על המחלוקת / מספר הפרשיות, קרח

אמרו רבותינו: 'כל מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? – זו מחלוקת שמאי והלל. ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו'; –

מחלוקת לשם שמים, זה סימנה, שיודעים מראש שתהא סופה להתקיים; שכן הכול מכוונים לדבר אחד, לברר את ההלכה לאמתה. שהאלוקים עשה את בני אדם בדעות שונות זה מזה, כדי שיהיו מתנצחים זה עם זה ומתוך כך תצא ההלכה מבוררת. גם בשעה שהם מתנצחים, הללו והללו אומרים: אלו ואלו דברי אלוקים חיים – מחלוקת כזו, למה תהיה פוסקת? והלוא העולם צריך לה והתורה רוצה בה והקדוש ברוך הוא שמח בה; –

אבל מחלוקת שאינה לשם שמים, סימנה – שאין סופה להתקיים. מראש הכול יודעים שאי אפשר לחולקים שיאריכו ימים זה עם זה, אלא או זה או זה, והיום או מחר יתברר מי נשאר ומי בטל ועובר מן העולם – כל עצמם של החולקים לבלוע איש את רעהו, כיצד יתקיימו יחדיו? –

'מחלוקת קרח וכל עדתו' – מחלוקת משה וקרח אינו אומר, אלא 'מחלוקת קרח וכל עדתו' – לפי שמשה אינו צד כלל באותה מחלוקת שאינה לשם שמים; שהרי כל מעשיו וכל דבריו אינם אלא בשליחות מן השמים בלבד; והיכן היתה מחלוקת הזו שאינה לשם שמים? – לא היתה אלא בעדת קרח בלבד, בינם לבין עצמם, שכל אחד מהם בא מכוח עצמו ומרצונו שלו. אפילו לא התכוונו מתחילה למעול מעל בה', סוף שבאו כולם אל המחשבה הרעה, לחלוק על משה ועל דבר ה' שבפי משה, לפיכך כל מחלוקותיהם שבינם לבין עצמם אינן לשם שמים אלא לשם רצונותיהם שלהם; קרח בא על עסק כהונה גדולה, חמשים ומתאים איש באו על עסק בכורה שניטלה מהם, דתן ואבירם 'בני ראובן' באו על עסק בכורת אביהם ראובן, וכולם באו על ה' ועל משיחו כמו שאמרו בהם (במדבר כו) 'בהצותם על ה"; –

ולכך אתה מוצא: 'ויקח', 'ויקומו', 'ויקהלו' – שלוש לשונות של מחלוקת. כי לא הרי מחלוקת קרח שנחלק על כהונה גדולה כמחלוקת דתן ואבירם שבאו על עסק הבכורה שניטלה משבט אביהם; ולא הרי הם כהרי מחלוקת החמשים ומאתים איש באו על עסק פדיון הבכורות.

'איזוהי מחלוקת שאינה לשם שמים – זו מחלוקת קרח וכל עדתו' – אף כי נראה שקרח רצה להתעלות בעבודה ולהיות כהן גדול, עם כל זה, לגרמיה [- לעצמו] הוא, שאף מי שרוצה לתקן עצמו ולעלות למדרגה גבוהה אינו נקרא לשם שמים; ואף כי גם מידה זו טובה היא, מכל מקום כשאדם במחלוקת, צריך להיות ממש לשם שמים ואז 'סופה להתקיים' – לבוא אל האחדות כהלל ושמאי שנתקיים בהם לבסוף 'והאמת והשלם אהבו' (זכריה ח), אבל כשיש מקצת נגיעה לעצמו צריכין להיות רק בשלום, שלולא כן אין סופו להכיר האמת כקרח שהחזיק במחלוקת עד שסופו שלא נתקיים אלא איבד מה שיש לו.