כפי שיש אומרים, מעשה גדליה היה כנראה בראש השנה, ובו ביום באו לנביא לדרוש את דבר ה' מה לעשות, עם הבטחה לקיים כל שיאמר, וכעשרת הימים (שהם הם עשרת ימי תשובה) קיבל דיבור שיישארו בארץ ורק כך יצליחו, והם התפרצו עליו "שקר אתה דובר" וברוך בן נריה מסית אותך וכו' ככל הכתוב. למה-מה-קרה? הם ציפו כנראה לאישור מן השמים לרצונם לרדת מצרימה, כי הרי 'רואים' שהעסק נחרב ומתפורר ללא תקנה, והרי כך הזהיר ירמיה כל השנים שעתיד הבית יחרב, ובוודאי הקב"ה 'מחוייב' לכיוון שהלך בו, שהוא כנראה גם הריאליות ודרך הטבע (בגי' א-להים כנודע, שהוא שם קדוש וממילא מחייב), ועל דרך דברי המרגלים "כי חזק הוא ממנו" – שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, כפירוש חז"ל. כלומר גם אם ה' בעצמו הוא שהביא את הענקים, לאחר שהובאו 'אין מה לעשות' כי נוצר מצב ה'מחייב' כביכול אותו עצמו.
ובאמת בנקודה זו עיקר התשובה – לצאת מסברה זו ולהבין שה' יכול בכל רגע לשנות בקלות את הכיוון ולהפר את הריאליות-כביכול כמו גם את חוקי הטבע, וטבע האדם בכלל זה. צום גדליה הוא אם כן תשובה על חוסר האמון של הנותרים באפשרות התשובה, שזהו עיקר המעכב אותה, כי באותה מידה שלה' קל, ובוודאי רוצה הוא, לשנות את טבעי, כך לי עצמי קל ופשוט הדבר אם רק אאמין ואסכים כי אמנם אפשרי הדבר ולא אתעקש להחזיק ולהתקבע בטבעי הישן, כי אי אפשר (וגם אין זה מכבוד שמים) לשנות את מי שמתנגד לאפשרות השינוי.
וראה בירמיה יח – רד אל בית היוצר ושם אדבר אליך, וירד הנביא וראה כי נשחת הכלי באבניים שביד היוצר, והוא 'לא מתרגש' אלא מיניה וביה, מאותו חומר עצמו יוצר הוא כלי חדש מוצלח, והמסקנא – כן אתם בידי בית ישראל, רגע אדבר לנתוש ולנתוץ, ושב הגוי ההוא וכו' ומיד אני משנה כיוון, ואתם מסרבים ואומרים נואש (ביטוי המופיע גם בירמיה ב'). המפרשים פירשו בדרך כלל כמו שם דבר, כלומר אחזתם ביאוש והתמכרתם לדרככם, אבל ניתן לפרשו לאור האמור: אתם אומרים ה' נואש מאתנו ואינו יכול לשנות אותנו אחר שנתקלקלנו לו, בלא שים לב למשל היוצר האמור! ליוצר אין שום סיבה להתייאש ממעשה ידיו שנתקלקלו, ולכן היאוש שלכם מעצמכם באמת אינו מוצדק ובאמת גם לא ריאלי, "הויה הוא האלקים" והטבע הטוב, המקורי אינו מקובע אלא גמיש ונתון לרצון החפשי של ה', המופיע בתוכנו בצורת בחירה חפשית באמת לתפוס כיוון חדש ולא להתמכר לברירת המחדל!
הפסוק כי הנה כחומר ביד היוצר וגו' מופיע בברכות ל' כאחד מן הפסוקים המורים שהכול ביד ה', כמו "ואשר הרעותי" או "ואתה הסיבות את לבם" וכיוצא, ש"אלמלא הם נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל", כלומר לאחר הכישלון (הכמעט ודאי) בתשובה כפשוטה, באים הכתובים האלה ומספרים כי בעצם הכל ביד ה' ו'הוא האחראי'! ומה אם כן נדרש מאתנו? ולמה מדבר ירמיהו בעקבות זאת על תשובה?! – לשוב מנקודת המבט האחרת, הדטרמיניסטית, לפיה הכל צפוי ונקבע ומוכרע מראש ואין מה לעשות, כי גם הקב"ה 'ככה הוא', מחויב לידיעתו-קביעתו ואינו יכול ורוצה לבחור להשתנות ולשנות, ובאמת "ה' צלך" ואם אנו מתייאשים ומסרבים לשינוי, 'יש לו את כל הסיבות' להתייאש מאיתנו, אבל הרי עצם הבריאה היא פעולה של חידוש ובחירה-ברירה (כמו "ברו מכם איש" וכמו לבָרֵא-לפלס דרך ביער) ואהבה והעדפה, ומכוח הבחירה נבראנו כולנו בעלי בחירה היכולים להבריא ולהיברא-מחדש ברצוננו שהוא הוא רצון ה' המופיע בנו, וכמו שבעיניו נקל לבחור ולברוא מחדש, כך גם לנו אם נכיר בכוחו הבורא היוצר ומחדש בנקל, זהו שורש התשובה שקדמה לעולם, ומכוחה ולשמה נברא ומבריא ומתקיים ומתחדש העולם (ולכן ברמב"ם כל ענין הבחירה בהלכות תשובה). ובאחת: העיקר להזדהות עם ה' כבורא-חפשי, שבזה מלך שמו נקרא, כמלך הפורץ לו דרך ברצונו הפשוט מעבר לכללים, והכללים עצמם גמישים כנ"ל ומאפשרים את הפריצה הזאת, כך שהידיעה והבחירה אינם בסתירה כי הויה הוא האלקים, הנס והטבע, המחודש והקדמון ממקום אחד הם יוצאים, והאדם בבחירתו (או בחוסר בחירתו) קובע את המסלול הרלוונטי-לו, אם לבחירה מתמדת (כי בחירה גוררת בחירה כמו שמצוה גוררת מצוה) או לחידלון-דטרמיניסטי מיואש, האם להיות כאלקים היודע-כול ולכן אינו בורא ובוחר ומחדש ומעדיף כי הכול שוה ואפשרי באותה מידה – וזו עצת נחש, או כאלקים ההולך ("והלכת בדרכיו") ובורא ובוחר ורוצה ומעדיף, שזו עצת התורה.
ובאמת-לאמיתו גם זאת מאתערותא דלעילא, ואפשר לבקש להתפלל לה' שלא יתייאש מאתנו-מעולמו, וכפי שנמצא בפיוט הקדושה המופלא בשחרית של ראש השנה הפותח "אחד קדוש" (והוא ממחבר בלתי ידוע, ונעשה על תבנית "וחיות בוערות" מיהודה בן שמואל), ושם כל השורות מסתיימות (כמו ב"וחיות בוערות") במלה אש, מלבד השורה שלפני אחרונה "שכלל היכל כבודך ואל תתיאש", כלומר אל תקח מאתנו את רוח קדשך (קדש נוטריקון יקוד אש), תשכלל בתוכנו את היכל הקודש, שהוא אנו עצמנו, לבל תכבה האש (שהיא ביטוי גם בלשון הגויים לאדם ה'מגלה את האש' ובכך יוצא ממצב של 'האדם הקדמון') הבוראת ומתחדשת בקרבנו.
(יסוד דברים אלו למדתי מר' ישראל אריאל משכם).