עמשא ושבע בן בכרי (פרק יז; יט-כ)
מג בסוף מאמר מב עלתה לנו האפשרות שמרד אבשלום (ואחיתופל) בחברון בירת יהודה (ומקום הולדת אבשלום), נשען ביסודו על שבט יהודה, שיש בלבו על דוד שעזב את חברון ופניו אל ה'ממלכתיות' (שמייצגת ירושלים), ואינו מבליט את יהודה הגובר באחיו ולו המלוכה. משום כך מעטים משבט יהודה (ביחס לשאר השבטים) באו מתחילה אליו חברונה להסב מלכות שאול אליו (דהי"א יב,כד-כה), וגם כעת, לאחר כישלון מרד אבשלום, לא מיהרו להשיב את דוד והיה צורך לעוררם שלא להיות אחרונים (יט,יב-יג), לאחר שקדמו ונתעוררו לכך כל שאר שבטי ישראל (שם י-יא). ברור שאבשלום צירף אליו את כל שבטי ישראל ככתוב, אך כפי הנראה הבטיח להם כעין אוטונמיה, ובדומה קצת לימי שפוט השופטים (ושבוט השבטים), שהרי אבשלום אומר "מי ישימני שופט" (שניתן לפרש: מי יתן ואעמוד בראש מלכות 'משפטנית' שוויונית-דמוקרטית בדומה לנהוג בימינו, וכמתואר במאמר מב), וממילא שבט יהודה שומר מחד על עצמאותו, ומאידך גובר באחיו, כי המושל-השופט מקרבו יצא.
המתח הזה ממשיך גם במות אבשלום, וניכר כי חשוב לו לדוד להטות אליו קודם כול את לב זקני יהודה (יב) שבקרבם החל המרד [כי אכן כפי הנראה גם הממלכתיות המאוחדת צריכה בסיס שבטי חזק (ולכן גם עיר המלכות היא ירושלים, שיהודה בעורפה ופניה אל כל שבטי הארץ) – ועל דרך הכתוב בקהלת (י,ד) אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך (הראשון) אל תנח – ובאמת נראה כי זהו בדיוק ייחודו של יהודה שאין שבטיותו פוגעת בממלכתיותו, כי השם המיוחד-המאחד בלוע בתוך שמו. ואכמ"ל יותר]. את זאת עושה דוד בעזרת צדוק ואביתר הכהנים (שם), אבל בעיקר על ידי עמשא אחיינו, אשר כפי הנראה (מפסוק טו שמוסב לכאורה על עמשא) הוא-זה שאכן מצליח להטות את "לבב כל איש יהודה כאיש אחד" להשיב את דוד למלכותו.
עמשא זה הוא ככל הנראה עמשי ראש השלישים, הבא (בדהי"א יב,יז-יט) בראש קבוצה מבני בנימין ויהודה אל דוד למצד (שהוא כפי הנראה המצדות שם ישב דוד לאחר שיצא מקעילה (ש"א כג,יד) וחשש דוד שמא לרמותו באו, עד שרוח לבשה את עמשי ואמר "לך דוד ועמך בן ישי שלום, שלום לך ושלום לעוזרך, כי עזרך אלקיך" – "ויקבלם דוד ויתנם בראשי הגדוד". אם אמנם כן, הרי לכאורה קדם עמשא ליואב שנזכר לראשונה רק לאחר מכן, בגבעת החכילה (שם כו,ו), ברדת אבישי אחיו עם דוד למחנה שאול (ולכאורה רק בכיבוש היבוסי נעשה יואב לראש באופן רשמי, כאמור בדהי"א יא,ו, אם כי מצאנוהו בראש אנשי דוד עוד קודם לכן במאבק בברכת גבעון. ב,יג). ומכל מקום העובדה שעמשא מיהודה ובא לדוד בראש קבוצה משולבת גם מבני בנימין, מראה שיש בו כוח מאַחֵד-שבטים, ואולי היה זה מכוח אביו יתרא הישראלי (יז,כה), משמע "כלל ישראלי" (ואולי היה משבט בנימין שבמרכז), ואין פלא כי בחר בו אבשלום להיות לו לשר צבא (שם), אף כי הבטיח אמונים לדוד הנרדף משאול (ולדברי רבותינו ביבמות עז,א הוא זה שחגר חרבו כישמעאלי לאיים על דואג שביקש לפסול את דוד-הנער מלבוא בקהל), אך יתכן שראה באבשלום ממשיך ראוי לדוד כשדוד עצמו בורח ומפנה לו את מקומו (כמוסבר במאמר מב), ובפרט כשאבשלום זה עתה דחה את עצת אחיתופל ומראה בכך שאינו רוצה באמת להרוג את אביו, כפי שמבין זאת אחיתופל החכם ומתאבד מיד (שם כג), ואולי גם היו בסתר לבו של עמשא תכניות להציל את דוד ממיתה.
ודוד היודע כל זאת, מבטיח לעמשא, הבכיר ונכבד מיואב, ליתן אותו בראש הצבא (יט,יד) תחת יואב (אשר תחתיו אין כנראה סיכוי לחיבור בריא עם בני בנימין לאחר שהרג את אבנר, וגם לא עם בני יהודה לאחר שהרג את אבשלום), וכך יתחברו היטב גם השבטים, גם יתפייס שבט יהודה (וגם תתחבר-בטוב הממלכתיות עם השבטיות-השוויונית-דמוקרטית שמייצג אבשלום).
העדפת או הקדמת דוד את שבטו-בסיסו ביחס לשאר השבטים (שהקדימו אמנם להתעורר להביא את דוד, אך בפועל קדם להם יהודה, מלבד אלף מבני בנימין שקדם שמעי והביאם (יט,יז-כא) בכדי להציל את עצמו, וכמאיים שאם לא ישלים עמו דוד גם כל ישראל לא ישלימו עמו, כמפרש במדרש שוחר טוב), מכעיסה אמנם את השבטים הטוענים "עשר ידות לי במלך" (יט,מד), אך כנראה מקבלים הם בדיעבד את טענתם ה'קשה' יותר של בני יהודה (שם), כי הבסיס הקרוב והמוצק עיקר (וכפי שאכן שמרו בני יהודה אמונים לבית דוד גם בתעות ישראל מעליו), אך שם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי (כ,א) , שהוא היפוכו של עמשא, כי גם הוא מבני (בכר בן) בנימין, אך שלא כעמשא המחבר את בנימין ליהודה ולדוד, בא הוא למשוך אותם בכיוון ההפוך המנתק מבן ישי ומהר הקודש (ובדומה לנבל הבליעל – ש"א כה,כה – שאומר "מי דוד ומי בן ישי" – שם שם י), כי בהר אפרים הוא יושב (כ,כא), והרי הוא כעין שורש נעלם לירבעם שמאפרים שחטא והחטיא והפריד את ישראל באותה קריאה-עצמה שבפי שבע בן בכרי "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי" (מלכים-א יב,טז), והשיאם לבעלים .[ודבר חידוש מופיע בזה בתרגום הארמי לקהלת בפסוק את הכל עשה יפה בעתו (י,ג), שהיתה ראויה הממלכה להתפלג בימי שבע בן בכרי, אלא שנדחה הדבר כדי לאפשר את בנין המקדש! עיין שם]. וכך הולך איש הבליעל ומנסה להדיח את כל שבטי הצפון מאחרי דוד ומגיע עד אבל בית מעכה (כשם אמו הנכרית-במוצאה של אבשלום!) שבנחלת אשר.
ומיהו הראוי לעמוד כנגד שבע אם לא עמשא היפוכו, המחבר את בנימין (ובאמצעותו את כל השבטים) ליהודה ולדוד, ואכן אותו שולח דוד לאסוף את איש יהודה (כ,ד), אך הוא נתאחר ולא בא למועד אשר דבר דוד (ה). לא נתפרשה בכתוב סיבת איחורו, וייתכן לומר על פי פשט שרצה לגייס גם מבני בנימין הקרובים אליו, וסמך לדבר שפגשו יואב בגבעון (ח) אשר בבנימין. ואולם חז"ל (בסנהדרין מט,א) אמרו שמצאם עוסקים בתורה, ובדין לא הפסיקם אפילו לדבר מלכות (וצדיק הוא מיואב שדנו למורד במלכות מחמת איחורו, עיין שם). וייתכן להסביר שמצאם מתדיינים בענין זה גופו, אם נכון על פי תורה לכפות את שאר השבטים לקבל עליהם את מלכות דוד.
[ויש בכאן תמיהה גדולה, מה זאת שתוך כדי סיפור המרד מפסיק הכתוב בכדי לספר שבא דוד אל ביתו ונתן את עשר הפילגשים בית משמרת וכלכלם, ואליהם לא בא, ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות (כ,ג), ורק לאחר מכן שלח את עמשא להזעיק את איש יהודה?! וכמדומה שמתבקש לקשור לכך את דברי השבטים "עשר ידות לי במלך", כי אולי היו הפילגשים מעשרת השבטים ולסמל את חיבורם אליו (אך לא כנשותיו העיקריות שמיהודה), ואבשלום לקחם אליו על הגג גם כדי לבטא שמעתה הוא הקושר השבטים אליו, וכעת מראה דוד שמשאירם בביתו ומכלכלם, וקשורות-צרורות אליו, אך לא להפיק תאוותו בהן, ורמז-מקדים הוא לשבטים הסבורים למרוד בו, שאינו בא לכפות עצמו עליהם על מנת לנצלם ולהכביד עולו עליהם (כענין שעשה רחבעם נכדו בדורו – מלכים-א יב)].
מן האמור עולה לנו, שגם דוד שלא התאפק ולא המתין לבוא עמשא, נמצא גורם ומסבב את מיתתו ביד יואב, ואולי ממילא גם את העובדה שלא נוצר חיבור מושלם בין יהודה ושבטי הצפון (מה שהיה יכול להעשות בכח עמשא כנ"ל), ונתגלע ברבות הימים בפירוד הממלכות, וכך מצטרף הענין הזה לעוון דוד כלפי מפיבושת (הסמוך אחר חיזורו אחר בני יהודה ואחר עמשא) שמחמתו נגזר פילוג הממלכה כדברי רבותינו (וראה מאמר לט).
אכן לפי שעה 'הצילה את המצב' אותה אשה חכמה, שלדברי רבותינו היא שרח בת אשר, כי אשר "רצוי אחיו", "שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" ובנותיו נאות ומצהילות ו"הזקנה כבתולה", ונשואות למלכים, וכאן בתו שומרת על שלמות המלכות, כי אשר הוא מנעולה של ארץ ישראל ושומר מהתבוללות בגויים (כשמן הזה שאינו מתערב), וממילא מחבר את כל ישראל להיות להם ראש (אותיות אשר) אחד, וברכתו בפי משה מחוברת עם ברכת כלל ישראל "ברוך מבנים אשר – אשריך ישראל".
על שאול שהרחיק את הגבעונים, על העונש ועל תוצאותיו (פרק כ"א)
מד סיפור הרעב שבימי דוד על אודות הגבעונים, בסדר עולם (רבא סוף פי"ד) משמע שהיה לאחר מרד אבשלום, וכסדר הכתובים, ואולם יש אומרים (ראו בפרקי דר' אליעזר יז) שהיה בחלוף שנה ממיתת שאול, או שלש שנים ממיתתו (כגירסת הילקוט דפוס ראשון), כי קשה למצוא טעם הגון למה יידחה העונש על מה שאירע בימי שאול, לשנים ארוכות כל כך. מכל מקום הצבת הסיפור הזה כאן, בסוף הספר, מלמדת שההתחבטות עם שאול וביתו מלווה את דוד עד קרוב לסוף ימיו, וניתן לומר שהיחס לשאול "בחיר ה'" (כא,ו) ולביתו, מגדיר ומאפיין את דוד ומלכותו.
כי-כן זה כל עניינו של ספר שמואל הנביא המושח שני מלכים (וכפי שהראינו לא אחת, הזדהותו הראשונית, הטבעית של שמואל (הנקרא בשמו משום שהוא שאול לה'), היא יותר עם שאול מאשר עם דוד), שהוא ספר בנין המלכות בישראל, וזו מורכבת או נבנית, ונכון לומר אף מתברכת, מן היחסים המורכבים והנפתלים בין שתי ההופעות שלה, ששתיהן "על פי נביא", ואי אפשר לזו בלא זו. בדיוק כשם שהעולם נברא באות ב'-ברכה שבה פותחת התורה בראשית הבריאה, כך התהוות המלכות בישראל (וכידוע בחכמת האמת שכל הבריאה משתלשלת ממידת מלכותו יתברך ומבטאת אותה בשלמות כאשר המלך הכשר "יושב על כסא ה'" (ככתוב בשלמה) וממליך אותו בפועל על המציאות) שתי-פנים לה, המקבילים לשני השמות הוי"ה אלקים בהם נעשו ארץ ושמים (שמבֵּין-שניהם ברכת הפריון) ככתוב (בראשית ב,א). בעוד שהא' שקדמה לב', שמוּרה לעתיד (כפי שהאור הראשון נגנז לעתיד לבוא), כאשר יהיה הוי"ה אחד ושמו (לענייננו: הנהגתו, "אלקיותו") אחד. וכן עץ יוסף ועץ יהודה (הצדיק ובעל התשובה, שהם במידה מסוימת גם היחס בין שאול ודוד) יהיו לעץ אחד.
בהקשר של שאול ודוד, המקדש בירושלים, "בית עולמים" האחד המיוחד, הוא המוציא אותנו מכפל הפנים שביסוד המלכות. משום כך ספר דברי הימים שעוסק בתולדות המקדש עד חורבנו ומסיים בקריאת כורש לבניינו מחדש, ונכתב בידי עזרא עם בניית הבית השני שגדול יהיה כבודו מן הראשון, מקצר מאד בסיפורי שאול, ומזכיר רק את מלחמתו האחרונה בה מת (דהי"א י), עם תוספת הערה (שאינה בספרנו!) "וימת שאול במעלו אשר מעל… ויסב את המלוכה לדוד בן ישי" (שם יג-יד). ואולם ספר שמואל מקפיד 'לבודד' את נושא המלכות מנושא המקדש (אשר לו נתייחד ספר מלכים), וכך נשמטו מספרנו שמונה פרקים שלמים שמיוחדים בדברי הימים-(א, כב-כט) להכנותיו העצומות של דוד לקראת המקדש, ולא עוד אלא שאף לא נתפרש בסוף ספרנו כי זיהה דוד את גורן ארוונה כמקום המיועד לבית עולמים – זיהוי שממנו ובגינו מתחילות הכנותיו למקדש בדברי הימים-(א כב,א)! ה'בידוד' הזה מאפשר לעסוק גם בשאול עד קרוב לסוף הספר, עשרות שנים לאחר מותו, שכן, כאמור, גם הוא 'אחראי' לא פחות מדוד ליסוד המלכות, ו'אין להבינה' היטב ללא שניהם וזיקתם ההדדית.
בהקשר של הוקעת צאצאי שאול "על אשר המית את הגבעונים" (כא,א), נכון לנו על כן ללכת בעקבות רבותינו, ולמעט בעוון שאול בדבר הזה, ואף למצוא בו בתוצאותיו צדדים חיוביים. וקודם כל נזכיר את דברי הגמרא, שהרעב בא לא רק על טרוניית הגבעונים אלא גם על כך שלא הוספד שאול כהלכה (וכנראה מכך שבעקבות המעשה נלקטו עצמות שאול והובאו אל קבר אביו (יב-יד, ולדברי חכמים במדרש במדבר רבה (ח) ציוה דוד להעביר את ארונו בכל ערי ישראל שיהיו הכל יוצאים וגומלים עמו חסד, ורק אז נעתר אלקים לארץ). וכיצד יתיישבו יחד שני העניינים הללו, עוון שאול עם הספדו-כבודו? אלא שכך דרכו של הקב"ה ש"באשר משפטו – שם פעלו" (על-פי צפניה ב,ג), כלומר בשעה שדן את האדם, מזכיר גם את פעלו הטוב (בבא קמא קיט,א).
בהמשך נזכיר את מה שאמרו (שם) שלא הרגם ממש, אלא מתוך שהחריב את נוב עיר הכהנים בטל מקור פרנסתם של הגבעונים והרי זה כאילו הרגם (וכפי שמי שלא שם מעקה לגגו נקרא בתורה "נותן דמים בביתו"), וכנראה גם לא נתנם לישב בגבעון עירם המרכזית לאחר שעבר לשם המשכן. ובירושלמי (קידושין ד,א) אמרו שנהרגו מהם שבעה אנשים (וכנגדם שבעת המוּקעים) בלבד! (ואולי משם כך נאמר (בפסוק ב) "ויבקש שאול להמיתם" – ביקש ולא עשה, וכן (בפסוק ה) "דמה לנו נשמדנו מהתייצב בכל גבול ישראל" – סבר להשמידנו על ידי שהחליש מצבנו ומעמדנו).
ועוד: מעשה שאול נעשה "בקנאותו לבני ישראל ויהודה" (פסוק ב), משמע לא מתוך אינטרס אישי או שבטי, אלה מתוך קנאה לכבוד עם ה'. והנה לא נתפרש בכתוב עניינה של הקנאה הזו, ואם ניתנה רשות לפרש, נוכל לומר שמאחר שהוכיח סופם, שהיו אכזרים מלמחול, על תחילתם ש"לא מבני ישראל המה" (שם), כלומר אינם ראויים לידבק בישראל שהם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים, שעל כן גזר עליהם דוד בעקבות המעשה שלא יבואו בקהל ישראל לעולם (ולא רק כשהם נתונים לעבדות המזבח כחוטבי עצים, אלא גם אם יחרב המקדש, וכאשר מצינו (בקידושין ע,ב) בימי האמוראים שזיהו את מקום מושבם) מחמת קלקול מידותיהם, והם הקרויים 'נתינים' שדינם כממזרים (הנולדים מתועבות הגויים-הזרים), וככל המבואר ביבמות (עט,א) – אם כן יש לומר ששאול הרגיש בכך מראש, והרחיקם מלהסתופף במקום המשכן, ועל דרך שאמר זרובבל (בעזרא ד,ג) לזרים המבקשים לקחת חלק בבניין הבית "לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו". ואם כנים אנו, נמצא שיש קיום אמת למעשה שאול, גם אם ראוי הוא לעונש על ש'אכלה פגה' והקדים את המאוחר ועבר על השבועה שנשבעו ישראל לגבעונים, והעונש עצמו מברר-ובכך-ומכפר על העוון למפרע, וכאילו משתתף שאול עם דוד בטיהור הארץ מן הזרים כהכנה לבניין המקדש.
אבל מעֵבר לכל זה – מבחן התוצאה. כפי שאמרו רבותינו (ביבמות שם), איך הותר לעבור על דברי תורה שאמרה "לא יומתו אבות על בנים", ואמרה "לא תלין נבלתו על העץ"? אלא "מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים (בעברה על השבועה שנשבעו לגבעונים), ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבם של אלו? – הללו בני מלכים הם! – ומה עשו? – פשטו ידיהם בגרים גרורים! – אמרו: אין לך אומה שראויה לידבק בה כאומה זו! ומה בני מלכים כך – הדיוטות על אחת כמה וכמה; מה גרים גרורים כך – ישראל על אחת כמה וכמה! מיד ניתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף… שנאמר (דהי"ב ב,טז-יז) ויספור שלמה את כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל… וימצאו מאה וחמשים אלף… ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר… ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים".
ונמצא שאול, כפי שגידל את דוד, וכפי שהסכימה דעתו למסור נפשו במלחמה 'לטובת' דוד שימלוך תחתיו, כך מתוך עוונו בגבעונים והוקעת צאצאיו, זכה להוסיף המוני גרים לישראל ולהשתתף עם דוד בהכנות למקדש שלמה! ומצינו בדוד עצמו שזו פעולתו הראשונה לאחר שזיהה את מקום המקדש, לכנוס את האנשים הגרים אשר בארץ ישראל ולהעמידם חוצבים אבני גזית לבנות בית האלקים (דהי"א כב,ב). מעתה נוכל לחזור לדעת בעל סדר עולם (שפתחנו בה) שהכתובים על הסדר נאמרו, ואכן לא בא הרעב והוקעת צאצאי שאול אלא בסוף ימי דוד כשכבר החל בהכנותיו למקדש, כי עיקר העונש לשם התוצאה – לקידוש שם שמים וקידום בנין המקדש שהוא תכלית המלכות [והרי לנו שלוש מצוות הציבור מקוימות כסדרן: העמדת מלך, מחיית זרעו של עמלק (הפושט ידו בזבול ואין הכיסא שלם מחמתו כי כל ענינו חילול השם בגויים ומניעתם מלהתגייר), ובניין בית הבחירה].
[ועוד הערה לסיום: נראה כי בעקבות ריבוי הגרים, גם רבים מן הגבעונים-הנתינים מצאו להם בסופו של דבר את תיקונם בישראל, שכן קיימא לן (קידושין סט,א): גרים ונתינים מותרים לבוא זה בזה, ומסתמא נתערבו הגבעונים בגרים, ובסופו של דבר "עתידים ממזרים להטהר" כי "משפחה שנטמעה (ונשכח פסולה) נטמעה" (שם עא,א) והוכשרה לבוא בקהל, וכפי שאמרו חכמים (שם שם ב), גם המיוחסים ביותר אינם יכולים להיות בטוחים שאינם מן האנוסות בשעת חורבן הבית או מן הללו שהיו מחליפים נשותיהם, ועל כן עיקר בחירת הזיווג היא לפי מידת השתיקה, שכל מי שיודע לשתוק ולהבליג ולמחול, הריהו בחזקת מיוחס (או שכבר ניתקן יחוסו על ידי שמתוך שפלות רוח (כדוד השפל-בעיניו) סיגל לעצמו תכונות ישראל, רחמנים, ביישנים (מידתו המיוחדת של שאול!) וגומלי חסדים].
ארבעת בני הרפה שנפלו ביד דוד ועבדיו (פרק כא,טו-כב)
מה ארבעת ה'מבצעים' הללו כנגד בני הרפה, אשר לדעת חז"ל (בסנהדרין צה,א) היא ערפה (והיא עצמה נהרגה בידי אבישי בדרכו לעזור לדוד – ראה שם), מצטרפים אל המבצע הראשון של דוד בנערותו – הריגת גלית בעמק האלה. אם אמנם – כפי שאנו משתדלים להראות במאמרינו – נכתבו הכתובים על סדר המאורעות, הרי חלפו קרוב לחמשים שנה בין האירוע הראשון לארבעת האחרונים. [ויוכל מי שירצה לומר, שגולית הראשון הוא לאו דווקא אחיהם אלא אביהם או דודם, והרפה-ערפה סבתם (או אמם שילדתם-מבנה-הבא-עליה, כדוגמת שאמרו רבותינו לענין צאצאי עשו-שעיר, וכדרכם לתלות קלקלה במקולקל].
מכל מקום יש כאן מבנה של אחד (גלית הראשון) על גבי ארבעה, והוא המבנה היסודי בחכמת האמת של "שם בן ארבע אותיות", הוי"ה, המיצגים על סדר כתיבתם את החכמה והבינה (י-ה), ששת מדות הלב (ו'), והמלכות-המציאות הנגלית בדיבור (ה' אחרונה) – כשעל גבם הכתר (הרמוז בקוצו של י'), המייצג את השורש הנעלם, הלא-נודע. לענייננו מעשה גלית הראשון אירע כאשר דוד יחסית אלמוני, בלתי ידוע בציבור (ואולי גם לו-לעצמו טרם נודע כוחו…), והוא שורש למלכותו העתידה-לבוא, ואילו מעשה ישבי בנוב שהיה בזקנותו ("אין זקן אלא חכם" היושב בישיבה, ויצא מישיבתו כדי ללחום כפעם בפעם), יעמוד כנגד י'-חכמה, והצד השווה לשני המעשים הוא שדוד פועל לבדו, 'נקודתית' (כנקודת הי' והקוץ שלה), כי גם בנוב נתנתק מעבדיו, כפי שתיארו רז"ל באריכות (בסנהדרין שם), ונתעייף דוד הזקן (פסוק טו) ובא לידי סכנה, "אז נשבעו אנשי דוד לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל" (יז) – נר ואור הם כידוע ביטויים הקשורים לראייה-של-חכמה. דוד עצמו אם כן חוזר מעתה אל כתרו-כסאו להיות "זקן ויושב בישיבה" בפועל, ומכח תורתו עושים אנשיו מלחמות (כביטוי חכמים בסנהדרין מט,א).
ואבישי העוזר-לו מרגיש מרחוק שדוד בסכנה ומציל אותו ברגע האחרון, כתיאור המופלא של חכמים (בסנהדרין צה,א). נראה כי אבישי (הקרוי על שם ישי-אבי דוד, החכם הדורש באוכלוסא של ששים ריבוא והצדיק שמת בעטיו של נחש כדברי חכמים) אחיינו של דוד, הוא כפי הנראה הקרוב ביותר ברוחו ונפשו לדוד, ולכן יש ביניהם מעין קשר 'טלפתי', וכך מצינו שאבישי לבדו התנדב להתלוות לדוד בחדירתו בלילה אל מחנה שאול (ש"א כו,ו).
שני האירועים בגוב, יעמדו כנגד הבינה ומידות הלב [בדרך אפשר: סף (המוּכֶּה) הוא המבנה שמעליו הפתח (=החכמה כנודע), וכן סבכי החושתי (המכֶּה), כמדומה שגם סבך וגם חוש הם מונחים הקשורים לאמא-בינה; אלחנן המכה את גולית הגתי (ובדברי הימים-א כ,ה: לחמי אחי-גןלית הגתי), שניהם קשורים לאורגים ככתוב, מה שרומז כמדומה לאריגת ששת המדות-הקצוות במסכת, והתכללותם זו בזו].
ואילו איש מדון הרביעי, ירמוז, ב'לעומת זה' לדינא דמלכותא (וגם עשרים וארבע אצבעותיו יהיו כנגד "כ"ד בתי דינים" בקדושה, וששת אצבעותיו לעומתם בקדושה ששה סדרי משנה שבתורה-שבעל-פה-המלכות), ואף הוא מחרף את ישראל (פסוק כא) בדיבור פה גלוי, בדומה לגלית הראשון המחרף מערכות ישראל (ש"א יז,י), והרי הסוף נעוץ בהתחלה, הכתר במלכות כנודע.
ארבעת הסיפורים הפרטיים הללו, ייתכן שהם מכוונים (או אף קשורים בדרך כלשהי) אל ארבעת מלחמות דוד בפלשתים: בקעילה (ש"א כג,ה), בבעל פרצים (ש"ב ה,כ), מול הבכאים (שם שם כג), ובמתג האמה (שם ח,א). ומעין אסמכתא לקשר הזה, כי בדברי הימים לא נזכרת מלחמת קעילה (כי לא עוסקים שם כלל בתקופה שהיה דוד נרדף ובורח משאול) הראשונה לארבעת המלחמות, וכן לא נזכר שם מעשה ישבי בנוב, הראשון לארבעה המבצעים. (לפי פשוטו – משום שבדה"י דויד לעולם הוא מלא ומושלם, וכל כשלונותיו וחטאתיו כבר נתכפרו ולא תיזכרנה לו, לכן גם את עייפותו-חולשתו כאן, אין מן הראוי להזכיר), אלא שלושת האחרונים בלבד (דהי"ב כ,ד-ח).
[גם מלחמות דוד בשאר העמים עיקרן ארבעה: במואב (ש"א ח,ב), בארם צובה-ודמשק (שם שם ג-ח, ושם י.יד-יט), באדום (שם ח,יג-יד) ובעמון (שם יב, כו-לא), ומלחמותיו בפלשתים כעין כתר להן].
וכל ארבעת הסיפורים הפרטיים הללו (גם אם אירעו בזמנים שונים), קשורים 'אישית' לדוד בן רות אחות ערפה אם אויביו, ונאה לסמוך אותם לשירת דוד ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו (כב, א), שכולה בלשון יחיד נאמרה (ואף אם מוסבת בוודאי גם על המלחמות הכלליות – גם אותן דוד לפי טבעו האדמוני 'לוקח אותן אישית' ומנצח (ו"מזמר" תרתי משמע) אותן בכל חום לבו.