במדרש בראשית רבה (ג) מכוונים את חמשת האורות הכתובים ביום ראשון של מעשה בראשית, כנגד חמשה חומשי תורה, ושני האורות הראשונים, יהי אור זה ספר בראשית, ויהי אור זה ספר שמות. הדמיון של שתי ההופעות רומז מצד אחד על דמיון או צד-שוה בין בראשית לשמות, ומצד שני – מתוך שלא נאמר ויהי כן – משמע שמדובר במשהו אחר, במהדורה אחרת של אותו דבר עצמו; מה שקם ונהיה בפועל אינו בדיוק מה שעלה במחשבה הראשונה או בציווי הראשון.
כללית ניתן לומר שספר בראשית "בו נתעסק הקב"ה לברוא את עולמו" (כלשון המדרש), מתאר את הרצון או ה'ניסוי' הראשון שהעולם כולו יאיר מכבודו יתברך, ואת מין האדם החוזר שוב ושוב ומקלקל ופורע את עצת הבורא ומביאו להתנחם כביכול על בריאתו, ואילו ספר שמות "שבו יצאו ישראל מאפלה לאורה" (שם), מתאר את הבריאה הישראלית, מן הגרעין הבריא ששרד את הנפילות של ספר בראשית, כמהדורה שנייה של העולם-הטבע, מעין עולם קטן בו מצמצם (במשמע של ריכוז) הקב"ה את מבטו ומשרה את שכינתו, ושם אכן 'נתפס' ומתממש ומתקיים האור האלקי (טבע שני עולה במספר אמת), ומשם עתיד הוא לחזור ולהאיר את העולם כולו באור ה'.[1]
להלן נלקט כמה נקודות דמיון בין פרשת שמות לפרשת בראשית, בדגש על ממד התיקון שבהוויה הישראלית ביחס להוויה האדמית, הכלל-אנושית:
א – שמות בני ישראל כנגד ויקרא האדם שמות. האדם קורא שמות למינים, ואילו כאן פותח הכתוב בשמות פרטיים. כביכול עד כאן ההשגחה היא כללית, ומכאן ואילך 'השגחה פרטית'; מאדם הראשון נתפלגו שבעים אומות, ומיעקב – שיופיו מעין יופיו של אדם טרם שחטא, כדברי רז"ל – "שבעים נפש" שכל אחד מהם מרוכז בו כוח אומה שלמה, ועם זאת כולם נפש אחת, כאיש אחד בלב אחד שאין בלבם אלא אחד, "עַם בני ישראל" הנקראים בשם ישראל אביהם; לא "בריות" (מלשון "בר" היינו חוץ) בלבד, אלא בנים למקום, "בני בכורי ישראל", ורחמי האב על בנו הנמשך מטיפי מוחו, ובו כל מעיינו.
ב – כנגד פרו ורבו ומלאו את הארץ – ובני ישראל פרו וישרצו וירבו… ותמלא הארץ אותם. האדם של ספר בראשית אינו נוטה לקיים את מצות הפריון-לשמו, "כי החל האדם לרוב על פני האדמה" מלאה הארץ חמס מפניו, וכאשר הוא מתרכז במקום אחד ואינו ממלא את הארץ, הריהו נוטה לבנות "עיר ומגדל", ישות מורדת במלכות שמים, ואילו ישראל מוסרים נפשם על הריבוי כדי "להרבות את הדמות", לשאת נשים גם בתנאים קשים –"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – להוליד ולהחיות את הילדים.
ג – הבריאה הראשונה מתוך החשך היא האור כי טוב, ובתוך חשך מצרים ובתוקף הגזרות נולד משה – "ותרא אותו כי טוב הוא – שנתמלא כל הבית אורה".
ד – בגן העדן מפתה הנחש הקדמוני את האשה, ואילו ב'גן העדן' המצרי ("כגן ה' כארץ מצרים") שולט פרעה, "התנים (=הנחש) הגדול הרובץ בתוך יאוריו", ונשים צדקניות מבנות ישראל גוברות עליו ומסכלות את עצתו, שפרה ופועה המילדות המחיות את הילדים, אשר הן-הנה יוכבד ומרים המחיות את משה השקול כנגד כל ישראל, ו"בשכר נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים".
ה – נשמת משה הייתה בדור המבול, כפי שרמזו רבותינו בפסוק "בשגם (בגימטריא משה) הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה", ואילו כאן "מן המים משיתיהו" [וקרוב לומר שהיה משה גנוז בנשמת מתושלח, צדיק הדור שסרב להשתלח אל הדור, וכיון שמת השליח, בא המבול בתום שבעת ימי אבלו, ואילו כאן מסכים משה בסופו של דבר (לאחר שבעת ימים שנשתדל עמו הקב"ה כדרז"ל) להשתלח ונמשה ממי המבול ומושיע את ישראל, וכן רמוז בדברי רבותינו בסוף מסכת סוכה לענין שבעת הרועים שבזכריה, שמשה עומד מול מתושלח]; נח ניצל ממי המבול בתיבה, וכן משה ניצל בתיבה.
ו – בסיפור הבריאה-הטבע שולט שם אלקים, ואילו כאן מופיע בסנה ומתפרש שם הוי"ה, השם המהוה ומחדש ומחולל נסים וישועות שלא כדרך הטבע.
ז – בפרשת בראשית נגזרה מיתה על האדם העובר ברית ("והמה כאדם עברו ברית". הושע ו,ז), ובסוף הספר קלקול ברית אחים במכירת יוסף הצדיק (הקרוי "אדם" בפסוק "משכן שילה אהל שיכן באדם". תהלים עח) למקום טומאה, למצרים ערוות הארץ, עד "ויישם בארון במצרים", ואילו מפרשת שמות ואילך מתחיל תהליך תיקון הברית בביטול גזירת המיתה שגוזר פרעה, "יעקב אבינו לא מת" וחי הוא בזרעו, וכן "לא מת משה" ואף הוא מעלה עמו את עצמות יוסף. ולכן תיקנו חכמי הדורות להתענות לתיקון פגם הברית בפרשיות שובבי"ם משמות עד משפטים (שבסופה ברית סיני) [והכל כלול בראש, כרמוז בראשי התיבות ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה].
*
למנהג אשכנז מפטירים ב"הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל", על שם בני ישראל הבאים מצרימה, ושמה "הציצו מעיר כעשב הארץ" (תהלים עב,טז) ונעשו לעם, וממשיכים ב"ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", ואולם למנהג ספרד מפטירים ב"דברי ירמיהו" המדברת בהקדשת הנביא לתפקידו-שליחותו שהיא מענין ההתגלות למשה בסנה. משמע משה הוא הנושא המרכזי בפרשה, ובאמת הנשיא והדור כולו שניהם שקולים, וכדברי חז"ל "ילדה אשה במצרים ששים ריבוא בכרס אחד", היינו משה [שנאמר בו "ואעשה אותך לגוי גדול" ולדברי רבותינו אכן יצאו ממנו ששים ריבוא], והיחס בינו לבין יעקב הוא כיחס נשמה לגוף – תפארת-יעקב היא "גוף" ומרכז המדות, ודעת-משה היא "נשמה" ופנימיות לפרצוף המדות "משה מלגאו יעקב מלבר", ואי אפשר לזה בלא זה. אמנם הנשמה למעלה מן הגוף ומחיה אותו, אך ישנו גם גוף שלמעלה מן הנשמה, כביטוי רבותינו "נשמות שבגוף" שמתפרש בדברי רש"י ז"ל: "מקום אוצר הנשמות גוף שמו". ומקובל בפי חסידים שבעולם הזה הגוף ניזון מן הנשמה, אבל לעתיד לבוא הנשמה תיזון מן הגוף.
את ביטוי חז"ל על חדש טבת הנזכר במקרא (בהקשר ללקיחת אסתר אל בית המלך), "חדש שבו הגוף נהנה מן הגוף" מפרשים בכתבי חסידות: חדש ממועט אור, שבו הגוף-העצם העליון החשוך (בשין ימנית ושמאלית) מן ההשגה, נהנה מן הגוף-הכלי התחתון המתבלט ומתחזק דווקא בהסתלקות ומיעוט האורות, וכידוע גם ש"שרש הכלים גבוה משרש האורות", שכל הגבוה יותר יכול לירד מטה ביותר. בחשך מצרים צץ ופרח גוף העם, העצם היהודי, ומשה מאיר אותו ומעלה אותו "לקראת האלקים" – להיפגש עם מקור מחצבתו, העצם העליון.
[1] היחס הזה מקביל אם כן ליחס לוחות ראשונות שנשתברו אל לוחות שניות שנתקיימו (שבהן בחינת תורה שבעל פה המקיימת ומיישמת את התורה שבכתב, ועליה נכרתה ברית כדברי רז"ל), וכן ליחס בין "אור צדיקים" הזוהֵר שנוטה להיפגם ולהיגנז, לאורם של בעל תשובה שזוהרו מועט אבל כוחו יפה.