פרשת ואתחנן נקראת תמיד בשבת נחמו, הראשונה ל"שבע של נחמה" (שהיא כמובן כנגד חסד-אברהם), ונכון לבקש בפרשה עניינים הקשורים לנחמה (ולחסד ואהבה), ובכך, ממילא, לקשור בין הפרשה להפטרה.
הנחמה הכפולה, "נחמו נחמו", רומזת על שתי רמות של נחמה, והדבר הפשוט שעולה על הדעת בקשר לכך, הוא: לא-רק התנחמות במה שנשאר, בכך שגם לאחר החורבן "הותיר ה' לנו שריד כמעט" ו"לא עשה כלה את שארית יעקב", אלא גם התנחמות מתוך תובנה ש"היה כדאי", שבסופו של חשבון הביא אותנו החורבן למקום טוב או "נכון" יותר, ונמצא שהיה בגדר "סותר על מנת לבנות במקומו" בנין טוב יותר ויציב יותר (- מעשה שנחשב לענין שבת כ"מלאכת מחשבת", כלומר פעולה קונסטרוקטיבית-יוצרנית), מה שמאפשר לומר בפה מלא, כדברי ישעיה (יב,א) שאכן כך נאמר "ביום ההוא", אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני – נחמה שלימה תוך הודייה על הצרות-עצמן שהומתקו!
יחס דומה-לזה קיים בין "תשובה תתאה", תשובה-מיראה בעזיבת החטא מכאן והלאה, המקילה בעונש או דוחה אותו על ידי שנידונות הזדונות כשגגות, לבין "תשובה עילאה" תשובה מאהבה, המהפכת את הזדונות-עצמן לזכויות, תוך-כדי כניסה חווייתית-פנימית לתובנה עליונה ובהירות עצומה שלא בא החטא אלא בשביל להביא לעמידה-של-תשובה שהיא-זו המבוקשת, וממנו יתברך יצא כבוש-וגזור כל התהליך, ולכן כולו זכות (וממילא גם שמחה-יתירה הקשורה, כידוע, לבינה-ובנין-מתחדש).
מה יכול להיות האפקט, או התוצר-החיובי של החורבן? לשם תשובה נחזור לפרשת השבוע, ונראה כי הנושא המרכזי בפרשה הוא ביעור עבודה זרה וריחוק ממנה, החל מ"כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה'" (ד,ג), המשך ב"לא ראיתם כל תמונה… פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל… ופן תשא עיניך השמיימה וראית את השמש… ונדחת והשתחוית… השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה'… ועשיתם לכם פסל" (טו-כג), ולאחר מכן פרשת "כי תוליד בנים… ונושנתם בארץ ועשיתם פסל" (כה-כח) הנקראת בציבור ביום תשעה באב, ושוב בעשרת הדברות "לא יהיה לך אלהים אחרים… לא תעשה לך פסל", ייחוד ה' בפרשת שמע, ואזהרה מללכת אחרי אלהי העמים שמסביב (ו,א-טו), ושוב אזהרה מחיתון עם הגוים המוביל לעבודה זרה, ומצות שבירת מזבחות וניתוץ מצבות וגידוע אשירות ושריפת פסילים (ז,ב-ה).
והנה גם בהמשך הפטרת "נחמו" מדובר על ביעור עבודה זרה, אפשר לומר אף ליצנותא דעבודה זרה: ואל מי תדמיון א-ל ומה דמות תערכו לו! הפסל נסך חרש וצורף בזהב ירקענו… עץ לא ירקב יבחר, חרש-חכם יבקש לו להכין פסל לא ימוט (ישעיה מ,יט-כ, וכן בהמשך פרקי-הנחמה ביתר אריכות (וביתר ליצנות) – ראו שם מז,ט-כ). נראה כי הענין הזה מתקשר לנחמה: בעקבות החורבן השתחרר העם סוף-סוף מ"יצרא דעבודה זרה" שהיה מרקד בתוכנו כל ימי בית ראשון עד שהחריב הבית! במסכת יומא תיארו חכמים באריכות את ביטול היצר הזה מישראל בידי אנשי כנסת הגדולה בראשית ימי בית שני, אך נראה ששורש הענין הזה מתחיל מחורבן הבית הראשון בו שרתה שכינה, ובחטאות מנשה (שבימיו גבר-ביותר יצר של עבודה זרה, כפי שהראה לרב אשי בחלומו בפרק חלק) "הועמד צלם בהיכל", כלומר נהפך להם כביכול המקדש עצמו לבית עבודה זרה, לאמר "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" ככתוב בירמיה, כלומר המקדש עצמו יעמוד-לנו גם אם נשחית מעשינו! וכך הלך המקדש והפך ל"עצים ואבנים" – שהוא כינוי קבוע לעבודה זרה, כמו בפרשתנו (ד,כח) "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן" – עד ש"שפך ה' חמתו על עצים ואבנים", ו"בית שרוף נשרף" כביטוי חכמים. שכן דעת-לנבון-נקל שגם "בתור בית עבודה זרה" היה המקדש משוכלל ומפואר יותר מכל מקדשות האלילים, ולכן חורבנו ערער לגמרי את האמונה בעבודה זרה, ב"היכל" החמרי כשהוא-לעצמו, וכעבור דור או שנים בטל לגמרי היצר הזה ונעלם סופית מישראל (וכפי שבא לביטוי מובהק בקֵרוּב-זמן במרדכי אשר "לא יכרע ולא ישתחוה", "כי הגיד להם אשר הוא יהודי", ויהודי מעצם שמו והגדרתו, הוא זה הכופר בעבודה זרה ו"לא שייך" שיאמין בה).
[ואגב כך נאמר דבר על חלקו השני של ספר ישעיה, המתחיל ב"נחמו" בסגנון ואוירה שונים לגמרי מחלקו הראשון, עד שבאו רבים ושונים לומר כי שני ספרים הם משני מחברים בשני זמנים. ובאמת מתמיה שידבר בציבור הנביא-בדורו, בימי חזקיה, על תנחומי חורבן המקדש שעוד נכונו-לו שנים רבות (ועל-כן יש סבורים שנאמרו הדברים בשעתם רק ל"לימודיו"-תלמידיו הקרובים (ראו ח,טו), ונגנזו בידם להאמר-בציבור לאחר החורבן, בשמו או בשם תלמיד בית מדרשו ששמו כשמו). והנה ברור-למדי ההקשר למסופר בפרק ל"ט על ביקור שלוחי מלך בבל אצל חזקיה שקם מחליו, והראם חזקיה את כל אוצרותיו, ובא ישעיה ואמר לו: הנה ימים באים ונישא כל אשר בביתך בבלה ולא יוותר דבר, ומבניך יהיו סריסים בהיכל מלך בבל. ולפני כן (בפרק לח) מסופר על מחלתו של חזקיה שנטה למות, ולדברי רבותינו במסכת ברכות הודיעו ישעיה שאיבד שני-עולמות משום שלא עסק בפריה ורביה, כי ראה שיצאו ממנו בנים שאינם הגונים, ועל כך אמר לו ישעיה: מה לך לעסוק ב"כבשי דרחמנא", עשה מה שנצטוית! ונשא את בת-ישעיה ונולד מנשה. ניתן לתאר (לאור האמור לעיל) שלאחר אירועי סנחריב, נותר חזקיה חסר-כח (עד שאפילו שירה לא יכל לומר!), והרגיש שלא יעצור-כח לעמוד שוב בנסיון דומה (וכבר עשה את שלו, ודי לו ש"שלום ואמת יהיו בימיו" – לט,ח), ולכן קשר קשרים עם בבל, המעצמה העולה. מנשה שגדל באוירה הזו כבר נעשה "ריאליסט" גמור ושם את כל יהבו על "ריאל פוליטיק" עם כל ההשלכות התרבותיות והשפעות-אלהי-נכר הכרוכות בכך, וישעיה הסבא, הרואה לאן מובילה דרכו של הנכד-יקיר, מציץ עליו ואומר לו: בחורצ'יק! סופה של דרכך להחריב את המקדש הזה! אבל אתה-יודע-מה? – טוב שכך! וזו נחמתי, נחמה שלימה! כי כנראה רק-כך ישתחרר סוף סוף ישראל מיצר עבודה זרה, ומן התלות-הפנימית בעמי-נכר ואלהיהם! (ומנשה שאינו יכול לעמוד נוכח הדברים והאמת האלה, מחליט פשוט להרוג את הנביא-הסבא, כמתואר במסכת יבמות). לפי כל זה קדמה אמנם הנחמה לחורבן, והיא היא ה"כבשי דרחמנא" שבעבורם באה לעולם נשמת מנשה (שלדעת ר' יהודה יש לו חלק לעולם הבא, ודורשי רשומות מצאו לכך רמז בפסוק "לי מנשה" – תהלים ס)].
הזכרנו למעלה כי שבת ראשונה משבע-של-נחמה היא שבת החסד והאהבה, ואכן נראה שחומר איסור עבודה זרה אינו פגם ביראת ה', אלא פגם באהבה ובדבקות בה', וככתוב בפרשה "ואתם הדבקים בה'" כניגוד להולכים אחרי בעל פעור, וכן בהמשך "…השמש והירח… חלק ה' לכל העמים… ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה", ובדיבר הראשון: אנכי ה' אלקיך… לא יהיה לך אלהים אחרים על פני… כי אנכי ה' אלקיך א-ל קנא… ועושה חסד לאלפים לאוהבי, ובסוף הפרשה: לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם… כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם… כי ה' אלקיך… האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו. ואברהם אבינו הראשון האוהב הגדול, ראש המאמינים והנאמנים, מתחיל את דרכו בשבירת צלמים (הקרויים "יראות" זרות, בעוד שהאהבה מתבטאת בבחירה חפשית ובשחרור ממיצרי-מצרים ומכפיפות ליראותיה-אלהיה). כגודל האהבה גודל הקנאה, והיא עלולה להחריב את בית-האהבה, ואולם אם מיניה-וביה בטל-כליל יצר עבודה זרה, מיד חוזרת האהבה ביתר-תוקף, וכפי שנרמז במה שנמצאו הכרובים באותה שעה מעורים זה בזה לבלי-הפרד.
ומכאן נבוא לנחמה על חורבן שני שאירע מפני שנאת חנם. ניתן לומר ששנאת חנם היא דילטוריא ולשון הרע ופירוד שישנם גם בצדיקים הנקיים משלש עבירות-שעליהם חרב בית ראשון, וכבר אמרו במסכת ערכין שלשון הרע שקול כנגד שלשת העבירות [והוא כנגד דוד, "רגל רביעי שבמרכבה", שעל-דורו אמרו שאף-כי היו צדיקים, יוצאים למלחמה ונופלין מפני הדילטוריא (הכוונה כנראה לשאול שהוסת כנגד דוד)], וקרוב-לכך ונובע-מכך עוון חילול השם החמור מן הכל. בהתקשר אל הפרשה, ניתן לומר שפסוק הייחוד "שמע ישראל" המדבר בייחוד ה', אבל רומז גם ל"ישראל…אחד", וככתוב בפסוק-שלעומתו בתפלין-דמרי-עלמא "מי כעמך ישראל גוי אחד" – הוא התיקון והניחומים לשנאת חנם ולחורבן-שני שחרב בעטיה, ונאמר על דרך שאמרנו בראשון, שמן החורבן השני גופו מתחיל להתברר שישראל גוי אחד מעצם-עצמו, ושום פיזור גיאוגרפי לאורך אלפי שנים לא-יוכל לעובדה הניצחת הזאת, ושכל-שנאה היא אכן "חנם" כי אינה מובילה לשום מקום ואינה פותרת שום בעיה, אבל אין לך אהבה (בגימטריא: אחד) שהיא חנם, כי בכוחה לאחד הכל ולייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בייחודא שלים, והיא נחמתנו בגלותנו, ומכוחה גאולתנו ופדות נפשנו, ובמהרה בימינו יבנה בית עולמים שגם יתן ממשות לזו האהבה והדבקות הפנימית (ובמקום אחר שיערנו, שיהיה הבית העתיד של אבנים וגגו מיריעות המשכן (שלשם כך נגנזו), אשר אינם מפסיקים בין הארץ לשמים ובין החומר והרוח, ובדומה למשכן שילה שנבנה בט"ו באב, יום המיועד לבנין הבית העתיד, בית האהבה הנצחי).
ניתן לקשור אל הדברים עוד ענין מן הפרשה, ונקדים להעתיק מדברי הגמרא במסכת בבא קמא (נ"ד סוף ע"ב): שאל ר' חנינא בן עגיל את ר' חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב, ובדברות האחרונות (הללו הכתובות בפרשתנו) נאמר בהן טוב (בדיבור "כבד" נוסף "ולמען ייטב לך")?
אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהן טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו! כלך אצל ר' תנחום בן חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה.
הלך אצלו ואמר לו (ר' תנחום): ממנו (מר' יהושע) לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו (או אבי אמו) של ר' אחא בר' חנינא: הואיל וסופן להשתבר!
ומה בכך?! אמר רב אשי: חס ושלום פסקה טובה מישראל!
עד כאן דברי הגמרא. והתמיהה הבולטת כאן היא: מה פשר דברי ר' חייא בר אבא "עד שאתה שואלני למה.. שאל אם… שאינני יודע אם נאמר בהן טוב" – תיתי ספר ותיחזי?!
לדרכנו, נראה שכך הוא ההסבר: האם ברצונך שאסביר לך מה טוב יותר בלוחות השניות (שעליהן כתובות דברות שניות) מן הראשונות שנשברו?! איני מוכן (כאיש-הלכה) לעסוק בתנחומין של הבל, ולדידי אין ולא יכול להיות שום דבר טוב בשבירה ובחורבן! עכשו שנחרב הבית ונשתברו הלוחות הראשונים, עם שכחת התורה הכרוכה בכך (כדברי רז"ל), אין לי אלא להתרכז בשימור מה שנותר! אם ניחומים מבקש אתה, לך-לך אצל ר' תנחום או אצל שמואל בר נחום בעלי האגדה, והם ינחמוך!
ניתן לומר שבימי בין המצרים, נכון לאחוז בגישתו של ר' חייא בר אבא ולצמצם עצמנו "צמצום כפשוטו" המתרכז במה שאבד וחָשַׁך ונחרב ונשבר – ואולי אכן היתה השאלה לר' חייא בתחילת שבוע ואתחנן, לפני תשעה באב – ואילו דברי המנחמים באו בסוף אותו שבוע, לאחר הצום (ולידת משיח שבעקבותיו) – עכשו הזמן לנחומים כפולים המצביעים על הטוב שבשבירה דווקא!
ועיקרו של הענין: דברות ראשונות שעל לוחות ראשונים, שבהם מדובר רק על אריכות ימים, הם בבחינת עץ החיים, חיי נצח (כדברי חכמים שאילו לא נשברו, לא שלט בנו מלאך המות), ואילו השניים בבחינת עץ הדעת טוב (ורע), כאשר גם אריכות הימים היא יחסית וזמנית, ואולם באמת-לאמתו דווקא חיי נצח ללא תודעת בחירה אישית-פנימית בטוב, עלולים להפוך לסתמיים ולהלכד בפיתוי הנחש המוביל לחטא של דחיקת רגלי שכינה וסופם שבירה, ואילו עולם-יחסי, העומד בצל המות ומותנה בבחירתך בטוב, יש לו קיום חזק (טוב פירושו חזק וקיים, כמו "אומר לדבק טוב הוא") ומתמשך (בתורה שבעל פה "תורת האדם", הקשורה ללוחות ודברות שניות שבמשנה תורה כנודע), עד שיבוא יום בו הטוב והחיים יהיו לאחדים ממש, ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.
[ורמז: חטא נוטריקון חיים טוב אחד. עיקרו של החטא הוא בחט (בגימטריא אגוז כנודע), היינו מאיסה בחיים-כשלעצמם ושימת דגש על הטוב, כלומר חיים טובים רוצה אני, ובלא-זה חיי אינם חיים, אלו חיי החטא שבעקבות עצת נחש המאבדים מיניה-וביה את החוש לחיים, משום כך חט עולה טוב כי החיים נעלמו. ואולם ה-א שבסוף היא התיקון, התובנה שהחיים והטוב חד הם, "למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך", החיים הם הטוב והטוב הוא החיים ותכלית הבחירה בטוב היא הבחירה בחיים, משום כך חטא עולה חי].