' למה, הרי לנו מאה אותיות-ברכות, המהוים ביחד את היראה, המורכבת כאמור מרצף עקבי של קטַנוֹת, ברכה ועד ברכה [ששרש כולן בא' (אחד-אהבה), שאולי היא קבלת עול מלכות שמים באהבה, כפי שמצות קריאת שמע פותחת את מסכת ברכות!].
והנה על לשון "מה ה' דורש כי אם ליראה" שאלו במסכת ברכות (לג,ב): "אטו (=וכי) יראת שמים מילתא זוטרתא היא, והרי אין לו לקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים"?! והשיבו: "כן! לגבי משה מילתא זוטרתא היא! משל לאדם שמבקשים (לשאול) ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו כקטן, קטן ואין לו – דומה עליו כגדול!" ומיד עולה התמיהה – הרי אלינו-אנו מופנים הדברים ומה לנו בעובדה שמשה "יש לו את זה" ובעבורו היראה דבר קטן?! כמדומה שהתשובה העיקרית היא זו: כל ישראל העומדים "לגבי משה" כלומר אצלו-מקרוב במשך ארבעים שנה (וכל דור יש בו צדיק או צדיקים שהם בבחינת משה-שבדור), "מסתכלים לו בעיניים" ומשתכנעים שמשה (שהוא בביטול-גמור, כאמרו "ונחנו מה") באמת לא מבין "מה הבעיה" ומדוע כל שומעיו אינם נביאים ואינם רואים (ראיה אותיות יראה) את מה שהוא רואה בפשיטות גמורה וטבעית לגמרי (כי אכן היראה, בניגוד לחכמה גבורה ועושר, היא בידי האדם, ולכן מתואמת אליו לגמרי, אם רק "הוא מה שהוא" כמשה, ואינו מסובך בדמיונות של גדלות או קטנות לגבי עצמו!) – וכך יכולים גם-הם "להדבק" מיראתו-ראייתו של משה כדבר טבעי שאין פשוט וקל ממנו!
ואולם לדרכנו-היום נאמר בלשון אחר: לגבי משה "אוהב ישראל" (כביטוי חז"ל לגביו), שכולו בהירות סיני, אכן היראה מילתא זוטרתא, כי-כן כאמור היראה מורכבת מרצף של מצוות רבות, של דברים קטנים לעומת האהבה שהיא הכלל הגדול שבתורה ועקרונותיה; ביחס לגדולות של פרשת ואתחנן, מתן תורה מפי הגבורה במעמד סיני וייחוד ה', נקל לשמור ולעשות ולקיים – וישנה גם מוטיבציה לכך, בשביל שלא לאבד את חוויית האהבה העצומה שזכינו לה – את כל פרטי המצוות שבכל יום, את הקטַנוֹת של פרשת עקב, כי הרי כולנו עמדנו אצל משה בסיני ובאזנינו שמענו כל אחד כמדתו את עשרת הדברים ובעינינו ראינו את הקולות ונפשנו יצאה בדַבֵּר אלקים את הדברים האלה מתוך אש-האהבה!
לפי דרכנו שמענו שהאהבה היא המולידה גם את היראה (שהיא לכאורה מדה הפכית לה), כפי שאברהם מוליד את יצחק, ובעקדתו נעקדו שתי המדות הללו והיו לאחדים, והן הן "שתי הכנפים" של היהודיות שרק בשיתוף שתיהם ניתן לעוף, וכדברי הזוהר, "אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחה לעילא". וכך לענין מצות קריאת שמע, כל אדם מישראל מצוּוה לקרות בכל יום שתי פרשיות הללו, "שמע" "והיה אם שמוע", שהן (בהתאמה) קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות. גם רשב"י וחבריו, היחידים שתורתם אומנותם ושייכים לפרשת שמע שבלשון יחיד נאמרה, אינם פטורים מעול מצוות שאי אפשר לעשותן על ידי אחרים. וגם הרבים, "בעלי מצוות" החורשים בשעת חרישה ואוספים דגנם בעתו ושייכים לפרשת והיה אם שמוע שבלשון רבים נאמרה, אינם פטורים מפרשת שמע שבה ייחוד ה' ואהבתו, ולא עוד אלא שמקדימים אותה, כי גרעין האהבה הוא המוליד את מעשה המצוות-ביראה.
ועוד דבר המתקשר לענייננו מן הפרשה: מן הכתוב (ח,א) כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, למדו חכמים ש"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה", שכך נאמר בסוף יהושע (כד,לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם. וכי הם העלו, והלא משה לבדו נתעסק בהן?! אלא לפי שגמרו את הדבר, נקרא על שמם.
האם לפי זה הפסיד משה את מצוותו? לא כי, שהרי מצינו במשנת סוטה (א,ט) שממנה זכה למה שלא זכה שום אדם: "במדה שאדם מודד מודדין לו… משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו – מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר ויקבור אותו בגי!". הרי לנו שמשה לא דש בעקביו גם מצוות שלא ייגמרו בידיו ולא יקראו על שמו – וכפי שמצינו בו שהפריש שלש ערי מקלט בעבר הירדן, אף שידע כי אינן קולטות עד שיופרשו גם השלש שבארץ כנען שאינו עתיד להכנס אליה, כי אמר "מצוה הבאה לידי לא אחמיצנה" גם (ואולי כך עדיף!) אם לא תיקרא על שמי! [וכענין זה מצינו-לו שלא "דבק בטובים" ולא נשא אשה מיוחסת (כאהרן אחיו) להנחיל גדולתו לבניו, אלא "כתר תורה – שזכה משה ונטלו – מונח לכל"].
כיוצא בזה מצינו בפרקי אבות (ב,טז) את מאמר ר' טרפון (בגימטריא משה!) "לא עליך המלאכה לגמור – ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" הגם שלא תיקרא על שמך [וידוע שהיה ר' טרפון "מקפח את בניו", ונוהג לומר לגבי שמועות שאינן סבירות "אקפח את בני שזו הלכה מקופחת", כלומר: איני מוכן לקלקל את בינתי ולא "למכור" לבני "סחורה" כעין זו, ומוטב לי שלא אותיר זרע אחרי!]. וכדוגמת זה מצאנו מעשים מגדולי הצדיקים מדורות אחרונים, שנאה בעיניהם ונקל להם למכור או להפסיד חלקם לעולם-הבא במקום הצורך ובעבור מצוה לשמה.
כי כן, הפועל מתוך אהבה וכל מגמתו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו נכנס לחשבונות רבים ואין בעיניו חילוק בין מצוה שלמה ומסוימת ובין חלקיק מצוה, גם "כלדהו מצוה" שאינה עולה בשם ולא נרשמת לזכותו, הריהי לדידו כ"כל המצוה", ובכגון זה בא לידי ביטוי החיבור השלם בין האהבה והיראה, בין הגדלות והקטנות, ובין התורה והמצוות.
[וכך מצינו במסכת סנהדרין (עח,א), שנחלקו ר' יהודה בן בתירא וחכמים לענין ההורג את הגוסס-בידי-אדם, שחכמים פוטרין אותו משום שנאמר "איש כי יכה כל נפש אדם" וזה נפשו אינה שלימה, ור' יהודה מחייבו, משום שמפרש "כל נפש – כלדהו נפש". הרי שכל מתפרש לכאן ולכאן, ולענייננו חלקיק מצוה הנעשה "לשם פועלה" יכול שתהא בו שלמות מופלאה ומזהירה, ועל כך אמר רבינו הקדוש (אבות ב,א) "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאי-אתה יודע מתן שכרן של מצוות"].