(מתוך 'כחודו של מחט' – אליהו כי טוב)
שם בפשיסחא היו לומדים בצוותא ליראה את ה' ולאהבה אותו בכל לב ונפש. אולם כיצד לירוא והאיך לאהוב? דבר זה לא היו לומדים זה מזה, אלא כל אחד לומד מעצמו. אפילו מרבם לא היו לומדים דבר זה, לראות איככה יעבוד הוא את האלוקים, באיזה מעשים ובאלו דרכים, על מנת שיעשו גם הם כמוהו. שלא היה דבר פסול בעיניהם כמו החיקוי, כמו הנטייה 'לעשות כמוהו'. על כגון זה היו דורשים את האזהרה שנאמרה במעשי הקטורת: 'איש אשר יעשה כמוה – ונכרת'… כל אדם מתחיל מבראשית, כל אחד כובש לו נתיב חדש. וכל נתיב מתפתל בהר תלול. וכל הר מתנשא על פני תהומות… כלום יוכל אדם לצעוד בעקבות רעהו בלי שיכוון הוא עצמו צעדיו יפה יפה?… אכן, חכמה רבה ועצה עמוקה ניתנה שם בלבו של כל אחד ואחד שיהא יודע להלך, אולם כל אחד בדרכו היה הולך; זה בחשאי ובלחש וזה בקולי קולות; זה נותן חילו בתורה וזה נפשו בוערת בתפילה; זה מרבה פעלים בגמילת חסדים וזה מפליא לעשות בשאר מצוות; זה מעיינותיו נפוצים החוצה וזה חכמתו כבושה בתוכו פנימה; הכול לפי מה שהוא אדם, הכול לפי מה שהוא הזמן וכו'.
וכך הורה אותו זקן תמים בחכמה, הרבי ר' בונם: במלחמת מדין כתיב 'אנשי הצבא בזזו איש לו' – מאי קמשמע לן? והרי נתן הכתוב מניין לכל הביזה והשלל אשר הרימו שרי החיל ואשר בא בית ה', ואני שומע ממילא שכל אשר לא בא שם במניין לא הובא בית ה', והבוזזים – לעצמם בזזו, אם-כן למה הוצרך הכתוב לומר 'בזזו איש לו'? שמא בגנותם של עשרים וארבעה אלף משבטי ישראל בא הכתוב לספר? חס ושלום! גם מקרא זה בשבחן של ישראל נאמר; שלא היה אצלם לא חיקוי למעשי אחרים ולא התדמות למדרגת רבותיהם להיות 'עושים כמוהם'; שהיה כל אחד מהם נותן את 'אשר ידבנו לבו', כלומר לבו שלו ולא לבם של אחרים. שכן כך היתה המצווה: אחוז אחד מן החמישים מן האדם ומן הבהמה, ועל פי הדין דים בכך. ואולם כשבא אדם להיכנס לפנים משורת הדין, אל ייכנס אלא לפי מה שידבנו לבו בלבד ולא לפי שרוצה להיות כאחרים… וכאשר קרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא ויאמרו 'עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותנו לפני ה" – ראויים הדברים לאומריהם וראוי הקרבן למביאיו, לפי שראשי החיל הם, בעלי מדרגות, אבל שאר כל אנשי הצבא אשר לבם לא נדבם מעצמו לעשות ככה, אם כך יעשו מפני שראו את שרי החיל עושים כך – פיגול הוא לא יירצה קרבנם כי חיקוי הוא… בא הכתוב ומונה שבחן של אנשי הצבא… בזזו איש לו. כלומר, אף על פי שראו את שרי החיל בנדיבותם לא נגררו אחריהם. כיוון שלא הרגישו בלבם אותה התעוררות לנדיבות יתרה, הסתפקו בקיום המצווה כפשוטה, לפי מדרגתם, ואת היתר בזזו לעצמם.
כך היו לומדים בפשיסחא. וכל תלמיד כשהיה שומע את הדברים יוצאים מפורשים מפי רבו, חזקה עליו שנכנסו הדברים בלבו ונתקיימו בו כל ימיו, ובכל עת שבא להקריב קרבן לאלוקיו, את חלבו ודמו היה מקריב, את חלבו ודמו שלו…