הרהורים ורשמי קריאה (מתוך 'הדרך', תשרי תש"ג)
בגרות
המביא עדים על בגרותו. מעיד עליו שהוא עצמו מפקפק בה. דבקה אצלנו מחלה, שבכל אשר נדבר ונכתוב לא נשכח להתפאר בהכרה ש"רכשנו לנו גם אצל מתנגדינו". מאימתי התחלנו להכיר במתנגדינו עד כדי כך שנעניק להם זכות שיפוט על ערכנו. מי יתן, ונדע אנחנו את ערכנו ולא נחכה וגם לא נדע את מוצא פיהם של אחרים עלינו.
טוב מעט בכונה
דבר שולח בעולם ונפל בישראל: הסופר על שלחן הכתיבה שלו לחוד, ובחייו הפרטיים לחוד, ועל כן רשאי הסופר בנוח עליו ה"השראה" לטפל בכל פוליטיקה, ספרות, חינוך, תשובה וכו', הכל לפי צורך השעה והעיתון. ואולם אנחנו אם נבדלנו מאחרים, הרי אין זה אלא במידה של שלמות במחשבה, דיבור ומעשה שמעולם השתדלנו לסגל לנו, ולפיכך נזהרו גדולינו תמיד, מלהוציא מפיהם מלה אחת מיותרת שהיא לתפארת המליצה בלבד ואינה פורצת מלב עמוק. אם אנו מדברים על יצירת עיתונות בעלת השפעה והדרכה להמונים, כדאי שנאחז בכלל: פוליטיקאים – לפוליטיקה, מחנכים – לחינוך, וגדולי היראה ידברו על תשובה ומעשים טובים. נכבד אנחנו את מלתנו ויכבדוה גם אחרים.
הכרה אגודאית
מן הדברים המפורסמים ביותר שמעטים היודעים אותם, הוא בלי ספק מושג "הכרה אגודאית" שכולם דשו בו. רצוני בזה להביא לבחינת הקהל פירוש משלי למושג הנ"ל. לפי דעתי, יכול להיקרא בעל הכרה אגודאית רק זה שהוא שמח על הקמת מפעל ציבורי אגודאי כעל כל הון, והוא משתמש בכל מה שבידו כדי לעזור לביסוס המפעל מתוך ויתור על הרגל, נוחיות וקשרים עם אנשי שלומו, כי ודאי לא ימצא חולק עלי אם אגדיר את תפקיד אגו"י בעם ישראל כתפקיד שבט לוי בין ישראל במדבר שעליו נאמר: "האומר לאביו ולאמו לא ראיתי ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע וכו'". אם בפרושי זה, כוונתי לאמת, כי אז אבקש מהרבה מנהיגים שלנו, שיבחנו בעצמם אם יחסם למפעלים אגודאיים שונים הקיימים בארץ, הולם את הפרוש הזה, אם לאו.
רואה ואינו נראה
על דא ועל הא (מתוך רשימות בשולי גליונות 'קוממיות', תש"ה-תש"ו)
ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה
ההלכה: לא יכעוס, אלא על דבר גדול (רמב"ם הלכות דעות).
המעשה: ברבנו אברהם, בנו של הרמב"ם, שהיה הוא בארץ אחת ואביו בארץ אחרת. בימים ההם חזקה המחלוקת על משה איש אלקים זה בספרד. רצה הבן לקנאות את קנאת אביו, אבל הרמב"ם בפקודת "כבוד אב" מצוה עליו במכתב ממצרים, להיות מן "הנעלבים ואינן עולבין". גברה המחלוקת עוד יותר ופשטה הלשון הרעה שלא יכול עוד הבן להתאפק ובמכתב הוא מתחנן לאביו שיתיר לו לתבוע עלבון התורה… "יש לאל ידי לעשות שפטים בהם ואתה מונע אותי, ואיך אוכל וראיתי בבושה אשר תמצא את אבי".
השיב לו הרמב"ם אביו במכתב שני ממצרים: …ועוד תדע לך בני, כי כל הכעס הזה אינו אלא דמיון, שאדם מדמה שמזיקים לו שונאיו, ואינו כן. אלף אוהבים לא יטיבו לאדם כמו מאה אויבים וכל שכן יותר ממאה. אילו היו יודעים זאת, היו פוסקים לבזות אותי ואני צריך הייתי לבקש מהם שיבזו עוד. ועוד אומר לך, כי אילו היו רוצים יכולים לכוף אותי, מן הדין שאשמע בגנותי ואשתוק, כי הלכה פסוקה היא זו: "זה נהנה וזה לא חסר. כופין על מדת סדום"… (מפי השמועה)
רו"ן
לאט לך, הנער!
היה זה למנהג בישראל ואחרים קבעוהו לשיטה, שאם ראו צעיר עוסק בתורה, רצו להגביר את חשקו וקראו לו "ערב גדול" כלומר: אם תגביר חשקך בתורה ותשים לילות כימים הרבה שנים, תעלה מעלה מעלה וסופך להיות גדול בישראל.
לא חששו משום יוהרא, כי סמכו שצעיר זה ביום עמדו על דעתו, יתן אל לבו להבין ולדעת את עצמו, ולא יישאר תמיד כקטן שנולד וכשיכור לחשוב: כוליה עלמא דילי.
בימים הראשונים כשעסק התורה היה גדול לא היתה שום סכנה במנהג זה, הדרך לא נפסק באמצע וצעיר שהתחיל ללמוד תורה לא זז ממנה עד שעמד על דעתו ממש, ועל דעת עצמו (קרי: עצמיותו). משום כך לא אירע ש"ערב גדול" יעמוד בשער ויורה הלכה ברבים: דבר זה מותר, ודבר זה אסור, עם פלוני זה אני מסכים ועל פלוני זה אני חולק. אם קרה מקרה כזה, הזקנים שבדור אמרו לו: חזור ל"חדר" כי עוד קטן אתה וזקוק להוראה מפי רבך ולא תהיה אתה מורה הלכה בפניו.
היום אין הדבר כן. בעקבות ההמצאות בטכניקה נמצאת כנראה "דרך קצרה" לסגל הרבה תורה בין יום, ולהיות "גדול" ממש בלי יגיעת בשר, ולכן תמצא גוזלות רכים בתחילת הציהוב, מתלבשים באצטלא של זקן ויושב בישיבה, ואומרים: דין הניין לי ודין לא הניין לי. ואין מעצור לפיהם.
*
הרהורים אלה עלו בלבי בקראי מאמר "ביקורת" חריף פרי עטו של סופר צעיר לימים מאוד, כתוב על דפי עיתון של צעירים כמותו, והוא יוצא חוצץ, בסברות של אץ קוצץ, לצעוק מרה על העוסקים בהוראה, לבל יעשו בחינוך אלא על דעת החניך.
על כן ייאמר לצועק מר, לאט לך הנער, שמור הדברים, עד אשר בינות בספרים, ועתה חדל לך מלקפוץ, פן ראשך בקיר תרוץ, רק שמע בקול מוריך ולדבריהם הט אזניך, מחר גם אליך ירוצון, לשמוע דברי עתיק יומין.
"גדולה תפילה"…
הפתגם אומר: "עשרה שונאים אינם מזיקים לאדם כמו שהוא מזיק לעצמו". ואף אתה אומר: הכופרים האדוקים בכפיר אינם יכולים לחלל השם במידה שמאמינים יכולים. בהודעה בעיתון חרדי נתבשרנו שנוסדה "חברת תפילה" המסדרת תפלות בכל המקומו הקדושים לפי ההזמנה והצורך. לחברה תיבת דואר שלשם משגרים ההזמנות…
אין צורך להוסיף מלה על החילול הגדול של קדושת התפילה, היוצא מחברות כאלה, אבל גם העיתון החרדי הזה לא יפטור עצמו "שאין המערכת אחראית לתוכן המודעות", כי מי אשר דורש יראת שמים מבן גוריון וחבריו, מן הדין שידרוש קצת דרך ארץ לקדשי קדשים שבישראל מצד הקוראים לעצמם "רבנים" ואצ"ל שאסור לו להיות מסייע בידי מחללי קודש אלה בגלל פרוטות.
תחינה בעת פתיחת ה"שערים" [- שבועון חדש של מרכז פואג"י שבתל אביב]
יהי רצון מלפניך ש"שערים" אלה אשר אנו פותחים יכניסונו לעבודתך, ושלא נצטרך זה לזה ולא לעם אחר. שתהא עם פינו בעת הטיפנו ועם ידינו בעת מעבדינו. נצור לשוננו מרע ושפתינו מדבר מרמה ותצילנו מכל המכשולות וטעויות, ולא נחטא בביטוי שפתיים ובטפשות פה, ואל תביאנו נא לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון והרחיקנו מחבר רע, תן בלבנו להיות נשענים תמיד בך ובגדולתך ולא באחרים ובגדולתם כי רב שבענו בוז. אל תתן נחלתך לחרפה להיות מצפים לשלחנם של אחרים. אל תביישנו משברנו ואל תיפח את תקוותנו, ותכלכלנו ותפרנסנו בפרנסה של כבוד, ותוליכנו קוממיות בדרכנו כדי שנוכל להיפנות ולהפנות אליך כל רשעי ארץ. נדע תמיד להבדיל בין קודש לחול ולא נערבבם, כי לתקן שלחונו ולא לקלקל. טהרנו שנהיה פועלי אמת שפעולתם אמת ויקוים בנו: "קומי צאי מתוך ההפכה רב לך שבת בעמק הבכא" ואז יהיה בנו כח להרים דגלנו על הנשארים ונלקט נפזרים כמלקט שבלים. אמן ואמן.
רו"ן