רש"י ז"ל מביא (בפסוק יב) מדרש אגדה (מתנחומא): …לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים… הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו! התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו כיום הזה שהוא מאפיל ומאיר! כך האיר לכם, וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והייסורין מקיימים אתכם ומציבים אתכם לפניו.
והשאלה נשאלת: הרי מדובר בקללות הצפויות לעתיד שטרם בא, ומה זו הוכחה מכך שהם נצבים וקיימים היום הזה, שיוכלו לעמוד בייסורין לכשיבואו?! נראה כי עולה מכאן בבירור עיקרון חשוב שביטא יפה רבנו צדוק הכהן בספר צדקת הצדיק (אות נז), ונעתיק את לשונו: העגמת נפש שיש לאדם על עבירות שעשה, הם ממש ייסורי גיהנם על אותה עבירה, ולכן אמרו (בברכות יב,ב) דהעושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו, כי כבר סבל עונש גיהנם. ומי שזוכה, מן השמים מזכירים לו בכל עת עבירות שעשה, ומתמרמר עליהם עד שסובל שיעור גיהנם המגיע לו על זה בעולם הזה, וזהו הפרעון מן העבירות שנפרעים מן הצדיקים בעולם הזה (וראה שם בהמשך). ואנו נוסיף על פי אותו עיקרון: גם הסיפוק והעונג שיש לאדם ממצוות שעשה, הוא ממש חלק-גן-עדן שמגיע לו לאדם בעולם הזה על מצוות שעשה (וכמובן אין מדובר על חלקו הטוב בגן-עדן-כמשמעו ועל מקומו בעולם הבא על פי מידת תיקון ועילוי נפשו, אלא בכל הנוגע להמשך דרכו ואיכות חייו בעתיד הקרוב, כאן בעלמא דין).
ועוד נוסיף ונאמר, כי אם הצדיקים-הזוכים "כל ימיהם בתשובה" – ומרירות שהיא כייסורי גיהנם – כי אמנם כפי שאמרו (בראש השנה טז,א) "אדם נידון בכל יום ובכל שעה, שנאמר ותפקדנו לבקרים, לרגעים תבחננו" – אולם גם סתם-כל-אדם מישראל, "עמך כולם צדיקים", נידון בראש השנה, ונקל לו להרגיש לקראת יום הדין שהוא גם יום הבריאה (והבריאה מחדש בכל שנה), כשהוא מביט לאחור על גלגוליו בשנה החולפת – מרירות של אמת על כל מכשלותיו טעויותיו ופגמיו הרבים והעצומים, "לב יודע מרת נפשו" שאין בה מתום, וברמה מסוימת אכן עבר על כל התורה כולה, ונפשו עגומה עליו כי יודע הוא היטב שיש דין ויש דיין, וצפויות לבוא עליו ברמה מסו ימת כל התוכחות והקללות, ואם אמנם בעל נפש הוא ואינו מפנה את המרירות החוצה, כלפי הזולת או כלפי בוראו, אלא כלפי עצמו – הרי מיניה וביה 'עובר' הוא בדקוּת את כל ייסורי התוכחה (שגם 'מתלבשים' היטב בכל צרותיו וקשייו שעברו עליו במשך השנה), מצדיק עליו את הדין ומקבלו באהבה, וכך יוצא מפויס מן השנה (כיוסף – אותיות פיוס – שיצא בראש השנה מבית האסורים ללא כעס וטרוניא כלפי שמיא, כפי שאפשר להרגיש בלשון "ויריצוהו מן הבור" גם משמעות של ריצוי) ונעשה כבריה חדשה לקראת השנה החדשה.
וכך כמובן גם לענין פירעון שכר מצוותיו, יכול כל אדם להרגיש בסוף השנה בצורה מרוכזת את כל הסיפוק הנפשי הנובע מהן (ולקשור לכך את הצלחותיו במשך השנה), וכך הוא יוצא 'מאוזן' ומיוצב לקראת השנה החדשה, להתחיל אותה 'על נקי' (מעבירות אך גם ממצוות!) וברגל ימין, כאילו עכשו נברא. שכן ראש השנה אינו רק "יום הדין", אלא גם "ראש השנה לדין" כפי שאמרו בגמרא, והיינו כעניין 'שנת הכספים' שהולכת ומתאזנת לקראת סיומה, שכך טבע הקב"ה שיהא חשבון השכר והעונש, הברכה והקללה 'נסגר' אל נכון לקראת סיום השנה, ותשומת הלב הרצינית לכך מעוררת רחמים רבים (כידוע שאלול הוא "חדש הרחמים" כי בו שולטים י"ג מדות הרחמים) על הנפש האלקית וגלגוליה, ובזה גופא מחטאת אותה ומחזירה אותה לרחם להוולד מחדש [וידוע שיעקב אבינו מידתו רחמים והוא האומר א-ל ש-די יתן לכם רחמים (ר"ת ישראל כנודע), והוא מכיל את כל נשמות ישראל בעולם-הנשמות עולם-הבריאה, ויופיו כאדם הראשון (הנברא בראש השנה) קודם החטא והפירוד].
הייצוב-האיזון הזה מתרחש כמו ממילא מתוך קריאת הברכות והקללות שתיקנו לנו חכמים לקרוא בהן בתורה לפני ראש השנה משום "תכלה שנה וקללותיה" (ולהאמור אולי ניתן גם לומר תכלה שנה וברכותיה-הישנות לקראת השנה שתחל עם ברכותיה החדשות היתרות באין-ערוך!), ובלבד שתהא הקריאה מתוך קבלת הדין והדיין ותחושת "יפה דנתוני, יפה זיכיתוני ויפה חייבתוני". כך לצדיקים בסוף כל יום וכל שעה, כך בסוף שנות המדבר, וכך בסוף כל הגלות הארוכה (ב"מדבר העמים"), וכאמור בפרשה "והיה כי יבואו עליך כל הדברים הללו הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך… ושבת עד ה' אלקיך… ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך". כלומר: בסופו של דבר תשיב אל לבבך ותראה אל נכון במבט לאחור כי קיימת את כל המצוות ועברת אל כל העבירות, קבלת את כל הברכות וספגת את כל הקללות, והכל אמת והכל רחמים, וכך תיכנס ותלך לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה.
וככל "שיש דין למטה", היינו שמקדים אדם ודן ומייסר את עצמו על עברות שעובר ב'דקוּת', כך "אין דין למעלה" – חוסך הוא מעצמו דין שמים שעלול לנחות עליו בפועל, ומקרב את עצמו ואת כל העולם כולו לגאולה, לתשובה, להתחדשות.
'חוק האיזון' הזה הקיים בטבע הבריאה, הוא המביא לכך ש("לעולם", אבל בפרט בראש השנה) יכול וצריך כל אדם לראות את עצמו באמת ובתמים "בינוני", כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל המדינה כולה וכן כל העולם כולו, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל המדינה ואת כל העולם כולו לכף זכות, וההיפך בהיפך חס ושלום. אין זו אפשרות תיאורטית בעלמא, אלא מציאות ממשית מאין כמוה, מחמת חוק הברכה והקללה הפועל את פעולתו בכל זמן ובכל אדם לפי מקומו ודרגתו ובחינתו.
היוצא מן הכלל הזה, הוא המסרב אל חוק האיזון עצמו ומוציא את עצמו מכפיפות אליו, באמרו "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" – לא כּלַפַּי נאמרו הדברים, 'אני כבר אסתדר בעצמי' (ו'אתפוס טרֶמפּ' על הציבור הרחב התמים, כדרך שחלקת שדה "רווה" שאינה זכאית למים, סופחת מן ה"צמאה" הזכאית), לית דין ולית דיין ו'לא יקרה לי כלום'. האיש הזה מפקיע עצמו במו ידיו מחוק האיזון הטבעי ומאבד כל סיכוי להתייצב, להבריא ולהיברא-מחדש, "ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה" – כולל שני השרשים, "כל חולי וכל מכה", שני ה'כוללים' הגרעיניים שאין מגעת לשם הקללה למי שמכיר בה ומקבל אותה עליו, ומן השורש שלא נפגע יוכל להתחדש ולהצמיח צמח צדקה, אך זה שפגם בשורשו בכך שכופר בעצם הדין לא יוכל אלא להצמיח ראש ולענה [ואין לו סיכוי לצאת ממצבו אלא בשמיעת קול שופר – ראשי תיבות שרש פורה ראש ולענה – קול פשוט וקמאי היכול להוות שרש לשרש, ולהצמיחו-להבריאו מחדש].
בפשוטו אמורים הדברים בזה ההולך בשרירות לבו הרע, ומתוך שקיעתו בחטאיו (ולפעמים מתוך מרירות חולנית של כעס) יצא מן האיזון וננעלו בעדו דרכי התשובה, כפרעה בשעתו שהוכבד לבו. אבל, כפי ששמעתי מאבא ז"ל, מאחר שלא נאמר כאן "שרירות לבי הרע", ייתכן שיימצא כן גם בהולך בשרירות לבו הטוב, ומתוך צדקות יתר (גם ובעיקר כשהיא אמתית ו'יש לה כיסוי') יכול לבוא לידי תחושה שלא אליו מופנים הדברים כי הוא 'למעלה מזה', ושלום יהיה לו – גם זה האיש סופו רע ומר, כי איבד את האיזון הטבעי הבריא המאפשר תשובה והתחדשות, ודמיונותיו יוליכוהו אל עברי-פי-פחת, ה' ישמרנו!
פרשת נצבים נקראת בכ"ה אלול, יום ראשון לבריאת העולם (שהוא ביטוי ומימוש למידת מלכותו יתברך כנודע), או בסמוך לו מלפניו או לאחריו. ניתן לומר לאור האמור, כי בריאת השנה שעברה הפכה ברבות הימים (וביותר בחדש אב בו נחרב במקדש) לתוהו ובוהו, בו אור וחשך, ברכה וקללה משמשים בערבוביא, ולקראת סופה חוזר העולם ומתגבש ומתייצב מחדש, החל מכ"ה אלול, בהבדלת האור מן החשך (והפנמת הזיקה בין הברכה ומעשיהם של צדיקים לקללה ומעשיהם של רשעים) בבחינת דומם, היינו תמימות גמורה ופשוטה וטבעית. לאחר- כן מתפתח האיזון גם לבחינות צומח וחי, והכול לקראת ראש השנה בו ייברא האדם מחדש וישמור על יציבותו גם בהינתן בו בחירה חופשית, ולא יברח עימה ויבנה לו עלמא דפירודא כאדם הראשון, אלא יבחר להתחבר וימליך עליו בפה מלא את בוראו-שופטו-מחוקקו ויקבל באמת ובתמים את הדין והדיין, ולפי מדת כֵּנותו, חוזר המלך ובוראו מחדש ומפיח בו חיים ובריאות וחכמה וגבורה, ו"מאציל לו סמכויות" "לחדש בעבורו" תורה חדשה (בגימטריא כתיבה וחתימה טובה) – "דברים שלא שמעתן אוזן מעולם", לתקן עולם במלכות ש-ד-י.