שבירת לוחות הברית / מספר הפרשיות – כי תשא

מחולות

מידת ישראל שהם דבקים באלוקיהם דבק אמת ושלא להנאת עצמם. כיון שסורחים ופורשים מאלוקיהם לשעה, מיד נעשים אדוקים בעבודה זרה יותר מן העכו"ם, ואפילו רואים אחר כך שאין ממש בעבודה זרה שבחרו להם ועתידים ליתן עליה דין קשה, לא במהרה הם פורשים ממנה. כל כך למה? לפי שכל עצמם של ישראל אין להם עסק של הנאה עם האלוהים שהם מבקשים לעצמם. בין הולכים אחרי אלוקי אמת ובין ח"ו תועים בדרכי שקר ופונים לאלוהים אחרים – תמיד הם מבטלים עצמם ואת כל הנאתם אך לשמים, שמי ה' או 'שמים' מעשי ידי אדם.

אתה מוצא בשעה שהיו רבים מישראל עסוקים בהילולא וחנגא לעגל, והשטן שהיה בתוכו היה מפזזו ומרקידו לפניהם, אותה שעה נשאו עיניהם כלפי ההר והנה משה רבם יורד ובא! משה שחשבוהו מת, הרי הוא חי! העגל שחשבוהו להיות תחת משה, מה עוד ממש בו עכשיו? הרי אינו אלא מעשה שטן והוא מת! לא היה להם להניח את העגל וליבוש מפני משה ולכבוש פניהם בקרקע? לא עשו כן – עזים שבאומות. עכשיו שעת סורחנם לפיכך אפילו רואים פני משה – הם בשלהם.

הביטו וראו ביד משה לוחות זוהר מעשה שמים, והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות מזה ומזה הם כתובים, ומכל עבר שהם מביטים הם רואים: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, והאבן והמכתב והדברות והנושא אותם הכול נוקבים ויורדים חדרי בטנם וזועקים אליהם: אייך ישראל?! והם בשלהם ובמחולותיהם כאילו אינם רואים – עזים שבאומות, היאך יכלו שאת ולא יצאה נפשם מפחד הדר גאונו?! – – –

אילו שונאיהם עמדו שם ורואים את ישראל בקלקלתם, עכשיו היו שמחים לאידם של ישראל. היו אומרים: אין תקוה לישראל ממרדם ולא תקומה תהא להם עוד. אבל ה' אלוקי ישראל יודע תעלומות לבם של ישראל ואף משה עבדו הנאמן היודע את לב עמו ואוהבם, לא חשבו כן. אחת היתה המחשבה: מי כעם ישראל גוי אחד בארץ אשר חרף נפשו למות על כל נאצל! עכשיו שעת זעמו של חטא, שעת תבערה של יצר – הם מפקירים עצמם למיתה עליהם; מהר תעבור שעת זעם ותדעך אש זרה – או אז שוב תתלקח בקרבם אש קודש לעבוד אלוקי אמת יותר מלפני החטא. ראות פני שוב אינה מייראתם, מראה לוחות אינו עוצרם ממחולם – שבירתם תשברם וממשבר ירפאו – – –

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר – ראו עתה את רעתכם נגד פניכם. אם אלוקי אבותיכם שוב אינו אלוקיכם, לוחות הברית שנתן בידי לא שלכם הם, הרי הם שבורים לעיניכם. הופרה הברית! ואם העגל הוא האלוהים – לכו אחריו! – – –

וידום כל העם.

 

מבירא עמיקתא לאגרא רמא

רק עשה משה אותו מעשה, נתהפך לב העם כולו מרעה לטובה בבת אחת. קשי-ערפם נהפך ללב נשבר ונדכא ומצח-נחשתם ליראה וכלימה על כל פנים. הכול חפצים עתה לעשות תשובה אלא שבושים לשוב; עדיין כלימתם מוטלת לפניהם ולא יבושו ליראות בתשובתם? כל זאת עשינו ונאמר הננו, כי שבנו?! לא מרדו עוד ולא שבו עדיין אבל נשארו עומדים דוממים ומבוישים.

לפיכך; –

וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ – ואין מקנא ל'אלוהיו'; –

וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – ואין ממרה את פיו מלשתות; –

כמה אלפים מבני לוי פושטים על העם ודנים אותם ומפילים בהם שלושת אלפים – ואין קם כנגדם להציל עצמו ממיתה.

נופלים במגפה ומחרישים; –

וכל הם כולו מפקיר עצמו למיתה וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו – אותו העדי מהר חורב שהיה שומרם מן המזיקים ומן המיתה לא שתו עוד. אמרו, כולנו חייבים מיתה, אין אנו רוצים להינצל מן הדין. עד שראה הקב"ה בעלבונם וקרבם.

מדרש כאשר קרב

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה – ולא נכנס לתוכו מפני טומאת עבודה זרה שהיתה שם.

וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל – ר' חלקיא בשם ר' אחא (אמר) מכאן שלא יהא אדם דן אומדות (אלא יהא רואה בעיניו דבר ברור); –
אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה: 'לך רד כי שחת עמך', היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל. אמר, אם איני רואה איני מאמין שנאמר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת – שלא שברן עד שראה בעיניו. אוי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים. אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר לו 'כי שחת עמך'? אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל אפילו שיהא אדם שומע דבר מן היחידי נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה.

וּמְחֹלֹת – ראם שהם שמחים בקלקולם.

מְחֹלֹת – לשון מחילה; –
מכל מיני זמר שהיו שם לא ראה אלא 'מחולות'. אמר משה: 'סימנא – מלתא' – אות הוא שעתיד הקב"ה למחול לישראל אותו עוון.

אותה שעה ראה משה אותיות הלוחות פורחות לשמים (כדי שיהו נחקקים אחרי כן בלוחות שניים) והלוחות כבדו ביד משה. ואף על פי שהיה יכול לשאתם אפילו בכבדם, לא עשה כן אלא; –

וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה – כדי ליראם.

וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת – אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו משום רבי ישמעאל בר נחמיה: הלוחות ארכן היה ששה טפחים ורחבן שלושה והיה משה מחזיק בשניים והקב"ה בשניים ושני טפחים רווח באמצעו וגברו ידיו של משה ואחז בלוחות ושברן; –
אמר לו הקב"ה: הא משה, אתה מפיג חמתך בלוחות הברית, מבקש אתה שאפיג את חמתי, ואתה רואה שאין העולם יכול לעמוד אפילו שעה אחת. אמר לו: ומה יש לי לעשות? אמר לו: לתת עליך קטריקי (עונש). אתה שברת אותן – ואתה מחליף אותן. זה הוא שכתוב: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים.

וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר – על מה שברן? – על שפרח הכתב מעליהן ולפיכך שברם. משל למה הדבר דומה לדואר שהיה מהלך ופוזדגייא (אגרת) בידו להיכנס במדינה, ועבר בתוך הנהר ונפלו הכתבים לתוך המים ונימוחו האותיות. מה עשה אותו הדואר – קרען.

דבר אחר: למה שברן? משל למה הדבר דומה למלך ששלח עם הסרסור לקדש אשה. הלכה וקלקלה עם אחר. הסרסור שהיה נקי, מה עשה, נטל את כתובתה מה שנתן לו המלך לקדשה וקרעה. אמר, מוטב שתידון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה, כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושיברן כלומר שאילו היו רואים עונשם לא חטאו. ועוד אמר משה: מוטב נידונין שוגגין ואל יהו מזידין וכו'.

דבר אחר, למה שברם? כיון שראה משה שאין לישראל עמידה, חיבר עצמו עמהם. כלומר, הם חטאו ואני חטאתי.

אמרו חכמים אחרונים: אף על פי שבאמת משה לא חטא גם במעשה זה אבל רצונו של משה להתכלל עם ישראל אפילו בחטאם, והיה חביב עליו כללות ישראל יותר מן הלוחות, וזאת אשר פעל כדי לעשות חיבור עמהם, וכאילו ח"ו יש לו חלק עמהם ואז היו האותיות פורחות מן הלוחות, ואילו היה משה מחזיק את הלוחות לעצמו בלבד אפשר שלא היו פורחות. וכיון ששיתף עצמו עם ישראל בחטא, יכול היה לשתפם עמו בזכות, הרי סוף סוף הוא לא חטא והוא וישראל אחד.

וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר – במקום המזבח אשר בנה משה תחת ההר לקבל התורה, כמו דכתיב וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר.

באותה שעה נגזרה גזרה על ישראל שילמדו אותה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף ומתוך הדחק ומתוך שאין להם מזונות. ובשביל אותו צער שהם מצטערים, עתיד הקב"ה לשלם להם שכרם לימות המשיח כפול ומכופל, שנאמר (ישעיהו מ) הִנֵּה ה' אֱלֹקִים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו וגו'.