שבת פרשת שופטים, הרביעית בשבע-של-נחמה, עומדת בספירות כנגד מדת הנצח, הרביעית בשבע המידות-הספירות, ובמובן מסוים המרכזית או האמצעית שבהן. לאחר שלושת שבתות הנחמה (שכנגד שלשת האבות) החלות בחדש אב, ובהן שורשי הנחמה, "נחמה-ממנה-ובה" שעיקרה בבניין בית הבחירה (בו עוסקת פרשת ראה) שייבנה במהרה בימנו בחודש החורבן עצמו (ראה במאמר לפרשת ראה), אנו נכנסים כעת לחודש אלול, חודש הרחמים, התשובה ותיקון המעשים בפועל (ככתוב בספר יצירה שה"חוש" המיוחד לחודש אלול הוא חוש המעשה במשמע של תיקון), ואכן ארבעת הספירות האחרונות, החל מן הנצח, קרובות יותר אל המעשה (=ה"מלכות", כלומר המציאות הארצית) ומובילות ומרגילות אליו, שעל כן במשל-קומת-הגוף הן ממוקמות כידוע באזור הרגלים.
עיון קל בפרשה מראה שהיא עוסקת בעיקר בציבוריות, במוסדות הציבור – שופט, מלך, כהן-לוי ונביא – ובמלחמותיו, ולא מדובר בנושאים דתיים-חגיגיים מובהקים כבפרשת ראה, אלא בעניינים ארציים-מדיניים. מי שעולה ספק בלבו, ברבות עתים וימים של גלות בארץ-לא-לנו, אם היהדות היא 'מדינית', אם ישנה בכלל מדינה יהודית אשר-לא-ככל-הגוים, או שמא עניינה של התורה הוא בעיקר דתי-רוחני, מקודש ונבדל מן המציאות התחתונה – מוזמן 'להיכנס' אל פרשת שופטים ולמצוא את עצמו בתוך מכלול מציאות ציבורית-מדינית שכל כולו יהודי, ואולי יהפוך לו אלקים לב אחר, ו'מרכז הכובד' של היהודיות ימצא פתאום במקום אחר לגמרי.
משום שעוסקים בנושאים ארציים, בניהול מערכות ציבוריות שישנם כמובן גם בגויים, כי כידוע האדם מוגדר כ"יצור מדיני", ולא עוד אלא שמלכויות הגויים קדמו "לפני מלוך-מלך לבני ישראל", לפיכך מודגש בפרשה לא אחת ולא שתיים, שעל אף הדמיון החיצוני, מדובר במשהו אחר, שונה ביסודו ואף הפוך מתבניות הגויים. הדבר בולט ביותר במלך שהוא בראש המערכת והוא 'פניה' של המדינה, אשר עצם קימתו היא בגדר 'הכרזת עצמאות' ונטילת תוקף עצמי ריבוני טוטאלי (='כולי') ש"אין מעליו אלא ה' אלוקיו" ופטור מעונשם של הגויים ומכפיפות למלכותם-שקדמה. וכאן אורב לפתח מילכוד: ברגע הכרזת הריבונות המשחררת מעול גויים, אתה עלול מיניה-וביה להפוך לגוי ככל הגויים בעלי המדינות הוותיקים ממך, ולהעתיק וללמוד מניסיונם המדיני העשיר! אכן אי אפשר שלא לעבור את השלב הזה, לפחות בתור 'הוה אמינא', אבל מצווים לקפוץ ולדלג ממנו מהר ככל האפשר ולבנות את מלכותנו-עצמאותנו 'מקרב אחינו', מתוך תוכה של תרבותנו-תורתנו שלנו, וכך להשתחרר באמת מן הניכור שביסוד מלכויות הגויים המבוססות באין-תורה בבִּיצה של ריבוי הנסך – נשים סוסים כסף – המערער וממוטט בסופו של דבר את כל ממלכותיהם, שאם לא כן לא עשינו כלום, כי גם במדינתנו ה'עצמאית' כפופים אנו לא-פחות לשיפוטם של מושגים וערכים זרים לרוחנו – מה שמפוגג לגמרי את טוב-הטעם ואת החופש הפורץ האפייני לישראל, ועלול (חלילה!) גם לקצר בפועל את שנותיה של המדינה.
וכך בעניין הנביא העומד אצל המלך (כענין "אמוץ ואמציה אחים היו", וכן אהרן "נביאו" ומתורגמנו בל משה) ויועצו ומדריכו, מאריכה התורה להיבדל מן התחליפים הגויים, המעוננים והקוסמים המנחשים והקוסמים והאובות והידעונים והמתַקשרים למיניהם הדורשים אל המתים ורוח חיים אין בהם, ולדבוק ב"נביא מקרבך", תלמידו של משה-אמת, ושדבריו אכן 'מוחזקים' ומאומתים ומתיישבים במציאות הממשית (אך גם הם צריכים את שיתוף הפעולה מצד ציבור ישראל שכולם "בני נביאים" המבינים בנבואה ומצווים לשמוע אליו ולסייע בעדו שלא ישוב דברו ריקם עד אם עשה כל חפץ משלחו).
וכך גם השופט, "אצל המזבח" הוא יושב ומקבל את השראתו מאת ה' השוכן בבית הזה שמשם תורה יוצאת לכל ישראל ומכוחו מתמנים שופטים בכל מקומות ישראל ואלקים ניצב בעדתם, ולשם עולים כאשר ייפלא דבר למשפט. בניגוד גמור לשופטי-גויים ש"משפטים בל ידעום" (כי 'אין שופטים בירושלים') באין להם מוקד וקנה-מידה, ואי אפשר להם שלא יטלו שוחד (ממון או קידום ושאר חשבונות-רבים) ויטו משפט – במודע או בלא מודע – על פי ריבוי אלהיהם-ערכיהם ו'אג'נדותיהם' המשתנים לבקרים, ולפי פחדיהם, חששותיהם ואלפי השדים המתרוצצים בקרבו של אנוש-אנוּש. ניתן אף לומר במושגי ימינו, שקנה המידה היחיד המנחה את שופטי הגויים שאין אלקים בקרבם ובעדתם, הוא זה הדבר עצמו שאין לדבר על צדק מוסר מוחלט ולכן "איש באמונתו – ובדמוקרטיותו או בפוסט דמוקרטיותו – יחיה"! הדבר הזה כנראה מוּבנֶה בכל מערכת משפט, ומכאן גם הציניות המתגלה-לרוב שם, ו"מקום המשפט שמה הרשע", והמכובדות הנפוחה והמלאכותית הופכת היא עצמה לעבודה זרה, לאליל אילם שרוח אין בו, וכמוהו יהיו עושיו-מאמיניו. לא כאלה חלק יעקב, ומשום כך המשפט העיקרי בפרשה, הוא עשיית דין פומבית בעובדי עבודה זרה.
והמשטרה אינה מוסד לעצמו על רצון משלו וסדר יום משלו, אלא כפוף הוא לגמרי לשופט היושב בכל שער ושער ומכיר את הנידונים ואת שיחם ושיגם, והוא היוזם והמורה לשוטר (=שליח בית דין) שאצלו כמה כוח להפעיל. השוטרים הם בדרך כלל לויים (בעוד שבשופטים רבים יותר הכהנים) ככתוב בדברי הימים אצל יהושפט המלך. והם-גם-הם אנשי 'שרות בתי הסוהר' במערכת היהודית, הקולטים בעריהם שלהם (גם בארבעים ושתיים עיר הנוספות על ששת ערי המקלט!), 'ערים למופת', את הללו הזקוקים ל'חינוך מחדש' ומטפלים בהם ברחמים. מה מאד שונה המערכת הזו מן המערכת הגסה והאלימה של בתי הסוהר דהאידנא! (ואגב כך: שלושת ערי המקלט הנוספות לעתיד לבוא, לכאורה רומזים לכך שבעתיד יתבררו גם רבים מן הנראים היום כמזידים, לשוגגים שיש להם תקנה!).
[וכאן מקום להערה שהזמן גרמה: חדש אלול בשנה, נתפס כ"זמן מקלט", המקביל לעיר מקלט בעולם, ומכאן ראשי-התבות הידועות (כמדומה מהאריז"ל) לאלול: אנה לידו ושמתי לך – מקום (וזמן) אשר ינוס שמה כל מי ש"אינו מוצא לו מקום" בעולמו השגור הכבול בחטאיו (הלא המה אנו-כולנו), ומבקש להתחדש ולהתרענן (לחזור למצב ה"בתולי" כמזל חדש אלול) לקראת השנה הבאה עלינו לטובה והבריאה-הבריאות החדשה המתרגשת לבוא].
נצח הוא גם לשון נצחון, עליו מדובר בסוף הפרשה, כי מאחר שמדובר במערכת-מדינה עם כללי משחק שונים בתכלית שמדרך הטבע עלולה 'להזמין' מלחמות מצד האויבים הסובבים, ולעתים אף רצון ליזום מלחמות רשות להרחיב גבול הקדושה (ולטוב להם לנכבשים, שבאיזה שהוא מקום גם לבם 'נכבש' ורוצה להסתפח ולהתלוות לקדושת ישראל), וכאשר המערכת אכן יהודית וה' אלקיה שעמה הולך לפניה, הניצחון אכן מובטח על הגויים שאיבדו את דרכם ואינם יודעים לשם מה ולשם מי הם נלחמים.
נצח הוא גם לשון נצחיות. מאחר שמדובר בציבור, הרי "אין ציבור מתים", ומובטח למלך הכשר (שמבית דוד) שיאריך ימים על ממלכתו בקרב ישראל עד עולם, ונצח ישראל לא ישקר (ולא יִנָחם, אלא יְנַחם), "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני כן יעמוד זרעכם ושמכם" – עולה ומתחדש תדיר, וכך עולה מתוך ספר יצירה ש"מתנת החיים – בנצח". כשאנו קוראים בראשית אלול "חדש הרחמים" על מכלול הציבוריות היהודית הראויה, ניתן (וצריך) לעורר רחמים רבים על החסר, על הציבוריות המתוקנת שאבדה לנו מכבר, על המלכות דקדושה שעודנה בעפרה וטרם החלה לבצבץ גם כשישראל בארצם וידם תקיפה על עצמם, ואולם כפי שלימדנו רבינו הבעש"ט זי"ע (שנולד בח"י אלול) כי עיקר הענין לחַיות ולשמח את אלול, ומכוח י"ג מידות הרחמים השולטות בחדש אלול, ניתן ואפשר לתקן ולהחזיר את הכול, וקודם כל את הציבוריות-המדינית שאבדה! כי כעת "המלך בשדה" משמע בפרברי הארץ, ומה מעשיו שם? הולך ומתקדם וצובר כוח לחזור אל כיסא מלכותו בראש השנה, אשר משם נסתלק וגוֹרש בעוונות, וכל מי שלבו מצר על המלך שגורש – זה הזמן להצטרף אל מחנהו ולקדם את שובו אל מקומו, וכל הבא עכשו נקל לו לפגוש במלך המראה לו פנים שוחקות פנים מסבירות (בעוד שלאחר שובו אל מקומו מגיע עת משפט, בעיקר להללו שאינם מייחלים לשובו, וכנראה שהם-הם הגורמים העיקריים לסילוקו). ראשית אלול ופרשת שופטים הוא אם כן הזמן המסוגל ביותר, לעסוק במרץ, בחיות ובשמחה בחיפוש דרכים לחידוש מלכות ישראל המתוקנת. זו תשובתנו – וזו נחמתנו.
עורי עורי לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקדש… התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון.
מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה, אומר לציון מלך אלקיך. קול צופייך נשאו קול יחדו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון…
חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. (מן ההפטרה)