נולד בג' בניסן תרע"ב בוורשה. בית ההורים – עניים מרודים ומכובדים ביותר. האבא תלמיד חכם מובהק, חריף וחסיד ותיק. כל ימיו עוסק במשא-ומתן ואין ההצלחה מאירה לו פנים לעולם, אבל זיו פניו הקורנות תמיד ומעמד הכבוד שרכש בסביבה שרבים משכימים לפתחו, זאת נטל מהצלחתו בתורה שהיתה לו עיקר תמיד למלאכתו-טפל. מעיד הבן (המספר) על אביו, שלא עבר עליו יום בלי 7-8 שעות לימוד גמרא, מלבד עיסוקיו אחרים בספרי חסידות. ולבנו הוא טוען "אפילו שמונה שעות ביום ללמוד, כמו הקומוניסטים (הכוונה – ליום עבודה של 8 שעות), גם כן לא?"
כשהיה הבן כבן שנתיים, רצה אביו להכניסו ל"חדר" שבחצר מגוריו, והמלמד לא רצה לקבלו מפני גילו. חרה לאביו מאד ולימדו אותיות אל"ף בי"ת וקריאה בסידור, לבדו. אמר, ילד שמסוגל, למה ייבטל עד שלוש שנים?… כשמלאו לו שלוש שנים, הכניסו ל"חדר" כתלמיד מן המנין. קטן היה מכל חבריו, וישב בספסלים האמצעיים, שכך זכור למספר הסדר באותו "חדר", שלמדו תלמידים מתחילים עד לומדי חומש. ה"גדולים" ישבו בספסלים הקדמיים, וככל שקטנו ישבו בספסלים האחוריים עד הספסל האחרון ששם ישבו מתחילים ממש…
בקיץ תרע"ו עקרה המשפחה מוורשה לגור בעיירה אופולה בסביבת לובלין, מפני הרעב והמצוק שהיו אז בוורשה מחמת הגרמנים הכובשים, ואילו בלובלין והסביבה היו האוסטרים, והם נוחים יותר, והפת מצויה.
עד חורף שנת תרפ"ט ישבה המשפחה בעיירה הנ"ל. המספר למד ב"חדר" עד גיל 9-10. לא היה לאביו לשלם שכר לימוד. על כן סיפחוהו לאחיו הגדול ממנו שלמד בבית המדרש של העיירה, ואותו בית-המדרש היה כעין ישיבה לבחורי המקום, ברם בלי ראש ישיבה ובלי סדרי ישיבה כלל, אלא כל אחד למד מה שלבו חפץ ואימתי שהוא חפץ. כך היה המנהג בימים ההם בעיירות פולין שלא גרסו ישיבות ויציאת בנים צעירים מחוץ לבית הוריהם.
התלמיד המספר לא עשה חיל רב בלימודיו ולא הצטיין בחשק רב ללמוד, אף על פי כן נחשב בין המתקדמים בהבנה לפי גילו.
הרבה ניסיונות עשה המספר בשנות ילדותו וגם בבחרותו, כדי לעבוד ולהרוויח כסף. וזאת תוצאה ישירה מן העניות הנוראה ששררה בבית. פעמים רבות "נתפס בקלקלתו" על ידי אביו שראהו הולך לעבוד כמה שעות בבתי מלאכה שונים בעיירה, או קונה טבק וממלאו בתרמילים ומוכר סיגריות לשונים ברווח מעט, וזאת עוד לפני בר מצוה שנים מספר. אז אביו נוזף בו והבן חוזר אחר כך ל"סורו" ב"עבירות" דומות. ויש שאביו מרוצה בדיעבד מן ההכנסה שבנו מביא לבית מ"עסקיו". על פת לחם "יפשע" גם גבר זה…
היו בעיירה חברים של המספר, שיצאו לישיבות בוורשה, בלובלין וכדו' וחזרו לביתם עם "מטען" גדול של כמה מאות דפים גמרא בעל פה ונחלו כבוד בעיירה. אז נתקנא בהם המספר וביקש מאביו שישלחהו לישיבה גם כן, ואביו משיבו: מי ביקש מידך להיות למדן כמשה'לי ראלניק? (ההוא יצא לתרבות רעה אחרי כן), כל מה שאני מבקש ממך, שתהא אדם פשוט כמוני וכמו אלתר מאירל'ס. אמרו עליו על אלתר מאירל'ס זה שמימיו לא יצא מדרכו ועסק בעבודות מפרכות כל ימיו, בורסקי היה. ולא פסק פומיה מגירסא, וכל תלמידי חכמים שבעיירה היו מצויים אצלו בבית הבורסקי אשר לו להתפלפל בהלכה. ולא היה ילד בעיירה שאלתר מאיר'לס לא היה מוכן לשרתו, ולא היה שום חדר מחדרי תורה שהנ"ל לא היה בו בן בית ממש.
מעיד המספר על עצמו שצדק אביו בסירובו לשלחו לוורשה. אלמלא סירוב זה – מי יודע מה היה יוצא ממנו. בעומק לבו לא היה המספר משתוקק לתורה שבוורשה, אלא לורשה שבתורה…
ורוחות זרות השתוללו אז בכל נפש ובנפש המספר בכלל זה, ואביו ידעו.
היה זה בתקופת ייסוד המפלגות בחברה היהודית, והאידיאולוגיות שתפסו כל לב, ומכולן לא נתפס המספר אלא לאידיאולוגיה השמאלית הקיצונית ביותר. אמר: מה לי חצאי פיתרונות – הרי זה פיתרון מלא לכל העולם כולו… והיה הוגה ברעיונות של מיזוג דת עם סוציאליזם קיצוני – והמספר אז עדיין לא הגיע לגיל 15.
בין שאר המפלגות שקמו אז היתה גם אגודת ישראל וצעירי אגודת ישראל. המספר באופן טבעי נשתלב בצא"י, וגם אביו עודדו בכך, אף שהיה בוטל על ידי כך מדברי תורה.
בתחילת חורף תרפ"ט כבר חזר אביו לוורשה לבקש מטה לחם. כמה חדשים אחרי כן, נסע גם המספר לוורשה. ומאז הרי הוא פועל מלא. עובד בבתי חרושת שונים 11-12 שעות ליום עבודות קשות, וגם באכסניא עלובה, לא ביחד עם אביו.
אם טעם המספר טעם לימוד תורה מימיו, היה זה באותה תקופה, שקבע לו שיעור בגפ"ת של שעתיים כל לילה אחרי 11 שעות עבודה מפרכת.
בתחילת תרצ"א התאוששה פרנסתו של אביו קמעא, ואז דרש מבנו להפסיק לעבוד ולעסוק בתורה, ולמד ב"שטיבל" רוב זמנו, ובערבים הלך לעסקנות במסגרת של צא"י ופא"י. לאחרונה נעשה יו"ר של צא"י בוורשה ובה בעת התמסר לפעולות חינוך בשני הארגונים הנ"ל, לא בלי הצלחה.
היה נותן שיעור בדף היומי בכל ערב לפועלים, ומקיים שיעורים ברבים בנ"ך, ב"חובות הלבבות", בשבתות וגם בימי החול. לאחר מכן היה מתמסר לחינוך ילדים וילדות בשלושה מוסדות שהיו קיימים בוורשה והסביבה, תחת הנהלה אסימלטורית אחת, עבור ילדים אסופים שהיו הוריהם נוטשים אותם מפני הרעב. פעולה זאת נעשתה ביזמת רבו אשר קנה בוורשה – הרב יוסף ביגון הי"ד. בעבודה זו שנמשכה כשנה וחצי ראה המספר ברכה מרובה עד בלי די.
בתרצ"ג החליט לצאת להכשרה לקראת עלייה לארץ בתור חלוץ, וזאת שלא ברצון גמור מרבו הנ"ל, שרצה לעכב אותו לרגלי פעולותיו החינוכיות ותכניותיו בשטח זה. גם הוריו לא הסכימו בפה גמור לרעיון העלייה, כי בעשר השנים שקדמו לזו פקדו את המשפחה אסונות רבים ל"ע, וממרבית הבנים והבנות נשאר הוא לבדו בבית עם הוריו ואחות בכירה אחת נשואה.
המספר האזין לשיחת הוריו בלילה אחד, כשהם חשבוהו לישן: אמרה האם, "ומה נעשה, הלא באמת מתכונן הוא לעלות לארץ ישראל?" השיב האב: "ומה אומל לך רחל'ה, אין בי כח להתנגד לו – רואה אני ימים שחורים קרבים ובאים – אוי, כל כך שחורים!…".
המספר עשה 18 חודש בהכשרה מקצועית. עבד כנגר בניין. למד המקצוע וחזר לוורשה והמשיך בעבודה זו לתמיהת רבים מחבריו שלא הסכינו לראות בחור במעמד זה עובד בנגרות בריש גלי, ונושא קרשים על כתפיו ברחובות ורשה…
באלול תרצ"ה נשא אשה, ובין כסה לעשור של תרצ"ו עלה לארץ בידים ריקניות ובחוסר כל, ומצא את הארץ במשבר קשה. היתה זו תקופת מלחמת איטליה בחבש.
בבית העולים בחיפה הוא שוהה יום אחד ובערב חג הסוכות עולה לירושלים, מקום שם ישבו אחיות אשתו ומשפחותיהן, משפחות חצי-דתיות, פועלים חברי ההסתדרות, ולא עקר מירושלים כל השנים.
אכזבות קשות ציפו למספר בימיו הראשונים בירושלים, ובמיוחד כשפנה לבקש עבודה. עד היום אינו סולח למתוודעים אליו אז ונותנים לו "שלום עליכם" ביום הראשון של החג בבית הכנסת, כשאמרו לו "שלום עליכם – אפרישער קרבן "עולה"!…"
קרובי אשתו יעצו לו להיות חבר בהסתדרות, ואז מובטחת לו עבודה, שכן מנהל ה"משרד הקבלני" (היום "סולל בונה") בירושלים – בן דוד…
במוצאי החג לקח אשתו עמו, והיא אחות לאלכסנדר זושא פרידמן, הכינור השני באגו"י בפולין, והיא עצמה יחידה מכל אחיותיה מורה מוכשרת ב"בית יעקב" בוורשה, והולכת בדרכי אחיה ולא בדרכי אחיותיה, לקחו שניהם ועלו להרשם חברים בפא"י בירושלים. באו, קדמו אותם פנים חמוצות של המזכיר – "אין מקבלים חברים חדשים. לחברים ה"ישנים" אין לנו עבודה, ונקבל חדשים?… שמונה חודשים כבר לא שלחו לי משכורת מוורשה, והם שולחים לי עולים חדשים?…"
המספר ביקש מאשתו שלא תגלה לאחיותיה איזו "קבלת פנים" היתה לנו – וה' ירחם.
למחרת נודע ל"מזכיר" מי הוא "יחסן" זה שהיה אצלו אמש ודחהו בשתי ידים, הלא גיסו של אלכסנדר זושא פרידמן הוא!
ביקש ומצא כתובתו והלך לביתו וטען כנגדו: למה לא ספרת ש… אתה? והמספר באחת: לא נכון. הטעו אותך… והוא – בוא מהר יש לי עבודה בשבילך. משלא חפץ שכל העסק-ביש הזה יוודע לבני המשפחה שהיו בחדר אחר, לבש בגדי עבודה ויצא לעבוד ביום טוב שני של גלויות, יום העבודה הראשון בארץ.
בערב נעשה המספר, אחרי דין ודברים רבים, חבר כשר בפא"י. אותו המזכיר היה מבקש להחניף אליו, ונתן "יום עבודה טוב" ו"סידור" מצוין – 4 ימי עבודה בשבוע! והמספר מסרב: פלוני זה בעל משפחה גדולה ומחכה בתור יותר ממני, לו הזכות! והמזכיר – משוגע אתה! וכן היה בעיני רבים.
העבודה – שחורה. תיקון כבישים, הריסת בתים לשם בנייה, תיקוני ביוב, העבודה בבניין בריכת המים ברוממה בירושלים.
המספר פועל משובח, נדרש על ידי הקבלנים, והוא אינו הולך אלא לפי התור…
לאחר כמה שבועות, כשנכנס והכיר טוב יותר את "מפלגתו" ואת הסניף בירושלים במיוחד, ראה את הריקבון שאכל כבר כל חלק טוב באדם במסגרת זו, ונזדעזע ולא השלים.
מה ראה? ראה ציבור של עניים מרודים ואביונים מדוכאים ומושפלים שעיניהם כלות ומייחלות לשני ימי עבודה בשבוע שהספיקו ללחם ומים, בלי שכר דירה – ואין. הם תולים עיניהם למזכירים ממונים מטעם המרכז בוורשה, מרכז אגו"י של שם הם שמינו את המזכירים ו"שלמו" להם משכורותיהם 8-18 לא"י לחודש – משכורת כפולה שלוש-ארבע מרווחיו של פועל בימים ההם אם עבד כל השבוע. –
כך הוקמו סניפי פא"י בימים ההם בערים הגדולות, שנתמנו מזכירים "מטעם", נשכר חדר למשרד וכבר היה סניף לפא"י.
ומה היתה מלאכתם של "המזכירים" – באו להסכם עם מזכירי ה"הסתדרות" שבמקומותיהם, והם קצבו מספר ימי עבודה לחלוקה בין הפועלים בסניפי פא"י. כל ערב היה המזכיר עולה לבניין ההסתדרות ומביא כמה פתקאות וחוזר למשרדו ומספר "בתל אביב – חשכות! אין עבודה". ואת הפתקאות – חציין (אם היו כדי חלוקה) לעומדים בתור, וחציין לאנ"ש בחדר הסמוך…
זאת ועוד רבות כמוה. עד שהמספר כבר לא היה יכול לראות בצערם של החלכאים ובביזיון צלם האלוקים של כל אדם ויצא בשצף קצף כנגד ה"סדרים" וכנגד מנהגי הרשע שנעשו מנהגים של קבע, וקרא את חבריו למרד: אנחנו נחפש עבודה, אנחנו נחלק אותה. נשאר בודד. הכל נתייראו: ומה אם לא נקבל גם את המנה הזעירה הזו…
יום אחד נתארגנו כמה חברים נועזים יחד עם המספר, ויצאו לעיר לבקש עבודה ומצאו כעשרה ימי עבודה. באו למשרד וחלקום בין החברים לפי התור – מאז, הכול היו בקבוצת המספר חוץ מכמה בני משפחה ואנ"ש של המזכיר. הונף דגל ה"מרד" במזכיר.
אז יצאו ה"מזכיר" ועוזריו בסנקציות נגד המורדים, והסנקציות בעזרת מזכיר ה"הסתדרות", שלילת זכות לקופ"ח וריחוקם ממקומות העבודה המעשיים המאורגנים והציבוריים וכו'.
בחורף תרצ"ז קראה קבוצת המספר לאסיפת חברים שלא מן המניין. פרסמה קול קורא (וזאת היתה לו ה"ספרות" הראשונה בעברית). לקול קורא זה נתאספו כמה מאות רשומים כחברים בסניף הירושלמי.
בין ההחלטות שנתקבלו אז:
אנו זכאים בארץ גם בלי פירורי נדבות של המזכירים.
אנו זכאים לעבוד גם בלי חסד ההסתדרות.
ה"מזכיר" אינו ממונה, אלא פקיד הציבור, והציבור אחראי למשכורתו גם אם לא יגיעו תקציבים מורשה.
ייבחרו מוסדות הנהלה לסניף, והסניף יכלכל את תקציבו. תקציב כי יבוא מן החוץ –
[כאן חסרה שורה כנראה]
ה"מזכיר" וסיעתו לא השלימו עם העובדה, ולא הכיר אלא ב"ועד" שלו וב"חברים" שלו. מכאן עבר המאבק למרכז בתל אביב.
באותם הימים התקיימה "ועידה ארצית" של פא"י בת"א. המזכיר הירושלמי סידר "בחירות" לצירים הירושלמיים, והמספר הגיע לועידה בלי כרטיס ציר. ובהשתדלות מרובה ניתנה לו זכות משקיף. כשקיבל רשות הדיבור, גולל את כל הטרגדיה של הסניף הירושלמי וניסה להתוות דרכי פעולה לתנועה זו בכל הארץ.
הצלחתו הריטורית והתלהבות הקהל מ"ניגון" חדש זה, הביאו לידי כך שהועידה החליטה למנות שני חברים מסיעת המספר למרכז התנועה.
לאחר שנכנסו למרכז, אז נוכחו לדעת שהמצב אינו שונה בהרבה בכל יתר הסניפים, ורקב העצלות וחוסר היוזמה שורשו מן המרכז.
התחילו מאמצים להבריא את כל התנועה, ורוב חברי המרכז הנבחרים היו עם תכנית הפעולה של קבוצת המספר, ואילו כל המזכירים וכל עובדי המרכז, כולם היו מתנגדים.
דובר על תקציב מסודר של כל התנועה – והתנגדו. הם רצו בתלותם במרכזי חו"ל ולא במוסדות התנועה.
דובר על חידוש ההסכמים עם ההסתדרות רק בתנאי כבוד – ולא הסכימו.
דובר על שיגור משלחות לחו"ל לשם הסברה ולשם הכרזת מגביות סיוע – והתנגדו, כדי שלא לעורר חמת ה"מוסדות הציוניים".
דובר על הקמת משרדים קבלניים כמרכזי עבודה עצמאיים ולעשות לחץ במיוחד על המוסדות החרדיים פה ושם ובעיקר בירושלים שהעבודה בהם תימסר בקבלנות למשרדים הללו ולא לקבלנים פרטיים המעסיקים גם ערבים – התנגדו.
פחדו מכל יזמה. המצב המופקר ניחא היה להם.
אז בא קרע בין חברי המרכז שמן השורה לבין הפקידות המלוכדת, וזו האחרונה ניצחה בכל החזיתות חוץ מב"חזית ירושלים".
בירושלים התנהלה עבודה יפה. ציבור החברים גדל יותר מפי עשרה מכמות שהיה. היתה תנועה של עבודה, פעולות סעד, הוקם יסוד למשרד קבלני עצמאי, וכן הונח יסוד לחברה פיננסית מממנת פעולות קונסטרוקטיביות. כשנה וחצי היה ה"מזכיר" הירושלמי נכנע תוך כדי חתירות סתר, אל הוועד החדש שעבד בדם מחודש.
בסוף שנת תרצ"ט הופתעו רבים לקרוא בעיתונות הודעה מטעם המרכז של פא"י בת"א לאמור: האנשים פלוני ופלוני – כאן באו שמות פעילי הוועד שמיוזמת המספר – הוצאו מן השורה, אין להם זכות להיקרא ועד פא"י בירושלים. הזכות הבלעדית היא בידי הוועד שבראשות המזכיר… הוא ה"מזכיר" הממונה.
אנשינו שיערו מראש שביום מן הימים תבוא תגובה כזו, והכינו להם מראש רישיון מנדטורי לקיים ארגון עצמאי בשם "הסתדרות פועלי אגודת ישראל בירושלים – פאג"י". לאחר ההודעה הנ"ל, באה הודעת פאג"י בעיתונים, ומאז הוחלט הקרע – שני סניפים בירושלים, הסניף העיקרי – מנותק מן המרכז בת"א.
במשך זמן קצר נותק גם סניף חיפה ממרכזו ונצטרף עם פאגי בירושלים. ואולם סניף זה לא החזיק מעמד כנגד לחצו של המרכז שפעל בעידוד המוסדות המרכזיים שביישוב, וכולם מתוך הכלל: גבאים מכל השכבות – עזרו זה לזה!
בעת ההיא, בערך בשנים 38-41 נתחדדו היחסים בין מרכז פא"י למרכז אגו"י על רקע של תלות פוליטית ותקציבית במוסדות הציוניים שבישוב. פא"י הלכה והתקרבה לקראת התלות הזאת, ואילו מרכז אגו"י בראשות הרב משה בלוי ז"ל, עמד בשיטתה של אגו"י מאז ומתמיד – עצמאות מוחלטת ליהדות החרדית. פא"י האשימה את אגו"י בקיפאון רעיוני ומעשי מתוך הזדקנות מנהיגיה והיה הרבה מן האמת בטענה זו; ואילו פא"י טענה שהיא חותרת לקראת התרחבות והתפשטות וכיבוש עמדות בהתיישבות ובשטח המוניציפלי וכדו'. ועל כן חייבים להשתלב במציאות שהיא נתונה כולה בידי מוסדות היישוב. ברם, יותר משהיה בטענתם הרצון להביא את התנועה למרחב, נחשדו הללו בהסתאבות רעיונית וריצה אחרי מרכבה עשירה, כדי שמלאכתם תיעשה בידי אחרים והם יוכלו להחזיק במסגרת עצמית שתתפרנס מאדונים אחרים, שכר שירותים שיתנו להם.
עיקר השרות – לסלק את אגו"י מן הזירה הפוליטית כגוף עצמאי והמתנגד לרעיון הציוני.
פאג"י בירושלים, התבססה באותן השנים התבססות ניכרת לפי מושגי החיים הציבוריים שבאותם הימים. הקימה מפעלים תעשיתיים בזה אחר זה, שנתנו תעסוקה מכבודת להרבה עשרות חברים; כבשה מקומות עבודה פרטיים שנתנו תעסוקה למאות חברים; פרסמה כתבי עת פריודיים לבירור רעיוני; וארגנה כינוסים ואסיפות רבות משתתפים בירושלים ומחוצה לה, שבהם באה לידי ביטוי עמדה חיה וטבעית לפי היסודות החינוכיים של הקהל החרדי האמון על עצמאות.
קיצורה של עמדה זו:
כל זמן שהיהדות החרדית אינה יכולה להתקיים ממקורות עצמה ואינה מסוגלת לכלכל את צרכיה הציבוריים ולהבטיח זכויות של קיום של כבוד לאנשים האמונים על רעיונותיה, אלא על ידי תלות במוסדות היישוב הנתונים ביד היריב הציוני – אז כל טובת הנאה משם אסורה. תלות זו תרוקן את אגו"י מתוכנה האידיאולוגי ותביאה לידי חיסול או למה שגרוע מזה – קיום עלוב של "מי שהיה" ועתה הוא קיים בזכות קצבת זקנה ושכר "לא יחרץ"; –
בראש ובראשונה צריכה תנועה זו לחדש את כוחות נעוריה ולהפעילם, כדי לבצר לה מעמד בכוחות עצמה. לאחר שמעמדה הכלכלי, הציבורי, החינוכי ומעמד מכשירי התעמולה הרעיונית שלה יהו מבוצרים וקיומם מובטח בכוחות עצמה – אז חייבים ראשי התנועה לשתף פעולה גם עם מוסדות הישוב הציוניים בשביל צרכי כלל היישוב, בשביל להאציל מרוחה גם עליהם, וגם בשביל לתבוע ולקבל את חלקה גם מן האוצרות שכלל האומה הפקיד ביד המוסדות האלו, בזכות ולא בחסד; למען הגדלת הכוח וההשפעה, ולא כשכר בעד המעטה של הדמות העצמית; –
השגת מעמד כזה אפשרית על ידי הזרמת דם חדש בעורקים המנהליים של התנועה; ע"י ליכוד המוסדות ה"ציבוריים" כביכול, הדוגלים בשם היהדות החרדית והפיכתם לכח פועל מרכזי אחד; ע"י הכרזה על מגבית עולמית למען צרכי התנועה ורתימת כל הכוחות המוכשרים להצלחתה; ועוד הוסיפה פאג"י נופך חדש כלו על טהרת נסיונה המוגבל, שזרקה/שזקקה פרולה חדשה:
קל יותר להשיג סכומים גדולים על ידי רווחים ממפעלים קונסטרוקטבייים, מלהשיג סכומים קטנים על ידי מגביות של שנור עלוב…
אמנם פאג"י עצמה הראתה דוגמה במפעליה, והאמינה שאם ילכו גם אחרים עמה כדרכיה, תהא ההצלחה בלתי משוערת.
רעיונות אלה שהפיצה פאג"י בציבור הנמנה על כלל אגו"י, נקלטו יפה אצל ההמון שנתן לה אימון בבחירות למוסדות אגו"י הארציים, ואילו המנהיגים ה"וותיקים" התיחסו אליהם או כאל התלהבות ילדותית, או (תלוי לפי הרמה האישית והשאיפה הציבורית של המבקר) כאל מסוכנים לקרקר ולקעקע את חזקתם של הידועים בציבור כמנהיגים בעלי ותק שאינם ניתנים לביקורת.
מכאן, שלא יכלה להיות הבנה של אמת, אף לא עם המנהיגות של אגו"י.
ברם, בעוד שהקרע בין פאג"י לבין מרכז פא"י היה גלוי, ונפרדו דרכיהם פירוד גמור, לא היה הפירוד עם צמרת אגו"י גלוי ונראה. ראשי אגו"י במאבקם עם ראשי פא"י נגד התמכרותם לציונות בשכר תקציבים, נעזרו אפוא עם אנשי פאג"י במאבק זה; בעוד שמצד אחר לא נתנו להם תמיכה ראויה במה שהיה בידם לתת להם – למען לא יגדלו ויתחזקו יותר מדי.
על רקע זה נתגלעו גם סכסוכים שלא בקעו לחוץ, בין פאג"י לאגו"י. הנהגת אגו"י גרסה את הרישא של פאג"י, שלא להתמכר ל"עשירים", ולא גרסה את הסיפא – להיעשות "עשירים" בכוח פיתוח היוזמה העצמית.
לאחר מכן עברה ההיאבקות בין פאג"י (שמעצם מהותה לא יכלה להשלים עם שום גילוי של הסתאבות ויצירת שיטות מתוך יאוש וחוסר מעש ויזמה למעשים) לזירה של הוועד הפועל העולמי של אגו"י. הגורמים המנהלים את המוסד הזה, אף על פי שהבדילום השקפותיהם מהשקפות אנשי פא"י הבדל קטבי, נקל היה להם למצוא ביניהם שפה משותפת לפרקים, ולא יכלו למצא שפה משותפת מעולם עם אנשי פאג"י, אעפ"י ששום חילוקי השקפות לא הבדילו ביניהם לכאורה. אכן, מלחמת חרמה ניהלה פאג"י מאז ומעודה נגד כל גילוי של שחיתות, בטלנות או סכסכנות אישית, אותה האינסטנציה "העולמית" לא היתה נקיה מכל הדברים האלה, והיא מצאה עצמה נפגעת יותר ממאבקה של פאג"י לטיהור, יותר מן המאבק של פא"י להטות את התנועה לאפיקי "השתלבות". הם גם ידעו שאת אנשי פאג"י אי אפשר לשחד על ידי שום הסכם שילומים, שכר הנמכת הטון בדרישותיה.
מתחילה היתה היוזמה של פאג"י נידונה לכישלון חרוץ, שכן קיבלה על עצמה מאבק של אנשים פשוטים ונגד כל שחיתות העולם שיודעת להתאחד תמיד בהגנתה נגד כוחות חלוציים אידיאליים.
ברם, הוכרעה פאג"י ונפלה לא על ידי אחדות ה"גבאים" שמכל צד שחברו עליה תמיד, כי אם ממקום אחר.
השכילו ה"גבאים" בעלי החזקה לרתום לעגלתם מוסד רבני בשם "מועצת גדולי התורה". אנשי פאג"י שמתחילת ברייתם נתחנכו על דרך ארץ ויחס כבוד לרבנים, התאמצו בכל כוחם לשכנע ולהסביר, ואמנם שכנועם והסברם תמיד נתקבלו ברצון, ואולם התוצאות למעשה כמעט תמיד היו בכיוון הפוך.
כיון שנתחדדו העניינים יותר ויותר, ונסתיימו תמיד במאבק במישור הזה, אז היה המספר, ראשון בין חבריו המיואשים, שהסיק מסקנות מן היאוש הזה. כי אמר: עד כאן! עם רבנים, בין שהם ראויים לשמם, ואפילו אינם ראויים, לא נתחיל, ואם נתחיל, לא נצליח. כל שכן שהכישלונות בטוחים אם נמשיך עוד להאבק בדרך שעד כה – להסביר ולהוכיח את צדקתנו. יש סיכוי להסברה כל זמן שהשומע אינו יודע את העובדות ואין לו דעה שווה אתך; ואולם מה ערך להסברה כשהשומע יודע את העובדות בדיוק כמוך, וגם דעתו כדעתך, ואעפי"כ…
עם סיום הכנסיה הגדולה שמשנת 54 בירושלים, הודעתי לוועד הפועל העולמי שנבחרתי בו כחבר – כי אני מתפטר מכל תפקיד בתנועה זו, מאחר שאיני מאמין עוד בתיקונה ואיני מאמין כי יש סבר לכל פעולה ציבורית בכל מסגרת שהיא תלויה בתנועה קפואה זו.
הצעתי אחרי כן לחברי בפאג"י שיניחו את המאבק הבלתי פורה עם אנשי אגו"י, וניצור מסגרת ציבורית חינוכית חדשה בלי יומרות פוליטיות. חברים אלה לא נענו לי בגלל הסנטימנט שלא להפקיר שם אגו"י, שהיה מקודש בילדותם ובבחרותם.
אז עזבתי גם את פאג"י והפסקתי גם לערוך את "הקול" ואף לא פרסמתי יותר מאמרים בעיתון זה.
גם התפטרתי מהנהלת החברה הפיננסית בשם פאג"י. לאחר שהתנועה האם בטלה לגבי, איני מוצא עוד טעם להתפרנס מעבודה שאינה לפי רוחי. לא קבלן בניין אני ממהותי, לא מתכנן קונסטרוקטיבי. כל זה היה כשהוביל אותי לאיזו מטרה קרובה, עכשיו המטרה אינה קיימת עוד.
באוגוסט 54 סיימתי כל פעילות ציבורית, והתחלתי לבקש סיפוקי ופרנסתי בדרך של פרסום ספרים – עד היום.
במשך השנים 41-54, בצד פעילותי הנ"ל, יסדתי בית ספר "שילֹה" וניהלתי אותו כשמונה שנים. היתה כאן נימה אישית, הדאגה לילדי אני. ביקשתי לי בית ספר שיהא כולו של תורה ושפתו תהא עברית. בירושלים עדיין לא האמינו באפשרות זו. הייתי הראשון בירושלים ביוזמה זו. והיו הישגים מרובים גם בשטח החינוך.
ביה"ס הנ"ל היה פרטי. אף על פי שתחילת יסודו היה מיוזמת פאג"י, אבל הוצא מרשות ציבורית זו בגלל חילוקי דעות בין חברים על יסוד אידיאולוגי.
הייתי פעמים רבות בחו"ל כדי לארגן השקעות במסגרת פעולותיה של פאג"י. וגם להפיץ רעיונה של פאג"י בקרב קהל אגו"י פה ושם.
היו הישגים רבים בשני השטחים הנ"ל גם יחד. קניתי נפשות רבות לשתי המטרות.
אני משער כי הסכומים שהבאתי לארץ בתור השקעות במסגרת פאג"י הצטברו לכדי חצי מליון דולר לפחות. ומן היום שחדרה הרגשת היאוש בלב השליח, מבחינת יעודה הציבורי של תנועתו, מאותה שעה גם ההצלחה המעשית סרה ממנו במסעותיו בחו"ל.
(מילואים לחסר)
החברים הראשונים – כולם פועלים, רובם פשוטים ומיעוטם מקצועיים. כולם עניים בממון וחסרי אמצעים, ועשירים באידיאל כדי להנחיל כבוד ליהדות התורה.
ארצות מוצאם של החברים הראשונים – מארצות אירופה, הרוב מפולין, ילידי ירושלים, הונגריא, גרמניא וליטא. יחידים גם ספרדים ושאר ארצות.
הכח הפעיל הראשון בשטח הכלכלי והארגון – אברהם טרגר פועל מוזאיקה, יוצא פולין. יו"ר הארגון – שמחה בונים שטרן, חשמלאי מיוצאי הונגריא. סגנים: יוסף שנברגר מהנדס מיוצאי גרמניה. ד"ר י. קיסטר עו"ד (כיום שופט) יוצא גליציה. גזבר – מר שלמה איזנברג בעל מלאכה עצמאי יוצא פולין. המספר – מזכיר.
בענין בירור תאריכים, רצוי לבוא בקשר עם אברהם טרגר הנ"ל, כיום מן הקבלנים הראשונים בירושלים וזכרונו רענן תמיד.
כדאי גם לבוא בדברים עם הרב שמואל קיבילביץ ממעצבי רעיון פאג"י ומראשוני הסופרים בעתון "היומן" ואח"כ ב"הקול".