לפרשת ראה (מאמר ישן שמצאתי אצלי, מלפני 24 שנים בערך, ושמו נקרא נבחר לבחור).
פרשת ראה, השלישית ב"שבע דנחמתא", היא כנגד מדת התפארת, ועוסקת רובה ככולה בחיי המקדש ("תפארת ישראל"), המכונה בפרשה – 14 פעמים! – "המקום אשר יבחר ה'".
לכאורה מדובר בבחירה אלקית, גזורה מגבוה, מראש-מקדם, ואינה מניחה מקום לבחירה אנושית, ואולם בשים-לב לכותרת הפרשה "ראה אנכי נותן לפניכם" המציבה בבהירות את חוק הבחירה החפשית, הרשות הנתונה לנו – מתברר שאין כאן סתירה אלא זיקה גמורה: הבחירה האנושית מושרשת בבחירה האלקית ונובעת היישר ממנה! הקב"ה בוחר לאהבה את זה המסוגל למצוא לה הד בלבו ולהשיב אהבה מנקודת החופש העצמית שבו! "כפיית הר כגיגית" והכאת הסלע נאותים לדור יוצאי מצרים, ואינם נאים לדור באי הארץ, ארץ הבחירה!
מקום המקדש הקרוי בפי אברהם "ה' יִרְאה", ובהמשך "הר ה' ייראה", וכל הבא אליו "כדרך שבא לראות כך בא ליראות", הוא אפוא "בית הבחירה"-ההדדית – שהרי ראיה בלשון המקרא משמעה בחירה, כמו "אלקים יראה לו השה" וכמו "ראיתי בבניו לי מלך" ועוד (ונמצא שהמלה הראשונה בפרשה מצוה ואומרת: בחר!); שם מתרחש הפלא, ובחירתנו החפשית נפגשת עם הבחירה האלקית כ"אהבה ממבט אחד".
[משום כך יעקב השלישי, בחיר האבות והמבורר שבהם, "ישראל אשר בך אתפאר", קראוֹ הקב"ה א-ל, משמע חפשי לבחור מתוקף עצמו].
ענין זה בא לביטוי גם בדרך בחירת המקום: "דרוש ומצא – בכוחך שלך, ואחר כך, ותוך כדי כך – יאמר לך נביא" (או תִשרה עליך-עצמך רוח נבואה…). כך הדבר גם בארץ הבחירה: "לך לך אל הארץ אשר אראך" (=אמציאנה-חן בעיניך) – "ויעבור אברם בארץ" (- ונראתה בעיניו), ומיד – "ויאמר ה'… לזרעך נתתי (מכבר!) את הארץ הזאת (שבחרת)". וכן בפסוק המקדים לפרשתנו: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם יהיה!".
מכלל הדברים למדנו, שהבחירה החפשית על-מילואה, נתונה מתנה לישראל בפרט, והיא- גופה תכלית גאולתם וביטוי לנבחרותם. ואם כן – עיקר עניינו של עונש הגלות – כעונש פרעה בשעתו – בסילוק או מיעוט-בכח הבחירה החפשית,
ועוד זאת יש לשמוע, שחופש הבחירה השלם הוא עצמו מטֶה ומוביל לבחירה "הנכונה" בחיים ובטוב (וכרמוז גם בסגנון "הברכה אשר תשמעו" לעומת "הקללה אם לא תשמעו").
* * *
דומה כי בשיבת ציון הנוכחית טרם זכה העם בישראל לבחירה חפשית של ממש. הציבור בישראל (הכולל למרבה הבושה זרים ואף צרים – וגם זאת מתוך אילוץ מדומה) נקרא מפרק לפרק לבחירה מדומה 'בין נבלות ובין טרפות' – בין אילוצים מימין לבין אילוצים משמאל, ובהתאם – פרצופם המכורכם של ה'נבחרים' וכל שיחם ושיגם, מעידים כמאה עדים כי לא טעמו מימיהם טעמו של חופש יהודי. מה פלא שתחושת הגלות מפעפעת ופושה בכל.
תפקידם של אנשי אמנה לעת כזאת הוא, להציב בפני הציבור אלטרנטיבה לבחירה אמיתית – מנהיגות יהודית שתבטא חירות יהודית יוצרת, ותגלה לעין כל את יקר תפארת ישראל. הבחירה הזאת, כאשר תוצג בגבורה ובענווה, תעורר ללא-ספק את חוש הבחירה בחיים הטבוע בעם הנבחר, ובא לציון גואל.
* * *
וכמה הערות נוספות (כ"ט מנ"א תשע"ו):
בפרשת ראה מסתיימות שלשת הנחמות שכנגד מדות שלשת האבות, חסד אברהם, גבורת-יראת יצחק, ותפארת ישראל. כידוע אלו שלשת מדות-הלב-הרגש העיקריות (כאשר הארבעה הנוספים הן תרכובות שלהן לקראת מעשה (=מלכות), ונמשלות בגוף לרגלים – גם במובן של הרגלים טובים). שלשת אבות הנחמה חלות בחדש אב, חדש החורבן עצמו, מה שמלמד שעיקר הנחמה היא מינה-ובה, ועל דרך מאמר רבותינו: "יבוא אריה – זה נבוכדנצר – ויחריב אריאל – זה המקדש – על מנת שיבוא אריה – זה הקב"ה – ויבנה אריאל במזל אריה". שאר שבתות הנחמה חלות בחדש אלול השייך – על פי ספר יצירה – לחוש המעשה, במשמע של תיקון (כמו "וימהר לעשות אותו" בתחילת פרשת וירא), לאחר שכבר נוצרו ונבנו התנאים הנאותים בחדש אב – שָבוּ היסודות-האבות ונתכונן בית הבחירה, השייך בפרט ליעקב שקראו (למקום התפילה) בית – "אין זה כי אם בית אלקים" שממנו תורה (הקרויה גם היא "תפארת ישראל", ובשלשת עמודי-עולם היא כנגד יעקב) יוצאת לכל ישראל [וכך מסיימת הפרשה בשלש רגלים שכנגד שלשת האבות, והשיא בחג הסוכות (הכולל את שלשת הרגלים) שכנגד יעקב הנוסע סוכותה ובונה לו שם בית].
ידוע המובא בספרים על "אריה שאג מי לא יירא", שרומז בראשי התיבות לאלול, ראש השנה, יום הכיפורים והושענא-רבא. אלו הארבעה הן שאגות האריה, ואולם גוף האריה השואג הוא חדש אב שמזלו אריה. כשם שבמדת פורענות "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו" שנחרב (ראה ברכות ג,א), כך ביתר שאת במדה טובה, בנחמה, יוצאים הקולות מן המקדש הבנוי ומעוררות את האובדים והנדחים בכל מקום שהם, לבוא ולהשתחוות בהר הקדש בירושלים.