אב במקדש
א – קרא עלי מועד
חדש מנחם-אב הרי הוא, כשמו, מוכן ועומד לנחמה גמורה, נחמה בכפליים. בו מתנחם הקב"ה על הרעה אשר מצאה את עמו ומעורר רחמים עליהם כרחם אב על בנים, ובת קול מפוצצת ואומרת: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם (ראו ברכות ג). ואף הוא הופך אבלם לששון ומנחמם מיגונם – "ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה'… והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד" (ירמיה לא).
שכך דרשו חכמים אחרונים: "ושמחתים – מיגונם", מתוקף היגון דווקא באה השמחה, וממנו גופו מתגלים התנחומים, כדרך שלמד רבי עקיבא לחבריו בשעה שראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שכן "מפי עליון לא תצא הרעות" – ואם אתה מוצא יגון בעולם, אינו אלא משורש שמחה שהוגתה ממסילתה ולא נקלטה כהלכה מצד חיסרון המקבלים, ונשתברו הכלים וערבה כל שמחה. "יום המוכן לפורענות" הריהו בשרשו יום מוכן לפירעון שכר טוב מעין עולם הבא, ויום האיד ראוי מעיקרו להיות יום מועד, אין הדבר תלוי אלא במקבלים והכנת לבם.
כפל-פנים זה שבחודש אב נעוץ כבר בראשו של החודש, כפי שעולה מדברי רבותינו בסוף מסכת תענית. שכך אמרו שם: מגלגלין חובה ליום חייב – כשחרב הבית בראשונה ובשנייה, יום תשעה באב היה, ואותו היום נגזרה גזרה על אבותינו במדבר שלא ייכנסו לארץ. ועל כך שאלו: הרי בכ"ט בסיון נשלחו המרגלים, צא וחשוב יומיים של סיון, כ"ט של תמוז ותשעה של אב, הרי שלא נשלמו ארבעים יום אלא בסוף תשעה באב ולא בכו אלא בליל עשירי בו ואתה אומר תשיעי בו ?!, והשיבו: תמוז של אותה שנה עיברוהו, ולא קדשוהו לחודש אב בזמנו אלא למחר נתקדש, ועל כך נאמר: "קרא עלי מועד לשבור בחורי". הרי שכל השבר והאסון של דורות, מיוחס לאותו איחור בקביעות החדש, שאלמלי עמדנו הכן לקדשו בזמנו כהלכה, הרי אנו "קוראים את המקרים", הזמן מסור בידינו והשעה משחקת לנו לקלוט את כל טובו של החודש, ויום חזרת המרגלים היה הוא גופו יום הזינוק אל הארץ בגבורה של קדושה וכיבוש ההר הטוב הזה והלבנון. כיוון שנתרשלנו וסמכנו על החודש שיתקדש מאליו, ביום שלושים ואחד של תמוז בידי שמים, שכן הלכה: בזמנו מקדשין אותו, שלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים – הרי אנו מסורים למקרים, "קרא ה' לחרב קרא ה' לרעב" ואין אתנו יודע על מה ולמה, כי רפיון הידים שהחל בגדולים הממונים על קידוש החדש – גורר בהמשכו את כל העם לבכייה של חינם שממנה בכייה לדורות. שכן כל תשועת ישראל פותחת במצוות קידוש החודש בזמנו, וכל החודשים המתקדשים בזמנם מאירים לנו פנים ויש בהם מועדות, והיפוך הדבר בחודשים שאינם מתקדשים בזמנם – מלבד אדר שכל עניינו "זכייה בגורל" אשר "מה' כל משפטו" ומתוך שינה ופסיביות דווקא נתהפך לנו היגון הצפוי לשמחה, ומלבד אב של אותה שנה שנהפך לאבל מחולנו.
נמצינו למדים: יום ראשון של אב, שבו ה"יארצייט" היחיד המפורש בתורה, יום פטירת אהרן הכהן הגדול (הממונה על קידוש החדש), כאמור בסדר מסעי, הנקרא בתורה לעולם בשבת הסמוכה לר"ח אב, הוא שורש לאבל הכללי של העם על חרבן הבית וביטול כהונה – אכן הוא גם הוא שורש לחידוש כהונה ובניין הבית, שכן קיימא לן: הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש ומסתמא הוא גופו יום לידתו של אהרן. ובידנו תלוי הדבר אם לטוב אם למוטב, אם לאורה אם למארה ח"ו, אם "להקרות" את המקרים בהחלצות לבניין כמצווה עלינו או להימסר חלילה למקרים בהתרשלות המסתמכת על מקדש היורד מן השמים באש – הרומזת, כידוע בכל מקום, לדינים קשים ומלחמות עקובות מדם "כי באש ה' נשפט". הזיכוך שבמעשה ידיים דווקא הוא המזכה ל"אחישנה", ואילו המונע עצמו מן הזיכוך שבמעשה, ודי לו בגאולה "בעתה", הריהו מרחיק בידיים את הקץ לעידן ועידנים ופלג עידן.
על פי האמור, נוכל לטעום טעם חדש במה שסיפרו לנו חכמים במסכת מגילה, שרבנו הקדוש ביקש לבטל תשעה באב כאשר חל בשבת ונדחה לעשירי – כי אכן, אלמלי היו מלכתחילה מתגלגלים הדברים בעשירי בו – לא היו מתגלגלים לרעה אלא לטובה, וכשחל תשעה באב – בשבת והעלה רבי על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו (שעת בנין המקדש), כמו ששנה במשנתו (סוף תענית), האיר לו לרבנו הקדוש אור הבנין הצפוי לחודש זה וביקש להפוך האיד לששון ולשמחה, ואעפ"י שלא הודו לו חכמים בשעתם, הנה בכל שנה כזו מתעורר בעולם מחדש רצונו של רבנו הקדוש, עד שיגבר ויפרוץ בעולם.
ב – חודש מוכן לבניין
ענין זה של חג הבניין המוכן ועומד לחודש אב, כמדומה שאינו צריך לפנים, שכן הוא יוצא ועולה מתוך היפוכו – מן החורבן. וכמו שנתבאר עד הנה. ואעפ"י כן לא נמנע מלעשות לו סמוכין מכמה וכמה צדדים.
א שמו של החדש, אב (לשון צמיחה, כמו אִבי הנחל) מתקשר אל אביב. חודש ניסן "בוקרן של ישראל" וראשית צמיחת גאולתם, שבו האביב עדיין "צעיר" – מגיע לידי "בשלותו" ובגרותו באב. כשם שהפֵּרות המנצים באביב מבשילים באב, כך גאולתם של ישראל, שהחלה בניסן מבשילה בבנין המקדש בחודש אב.
ב מזלו של החדש, אריה, כשם שהוא נדרש על נבוכדנצר המחריב – "עלה ארי מסובכו", כך הוא נדרש על בניין המקדש שצורתו כארי, רחב מלפניו וקצר מאחוריו כידוע בדרז"ל, ועל המזבח הקרוי אריאל. הבניין כמו החורבן צריך לגבורת מלך, וכל ישראל בני מלכים הם – כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו.
ג בשבת חזון, נאמר בכתבי חסידות, יש כוח בכל אישי ישראל לחזות בבהירות את הבניין שמעבר לחורבן, מי שרב-גובריה לשאת את החזות-הקשה שבחרבן, אף הוא ראוי לחזות "ככל החזיון הזה" חזון המקדש (כאמור בדברי נתן אל דוד – שמואל ב' ז'). והלא זה עיקר חזון ישעיהו שפתח בחורבן וסיים בנחמה של בנין, שכן – כל המתאבל באמת על המקדש זוכה ורואה בבניינו.
ד לידת משיח בתשעה באב כידוע במדרשות, שעל כן קרוי הוא מועד, מוסבת כמדומה על בחינת "בונה המקדש", שהיא תכלית פעולתו, כדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים. עיקר לידת משיח בליל פסח, ואולם סוף עניינו ו"בשלותו" בליל תשעה באב (שחל לעולם ביום שחל בו ליל הפסח).
ג – חמשה עשר באב
ואולם עיקר היום בחודש המיועד לבניין המקדש הרי הוא יום חמשה עשר בו, שיאו של החדש, שבו "סיהרא באשלמותא" יום שביעי לאבלות החורבן מתשעה באב, שיהפוך הוא גופו לראשון בשבעת ימי המשתה. דבר זה לעניות דעתנו עולה בברור מן המשנה בסוף תענית.
כך שנינו שם: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו', וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. "ביום חתונתו" – זה מתן תורה, ו"ביום שמחת לבו" – זה בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, עד כאן.
ניכר מיד לכל מעיין, שהמשנה באה לסמוך שני הימים הללו על הפסוק בשיר השירים, ואכן כך פירשו המפרשים "יום חתונתו – זה מתן תורה" – כלפי יום הכיפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות. ואולם היכן רמוז ט"ו באב ב"יום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש"? וכי היכן שמענו כי ט"ו באב יום בניין המקדש הוא? הלא בית ראשון בתשרי נחנך ובית שני באדר והמשכן בניסן? בדבר זה נתקשו המפרשים, עד שנדחקו מקצתם לומר שאף "יום שמחת לבו" מכוון על יום הכפורים שבו נתחנך בית ראשון בימי שלמה. ומהם שאמרו כי כלפי החינוך שבימי עזרא נאמרו הדברים. שאע"פ שנחנך בית שני בימי זרובבל בשלישי באדר, מצינו שלאחר כמה שנים בא עזרא לירושלים בראשון לאב וברביעי בו "הקריב עולות לאלקי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל" וגו' – וקרוב לומר כי עשו דוגמא לחנוכת המשכן בנשיא אחד ליום, נמצאת החנוכה בט"ו באב (שושנים לדוד).
ואולם נראה כי עוד דברים בגו, כי הנה בגמרא אמרו שביום הזה הותר שבט בנימין לבוא בקהל, ומקרא כתוב בסוף ספר שופטים שהיה זה ב"יום חג ה' בשילה מימים ימימה" אשר בו "יצאו בנות שילה לחול במחולות" ומהן חטפו להם בני בנימין. מה טיבו של חג ה' זה שבשילה מימים ימימה? – קרוב מאוד לומר כי היה זה יום בניין שילה בסוף י"ד שנה של כיבוש וחלוקה כאמור ביהושע (יח, וראה בזבחים קיח,ב), שכן מסתבר ששנות הכיבוש נמנות מיום שבו "תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" כאמור בסדר אלה הדברים, שבו החלו בכיבוש סיחון ועוג, והיינו "יום שפסקו בו מתי מדבר", שלפי מסורת חכמים הריהו יום ט"ו באב, כי עליהם היתה הגזירה "לבלתי בא אל הארץ". נמצא בו ביום כעבור שבע שנים תמו שנות הכיבוש, וכעבור י"ד שנה תמו שנות החלוקה, ובו ביום הוקמה שילה. ונראה עוד, כי בו ביום האיר הקב"ה את עיניהם ודרשו "זה הדבר" – "דבר זה (=שלא תהא בת יורשת נחלה רשאית לינשא לבן שבט אחר) – לא יהא נוהג אלא בדור זה" – היינו בדור הכיבוש וההתנחלות ומפני עגמת נפש (כענין "פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו"), אבל משעה שכל שבט יושב בחלקו ומשכן שילה בתווך מאחדם – הותרו שבטים לבוא זה בזה. נמצאו שלשת הדברים שייחסו חכמים ליום הזה – פסקו מתי מדבר, הותרו שבטים והותר שבט בנימין – אחוזים ותלויים זה בזה ובניין שילה כעין ציר מרכזי להם.
והנה לא מצאנו חג לדורות ביום בניין מקדש ראשון ושני ולא על בניין המשכן, אלא בבניין שילה. ומתוך כך נראה כי הבינו והרגישו ביום זה דווקא שהוא המוכן ועומד מששת ימי בראשית לשכינת הכבוד בשלמות, ובו עתיד להיות בניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו. כי אכן יש בו במשכן שילה צירוף שלם של אהל ובית, משכן ומקדש – בית של אבנים ועליו יריעות המשכן שעשה משה (ראו במשנה וגמרא סוף זבחים). בית של אבנים מורה על קביעות מקום, "מנוחה", ואילו גג של יריעות מורה על מחיצה שאינה חוצצת בין עליונים לתחתונים, כעין חופת חתנים, "כי על כל כבוד חופה", אלא שנתברר שאין מקומה בחלק יוסף אלא בירושלים. ולעתיד נכללת שילה בירושלים, ה"מנוחה" בתוך ה"נחלה" (וכמאן דאמר בספרי "זו וזו ירושלים"), שעל כן נגנז המשכן (=היריעות) שעשה משה – להשתמש בו לעתיד בבניין שלם – צירוף בחינת משה (בגימטריא שילה) ובחינת דוד, וכדאיתא בספרים כי משיח, גופו משל דוד וראשו משל משה.
הבית שזוכה לו השכינה ביום הזה, "בית חתנות" בין ישראל ואביהם שבשמים, מקרין מאורו לכל מקומות ישראל, ואין לך איש בישראל שאינו מוצא לו ביום הזה את ביתו – זו אשתו, כדברי התנא: "כל מי שאין לו אשה נפנה לשם". הניכור שבין איש לאיש משפחה למשפחה ושבט לשבט, מתפנה ועובר מן העולם. "הכל יוצאין בכלי לבן שאולין" וסרו כל המחיצות, וכל הלבבות מנוקין בצדק ומטוהרים מכל פגם של תאוה רעה, שאין נותנין עיניהם ביופי אלא הכל לשם שמים מתכוונים ואין בלבם אלא אחד – אחדות וקריבות של אהבה ואחוה ושלום ורעות. נמצא גדול מה שנאמר בט"ו באב ממה שנאמר ביום הכיפורים. שביום הכעפורים נכנס הכהן לבדו החדרה בבגדי לבן והכל אסורים בזיווגין, ואילו בט"ו באב כבר פרצה האהבה החוצה והכל נעשים ככהן גדול ורואים בעיניהם חיבתם לפני המקום ככרובים המעורים זה בזה.
ואנו בדור אחרון – דור שכולו זרות במקום קריבות, ניכור במקום הכרה, איבה תחת אהבה, ופירוד תחת חיבור, ובאחת: צרמוניה במקום הרמוניה, – עד מתי לא נבין ונשכיל כי שורש אחד לכל הפגעים – ביטול עבודת בית אלקינו, והזנחת מקום הייחוד העליון! האם באמת ובתמים סבורים אנו לזכות לבית כאשר הבית הזה חרב ?!
ד – יום ביטול פרוזדאות
יום חמישה עשר באב, אף הוא יום ביטול פרוזדאות (משמרות ומחסומים) שהושיב ירבעם בן נבט להרחיק ישראל מלעלות למקדש שבירושלים. הושע בן אלה האחרון למלכי ישראל הוא שביטלן ואמר: כל הרוצה לעלות יעלה. ולמה גלו ישראל בימיו דוקא? אמרו במדרש: לפי שעד הנה היו כשוגגין על הדבר, כיון שניתנה רשות לעלות ואעפ"כ לא עלו, הרי הן כמזידין.
ולמה אם כן נקבע חג ביום הזה על ביטול הפרוזדאות? – ניתן לומר בדרך אפשר שיש בה מוסר השכל לדורנו: ביטול המחסום הפיזי חושף, אכן, את המחסום הנפשי, הפנימי, החמור יותר, ועלול לשעה להביא לידי קטרוג חמור. ואולם לטווח ארוך, לדורות מאירה דווקא האמת לאמתה – ביטול המחסום הפיזי מוביל לביטול המעכוב הנפשי, שכן מניין נובע זה האחרון אם לא מרוב שנים של מניעה פיזית?
גם בדורנו חשו רבים וכן שלמים כי דווקא התשועות שקרבונו אל מקום השכינה מגלות על בקיעי הנפשות וריחוקן העצום מן הקודש – ומצבנו העגום בשנים האחרונות לכאורה מחזק תחושה זו. מהו המוצא ומהי התרופה? – לאור האמור: דווקא האחיזה במה שיש, תגובה פשוטה לעובדה הפשוטה שניתן לנו לעלות בהר ברגלינו גם אם לבנו בל עמנו. התמדה עיקשת בכך, אי אפשר שלא תוביל אותנו לחידוש הזיקה הנפשית שממנה תוצאות מנופות לבניין שלם. "החיצוניות", כידוע, מעוררת את הפנימיות הן לחיוב והן לשלילה, והמתנכר בגופו מחזק את הניכור שבנפשו עד כדי גלות שלימה ח"ו.
ה – קרבן עצים
שנו רבותינו: כשעלו בני הגולה (=מבבל בימי עזרא), לא מצאו עצים בלשכה, עמדו אלו משפחות והתנדבו משלהם. התנו נביאים שביניהם, שאפילו לשכה מלאה עצים, יהיו אלו מתנדבים משלהם (לדורות), שנאמר (נחמיה י): והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלויים והעם להביא לבית אלקינו ככתוב בתורה (תענית כח). ותשעה זמנים קבועים היו בשנה לאותן משפחות להביא קרבנם בשמחה ובעסק גדול והיו עושים יום טוב.
ועיקרה של שמחה זו בחודש אב היתה, שבו חמשה מתוך תשעת הימים הקבועים לאותה נדבה. וכמו ששנינו במשנה (תענית ד' ה): בחמשה באב – בני פרעוש בן יהודה; בשבעה בו – בני יונדב בן רכב; בעשרה בו – בני סנאה בן בנימין; בחמשה עשר בו – בני זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה משבטו ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות; בעשרים בו – בני פחת מואב בן יהודה.
וביום חמשה עשר באב גדלה חגיגה זו ביותר מפני שני דברים: האחד – שהוא יום נדבה למשפחות רבות, כהנים לויים וישראלים. משמע, הכל מסוגלים בו למצוא מקום בלבם לנדבה זו; והשני – שהוא היום שבו פסקו לכרות העצים למערכה. שאין כשרים למזבח אלא עצים יבשים שאינם מתולעים, ומסיוון ואילך תשש כוחה של חמה ואינה ממהרת ליבש העצים הכרותים עד שנכנסת בהם התולעת ונפסלים לגבי מזבח. וכן אמרו בירושלמי (תענית פ"ד): חמשה עשר באב – בו זמן קיצה יפה לעצים, שכל עצים הנקצצים בו אינם עושים מאכולת (=כינה).
יום ט"ו באב הריהו אפוא – כיום ט"ו בשבט שלעומתו בשנה – יום מעבר. יום השיא של הקיץ שבו מתחילים להריח ריחו של החורף הקרב, וחלילה להניח לאורו וחומו של הקיץ לדעוך לאטו עד שיקפוץ עלינו החורף בפתאום, אלא מתוך תוקף הקיץ יש לנו להכין לחמנו לאגור מאכלנו בטרם יבואו ימים אשר אין בהם חפץ. "מכאן ואילך המוסיף – יוסיף, ושאינו מוסיף – יאסף" (תענית לא). ולעניננו – כל יחיד ה"מתעצם" עם ענין המקדש בעתות מצוקה ו"יובש", זוכה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות להיות אש התמיד שלמזבח נשענת עליו ולא תכבה בו כל הלילה עד הבקר, – עד שתרד האש מן השמים בגילוי פנים, לעומתה של האש הקטנה שהביא ההדיוט כפי כוחו. שאם יתאחר בנדבתו עד שתאחז בה התולעת, אפשר ח"ו שתקדימנו אש של גבוה "אש אוכלה אש" ותאכל אותו ואת אשו הזרה.
ודי בזה למבין.