על חטא שחטאנו בתינוקות של בית רבן
(הרצאה בכינוס מורי אגודת ישראל, טו"ב מנחם אב תשכ"ה בני ברק)
אנו חוטאים בנפש תינוקות של בית רבן, חטא גדול!
מי חוטא? –
כולנו חוטאים. הורים ומורים, מנהלים ומנהיגים, קטנים וגדולים וגם גדולי גדולים, וכל איש בעם שעסק לו עם הילד בישראל לגדלו לתורה – הכל חוטאים!
הרבה דברים אנו חייבים לילד בישראל, וכמעט בכולם אנו חוטאים לו. יש מהם דברים שאנו חייבים לתת לו ואין נותנים, ויש דברים שאין אנו רשאים לתת לו ואנחנו נותנים.
מובן מאליו שבדברים שבלימוד ושבחינוך, דברינו אמורים.
תכנית לימודים וספרי לימוד – שני דברים אלה מנחים אותנו בעבודתנו עם הילד, ואני מעז לומר: לא התכנית תכנית, ולא הרבה מן הספרים הם ספרים.
הקדמה קצרה: כל הדברים עתה סובבים הולכים בתחום חינוך הבנים בלבד. התחום השני – חינוך הבנות – עולם בפני עצמו הוא ולא הרי זה כהרי זה, כמעט ללא דמיון. גם שם יש הרבה מה לומר, ואולם לא אצא עתה מתחומי הראשון, התחום של חינוך הבנים.
ואצטמצם עוד יותר, לדבר רק על דברים שבלימוד ולא על דברים שבחינוך.
רבים, המושפעים ביודעין או שלא ביודעין מעולמות זרים של חינוך, חושבים בטעות שלימוד וחינוך שתי רשויות הן וכאילו אפשר לאחת בלי השנייה, ואולם כל דורות בית ישראל שלא הסיחו דעתם מעניין החינוך, עיסוקיהם עם בניהם, רובם ככולם, רק בלימוד היו ולא פיתחו שיטות בחינוך גרידא. גם שללו כל שיטה כזאת. כל עיסוקם בחינוך לא היה אלא רק במה שהיה צמוד ודבוק דבק אורגני בלימוד. רק מתוך מה שלימדו לבניהם את לימודיהם הרגילים, מהם שאבו רוח של חינוך לתלמידיהם; ואנו אין לנו אלא דרך אמת שהלכו בה אבותינו מדור דור – כל עיסוקינו, לפחות עתה, לא יהא אפוא אלא בשאלה: מה מלמדים וכיצד מלמדים; ואילו השאלה: כיצד מחנכים? נשאיר להזדמנות אחרת.
מה מלמדים?
לכאורה, אין כאן שאלה; הרי בחינוך אמת לתורה ולמסורה שלמה קא עסקינן – ניתי מסורה ונחזי. ומסורת החינוך הרי ידועה ומבוררת – 'תינוק שמתחיל לדבר, אביו מלמדו תורה'. תורה וכל המקרא, ואחר כך משנה ואחר כך גמרא.
שלושה אלה בלבד: מקרא, משנה וגמרא. לא פחות ולא יותר. כל הגורע מהם אינו מצליח, ואולם המוסיף עליהם – גרוע מן הגורע. והרי כל תכנית הלימודים ערוכה לפנינו: מקרא, משנה וגמרא.
תאמרו, הרי גם החכמים הקדמונים התוודעו גם לעניינים שבדרך-ארץ וחייבו את האב ללמד את בנו אומנות ולשחות בנהר וכיוצא באלה, וכתב ולשון וחשבון – מקל וחומר. ברם, כל הדברים הללו אינם עניין ללימוד של הוראה, אלא ללימוד של הרגל בלבד וטיפלו בהם כשהנער היה צריך לכך, סמוך להתבגרותו, ורק במידה שהיה צריך.
צאו וראו, מימות יהושע בן גמלא כשקמו בתי ספר ובתי הוראה בישראל שנעשו במקום האב בעבודת החינוך, לא עסקו בתי הספר מעולם בלימודי דרך-ארץ ובהרגלת הבנים לאומנות ושאר דברים שבדרך ארץ. לא עסקו אלא בהקניית תורה בלבד, ואולם הדברים שבדרך-ארץ השאירו לאבות. ללמדך, שאין שנים אלה באים מכורכים אלא שני תפקידים שונים הם ואין זה נוגע בזה, ומכל שכן שאין השני יכול לבוא על חשבון הראשון וקל-וחומר-בן-בנו-של-קל-וחומר שאסור לו להיבנות ח"ו על חורבנו של הראשון; –
לפיכך, גם בימינו כשפרקנו כמעט לגמרי מעל צוואר ההורים את עול חינוך בניהם ונטלנו על שכמנו גם כל ענייני דרך-ארץ של התלמידים בתקופת לימודיהם בבתי הספר, עדיין לא הותר לנו לערבב תחומים ולשוות לנו 'תכנית לימודים כוללת', אלא תכנית לימודים אחת לנו – מקרא, משנה ותלמוד. והשאר – כאדם שמפסיק מלאכתו של קבע לעשות מלאכת ארעי.
למאי נפקא מינה? – נפקא מינה לדברים הרבה:
כשאנו מלמדים תורה – מלאכתנו היא זו ובחינם אנו עושים אותה שעל מנת כן קיבלנוה מסיני, שנמסרנה לדור אחר, ובקושי אנו מקבלים עליה שכר בטלה. ואילו כשאנו מלמדים דרך ארץ, שכירי האבות אנחנו ולוקחים שכרנו בזרוע, לפיכך; –
לעולם לא נשבות ממתן תורה לתלמידינו אלא אם כן עזבנו לחלוטין עיסוק זה כעיסוק של מחיה. ואילו בלימודי דרך-ארץ, הרי אנו מצווים להציל עשוק מיד עושקיו ואת הכל נעשה כדי שהשכיר יבוא על שכרו; –
בתורה נעסוק בכל עת, ואין שעה שאינה כשרה לתורה ואילו בדרך-ארץ אין אנו עוסקים אלא לפי הצורך של אותה שעה בלבד ובביקורת מתמדת לידע אם אמנם הצורך הוא צורך של אמת; –
בלימודי תורה, את כל כוחנו אנו נותנים ומשתדלים להתפיס בה גם כל נפש ורוח ונשמה של התלמיד. ואילו לדרך-ארץ, אין אנו נותנים רוחנו אלא כפועל העושה במלאכתו, שיגיע כפיו הוא אוכל לא יגיע מחשבתו, לבו ונשמתו.
אם סימני היכר אלה נראים בעבודתנו תמיד אז כל מלאכתנו קודש אפלו בשעה שעוסקים בחול, ואם לא כן – כל מלאכתנו חול אפלו בשעה שעוסקים בקודש; –
שכן תכנית לימודים אין לנו אלא אחת: מקרא, משנה ותלמוד, לא יותר.
כיוון שכך, מהי אפוא השאלה: מה מלמדים? הרי ערוכה התכנית!
אלא שהרעו המעשים וקופחה תכניתנו והננו היום דומים לצמא העומד בפני שוקת שבורה שאינה מחזיקה מים אלא מעט שאין בו כדי רוויה.
השוקת השלמה
השוקת כשהיתה שלמה, כך היתה. מפי יהודה בן תימא ידענוה:
בן חמש למקרא, בן עשר למשנה בן חמש עשרה לתלמוד. מכאן ואילך לא זז מלשחות בתורה הרחבה מני ים, עד יום מותו.
לא זז הילד מן המקרא עד שידע כל כ"ד כתבי הקודש בטעמיהם ובניגוניהם ומקצת פירושיהם עד שידע את כולם.
לא זז הילד מן המשנה עד שידע כל ששה סדריה ותרי"ג מצוות התורה הכלולות בהם, ידיעה רחבה.
לא התחיל הנער בתלמוד עד שעמדה בו בינתו להבין סברה והיגיון, וכל תורה התקועה בלבו ומובלעת באיבריו שימשה לו רקע, מצע ויסוד בריא לקלוט בהם גמרא.
אין ספק שהיו גם מובלעות של זמנים, שנכנס זמן משנה בשנים של מקרא, וצעדים ראשונים בתלמוד שנכנסו בשנים של משנה. מובלעות אלו שימשו מעברים נוחים ממקצוע אחד בתורה למשנהו.
המגמות
מה היו המגמות בלימודים אלה, ולאלה הישגים חתרו בכל מקצוע שבתורה? – מתחלפות היו המגמות מעידן לעידן וממקצוע למקצוע; –
בתקופת ילדותו הראשונה של התלמיד כשעסקו עמו במקרא, לא יכלה המגמה להיות אחרת מאשר למלא כל לבו, נפשו, רוחו ונשמתו מן השירה של תורה. תחילת הביקוש – השירה. אין מבקשים אצל הילד לא את ההיגיון, לא את המחקר, לא את סדר מחרוזת העניינים, לא את ההבנה ודקדוק הפירוש, אף לא את ידיעת הכרונולוגיה בחלקיה הסיפוריים. נפש התלמיד בתקופתו הראשונה, אינה מסוגלת לקלטם. אם דוחסים אותם לקרבו בעל כרחו, הרי הם נקנים לו קניין עובר ומן השפה ולחוץ, ואילו את מה שהוא יכול לקנות קניין עולם ומובלע בכל האיברים, הרי הוא מאבד; –
שכן לב הילד, כלי פתוח הוא להתרוממות ולהתפעלות הבאה מתוך שירה ורון, עד שכל אבריו מרננים עם לבו ונפשו. על אחת כמה וכמה כשהדברים אמורים בשירתה של תורה על לבו של הילד הטהור בעם קדושים, שזו סגולתה שהיא נאחזת שם כשלהבת באש ולא תמוש. על כן, פסוק לא פורש בספר איוב, כשהוא ניתן לילד בטעמי נגינותיו ובאויר הטבעי שלו, עם מקצת מפירושי רש"י שאינו מפריע לשירה לעולם, ועוד קצת אגדות חז"ל השייכים לספר ולפסוק – הרי הוא לילד מזון מלא וטבעי, כאחד הפסוקים ה'מותחים' בפרשתו של היוסף עם אחיו, שגם שם העיקר שנותנים לו היא השירה והרון, האגדה והאטמוספירה. וכן פסוק בקהלת או בשיר השירים כשהוא ניתן לו באופן זה, נקלט הוא בדמו ובבשרו של הילד כמגילת רות או מגילת אסתר, כיוון שבאחרונים אין מפליגים אל ההיגיון והפרשנות וגם בראשונים אין פוחתים כלום מכל מיתרי הכנור המתנענעים ומשמיעים קולות וצלילים ערבים, סגולתיים וגם פשטנים, ונשמעים לילד וחודרים עד לעצמותיו ונבלעים בלשד שלהם; מה אם כן ההבדל בין בראשית לאיוב, בין קהלת לרות? עד –
עד שבולע הילד השירה של התורה ונבלעת בו והיא גדלה עמו ופרה ורבה בתוכו. וכל שהוא מתבגר, הרי עומד גם על הגיונה ופירושיה ומבין בה טעמים, וחורז בה עניינים ויודע בה סדרים ודברי הימים, כיוון שאינו פוסק מלהגות בה לעולם. והרי זאת התורה לכך עשויה, להפוך בה ולהפוך ולמצוא בה תמיד טעם חדש עד –
עד שהיא מלוותהו אל עומק הסברא של הגמרא בלמדו בה בתקופת בגרותו.
התחיל הילד להתבגר, מלמדים אותו משנה. אז מקבל הלימוד גוון נוסף, והמגמה אף היא מחליפה פנים חדשות ובכל זאת מוכרות משכבר הימים; – שכן משנה זו שמלמדים אותו עתה, לא על חלל ריק היא באה, אלא – זאת התורה שבלעת, הרי חייב אתה לעשותה – כך הם מצוותיה וכך עושים אותו.
אין מראים לו משנה של ברטנורא, עם הכא-במאי-עסקינן וכו' אלא כשם שבלמדו מקרא מראים לו ימי השמים על הארץ, משכן ובית המקדש בנויים אפילו בחורבנם, ונביאים מתנבאים אפילו בשעה שפסקה רוח הקודש; כך בלמדו משנה, מראים לו בית המדרש וחכמיו שחיים לפניו, ומשמיעים לו קולם ומראים לו ניצוחם וויכוחם ומטים את אוזנו לשמוע דעותיהם בדברים המודעים להם, וכך התלמיד לומד מפי ר' אליעזר ור' יהושע ושאר החכמים את כל המצוה אשר אנכי נותן לפניכם היום לעשותה.
ועדיין אין מראים להם קושיות ופירוקים ומלחמתה של תורה, עד שהוא עצמו לובש כלי מלחמה בבגרותו ושואל ומשיב, סותר ובונה ומעביר הכל תחת שבט ביקורת חריפה וטבעית לגילו.
וכשמלמדים אותו גמרא, הרי היא לו חזרה מעניינת על כל התורה הזאת שכבר ספוגה בקרבו ומובלעת בכל איבריו, ומלמדים אותו סדרים והיגיון נוקב, ומכמני לשון של המקרא ושל התנאים, דיוקיהם ורמזיהם, עם מנלן, מאי שנא, מאי קא משמע לן, למה לי למימר, לאתויי מאי, והא תנינא חדא זימנא, לא ליכתוב לא ה"א ולא וא"ו וכללים שהתורה נדרשת בהם וכו' וכו'.
וכשם שהגורע משירתו של מקרא בתקופתו, הרי הוא כשוטה המאבד מה שנותנים לו; שכן תקופת הילדות עם כלי קיבולה לעולם לא תחזור, כך הגורעים מעט מהגיונו של התלמוד ואין מחדירים את התלמיד למעמקיו, ועושים ממנו לימוד של 'זמיר זמירתא' בלבד, הרי עושקים אותו עושק גדול. אלא אם לתלמוד – כל עצמותיו תאמרנה אתו כל השקלא וטריא שבו ולא יזיז ממנו עד שדומה עליו כאילו מפיו יצאו הדברים, הוא הוא המקשה והוא המפרק.
כך היתה השוקת כשהיתה שלמה וגם מלאה.
מה אנחנו עושים היום
היום כל הקערות הפוכות על פיהן ממש. סדרי הלימוד, מגמותיו הישגיו וממילא גם תוצאותיו, הכול באשר לכול, הפוך מסדרי בראשית.
ואל ישיבונו: ומניין כל התלמידי חכמים היוצאים וגדלים לנו מן הקערות ההפוכות? – תשובה לדבר: לא הקערות ההפוכות עושות זאת, שכל המשנה סדרי בראשית ודאי הוא מזיק, אלא שברחמי ה' עלינו, לא ניתן כוח לדבר המשחית שישחית ח"ו הכול, כי ברית כרת לנו ה' 'כי לא תשכח'. גם זה אות פלא לרוממותם של ילדי ישראל ולקדושת נשמתם, שכל כלי יוצר עליהם לא יצלח. ואולם ברור הדבר שהסדרים והמעשים שאנו עושים עמם, הם כשלעצמם, ודאי לא טובים.
מה אנו עושים היום? – הראשית ודאי טובה, בן חמש למקרא. ואולם מיד אנו מפליגים אתם לכל הדבר הקשה ברש"י, ולרמב"ן ולאבן עזרא ומה שכל מורה ותיק מסוגל לחדש פירושים, הגיונות, מחקרים, דיוקים, פרשנות קשה, הכל חוץ מן השירה שבתורה. אין מעוררים בו התפעלות הנפש ותשוקה להשתפך עוד ועוד אלא מעייפים אותו בכל דבר שהוא רחוק מנפשו וכוח קליטתו.
אינו מספיק לעבור על חמשה חומשי תורה, וכבר נשכחו ממנו רובי לימודיו הראשונים, והנה נביאים על קצה המזלג, וטיפה מים הכתובים. בא האחרון ומשכיח הראשון, שכן הכל ניתן לו שלא כהלכה, למען ייקלט ולא ייפלט – וכבר הוא מתחיל במשנה, עם פירוטי הלכות וביאורי גמרא למשנה ונופך של פלפול בצדו.
כשלומד משנה, הכול פנים חדשות לו, חסר רקע, מצע ובסיס, לא למד לזכור את הנלמד כבר, כל שכן שאינו יודע מה שלא למד.
עוברת עליו שנה או שנתיים ועדיין לא טעם טעמו של בית המדרש ששם המשנה נוצרה, וזריזים מקדימים לגמרא!
הגיע לתלמוד, אז מתחיל פרק שירה להתנגן בין כתלי בית הספר.
המגמות שהן עיקר בלימוד הגמרא, אותן בשום אופן אי אפשר להשיג בנסותנו להקנות פרק אלו מציאות או ארבעה אבות נזיקין לילד בן 9-10-11 שנה. אין אנו יכולים ללמדו אלא את הניגון של גמרא ותנועות הגוף המקובלות בשעת לימוד זה. ורוב הכוחות של המורה, ומה שגרוע יותר – רוב כוחו וזמנו של התלמיד, יוצא ללא תועלת.
ואם תועלת אין כאן – הפסד גדול יש כאן. כל מורה יודע מדוע.
כיצד אפשר אחרת – כשמתחיל גמרא, כבר אבד הבסיס הרופף שהיה לו פעם. פסוקי התורה השייכים, אינם זכורים לו עוד. הדין המגובש בעניין זה, מעולם לא קיבל ולא עיכל מלימוד מוקדם במשנה. ואם למד, כבר שכח כי מלכתחילה לא עיכל אותו כדבעי. מה עושה המורה המומחה? – מקדים וחוזר על הפרשה המתאימה, עובר לתחילת לימוד עניין זה בגמרא – ואינו מועיל הרבה. הפרשה נקראת לו כדיוטגמה ישנה וקשה עתיקי מחדתא.
עיקר המגמה בלימוד הגמרא: ריכוז המחשבה, פיתוח חוש הביקורת, הפעלת השכל, ההיגיון, ההמצאה, היצירה העצמית; ואילו חוש הזיכרון אינו עניין לכאן כלל אלא הוא מוכרח לבוא ממילא כשהלימוד נעשה חוויה עמוקה אצל התלמיד דרך הפעלת הכוחות השכלים שהזכרנו; ואנו בדרך עבודתנו ושיטתנו, מה נועיל בכל מאמצינו כשהפעלה זו בגיל זה, היא בגדר של 'על מנת שתעלה לרקיע'. אי אפשר בשום אופן להחיות דף גמרא, חיים מלאים, אצל ילד בן 10.
לא אצא ידי חובתי אם לא אדגים בפניכם שיעור אחד כזה, אחד מן המקובלים אצלנו, ועל בשרי חזיתיו.
משנה ראשונה בבבא קמא: ארבעה אבות נזיקין, השור, הבור, המבעה וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה וכו' (אגב, מצאתי בחורים בני תורה שלמדו הרבה ועדיין הם מתקשים להבין לשונה של משנה זו שבמיוחד היא קשה, כמשניות אחרות ורבות במסכת בבא קמא במיוחד).
לאחר מכן באות בגמרא הגדרות על אבות ותולדות והיחס השונה שביניהם, וביאור על שור שאינו שור אלא שלושה אבות נזיקין: קרן, שן ורגל; והגדרות קשות מאוד לכל אחד מהם, ודבר זה תלוי במחלוקת בין רב לשמואל, ובדעתו של כל אחד מהם מחלוקת בין התלמידים, וכל אחד מהם צריך לפרש על פי דרכו זה שנאמר במשנה 'לא הרי השור כהרי המבעה'. וראיות מפסוקים, והראיות כה קשות וכה בלתי אפשריות להיקלט במוחו הרופס של התינוק.
והאחרון הכביד: מאי 'מבעה'? רב אמר, 'מבעה' זה אדם, דכתיב: 'אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו', ושמואל אמר, 'מבעה' זה השן, דכתיב: 'איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו'. מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף : 'איכדין איתבליש עשו איתגליין מיטמרוהי'; –
מי חכם ובעל מופת שיכניס זאת במוחו של תינוק לידע למה קרא התנא לאדם 'מבעה' כיוון שכתוב 'אם תבעיון בעיו'. או לשמואל, קרא התנא לשן 'מבעה' מפני שפעמים היא נכסית ופעמים היא נגלית, וכמו שכתובה לשון זו אצל עשו? ומכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי, רב מאי טעמא לא אמר כשמואל וכו'.
אומר אני לכם רבותי, אילו היינו אנחנו מלמדים את תלמידנו להבין באמת מה שהם לומדים – כי אז היו מתקוממים נגד מוריהם ואומרים: אין אנו מבינים כלום! ועכשיו רק מפני שאינם מבינים, לכן הם נבחנים והבוחנים קובעים לאמר: 'מבינים הם יפה'.
וכשמרגילים אותם 'להבין' את הבלתי מובן, הרחקנו אותם קילומטרים מלימוד הגמרא. וברוב המקרים תוצאות איומות לדבר זה לכל ימי חייהם שאינם קרבים לגמרא, כמתייראים מפני הדבר הקשה ומפני המקצוע שאינו חביב – אוי לאזניים שכך שומעות!
ואסור ללמד גמרא עד שיהא ידוע לנו מראש שלימוד זה יהיה חביב על לומדיו יותר מכל הלימודים, ונמצאים אנחנו באים לחבב ויוצאים ח"ו משניאים בהרבה מאוד מקרים.
ושוב אל ישיבונו ממעשה בילד זה ובכיתה זו שלמדו וידעו. אף אני יודע שכל דבר שאי אפשר, אפשר לעשותו אפשר, אולם בכל המקרים אין המחיר שווה את הנזק. דף גמרא עם חיים מלאים, אפילו אם נוכל להשיגו אצל הילד; וכנגדו מאה הלכות ברמב"ם, ברורות ושנונות חיות ומרננות, או עשרות פרשיות מלבבות את הילד מן המקרא – מה עדיף ממה?
ואם המורה מצליח לאהב את אותו הדף על 3-2 מתלמידי כיתתו, ואפלו חמישה, האם זה שווה בנזק ההשנאה וההפחדה מפני הדף הזה, והגמרא בכלל, שפועל אצל כל בני כיתתו? אתמהה.
כבר עמדו גדולי הדורות רבים וצעקו ככרוכיא נגד דבר זה, ביניהם השל"ה הקדוש ומהר"ל מפראג ולא הועילו. יאמר אדם: מה אנו כי נזדקק לשאלה זו עוד? –
נשיב לו ברורות, אפילו אין אנו משלים עצמנו כי נוכל לשנות ולהחזיר עולם לסדרי בראשית, אף על פי כן נזדקק ונזדקק לשאלה זו תמיד, ועל כגון זה נאמר: מוטב שנהא מזידין ולא שוגגין: נדע שאנו חוטאים בנפש הילד, אולי תבוא השעה ותהא האפשרות לחדול מן החטא, ואם בשגגתנו נחיה לעולם – אימתי נזכור שעלינו לתקן מה?
יש מי שאומר, שקלקול סדרי בראשית בא כתוצאה מן הגזרה שגזרו על בחורי ישראל מלשאת נשים בגיל בגרותם עד שיזקינו. ומיהרו אבותיהם להשיאם נשים קודם שהגיעו לגיל בגרות. והרי אמרו חכמים שהנותן בתו לעם הארץ כאילו כופתה ונותנה לפני הארי, ויש מן החכמים שאומרים שכל מי שאינו בתלמוד, עדיין הוא בגדר עם-הארץ, לכך הקדימו ללמד את ילדיהם תלמוד לפני נישואיהם. וכיוון שישראל קדושים נתנו נפשם על הדבר הזה, גם זכו וראו ברכה בעמלם, ואחר כך – כיוון דדש, דש.
נכונה סברא זו לשעתה או אינה נכונה, ואפילו הורה הניסיון הצלחה גדולה בשעתו, אי אפשר ללמוד הימנה לכל שעה ולכל מקום. גם בעידן ההצלחה, מי חכם וידע כמה היתה ההצלחה גדולה יותר אילו יכלו ללמד בניהם באותה מסירות נפש לפי סדרי בראשית התקינים.
ואולם הטענה המרה ביותר עולה מזמננו וממקומנו.
אנן סהדי לאחוז הגבוה ביותר של תלמידים הנושרים מבתי הספר לרחוב, מבלי המשך כלל של עסק בתורה. וכשהם יוצאים, עם מה הם יוצאים? – לא מקרא, לא משנה ולא תלמוד כלל ועיקר. בושה תכסה פנינו כשאנו מוצאים תלמיד שהיה בגבולנו שמונה שנים ויותר והוא נעור וריק.
אם אנו משלים עצמנו באותו תלמיד שממשיך בישיבה, לומר שלא הפסדנו בו עמלנו – גם זה לא נכון. כי מעולם לא נסינו לראות מה יכולנו לזכות בו אילו נהגנו בו כהלכה. ומניעת הרווח אף היא הפסד עצום; ואולם מה נענה בכל מרבית התלמידים שכל עמלנו עמם להקנותם תורה, כל כולו יצא לתוהו?
ויש לנו עסק כאן גם עם תלמידים, ואלה הרוב, שבאים ממקומות ששם היו קרובים הרבה יותר מבני עדות אחרות, לסדרי בראשית תקינים – באיזו זכות אנו מנתקים אותם מדרך אמת, כדי להשוותם עם סדרים-לא-סדרים של אחרים? ועינינו רואות באבדן תורה מרבבות ילדי ישראל – היכן יֵשבו על מדוכה זו לדון עליה, אם לא כאן? אם לא בין ציבור מורים שעוסקים במלאכת שמים ונפשם חפצה לראות ברכה בעמלם, והברכה עומדת להם מאחורי אוזנם ואינם רואים –
למען אחינו ובנינו לא נחשה!
'תכנית לימודים כוללת'
אף זו רעה חולה היא הפוגעת בנפש בנינו, אשר בהשפעת גורמים זרים שדבר אין להם עם חינוך אמת לילדי עם קדוש, השפעה שקיבלנו עלינו תחילתה מאונס ואחר כך גם ברצון, או גם אחר כך מקצתה באונס ומקצתה ברצון. בהשפעתם של אלה הכנסנו זמורות זרות בכרם חמד של בתי הספר שלנו. בנינו תכנית לימודים כוללת, ללימוד תורה וללימודי דרך ארץ שאינם דרך-ארץ, ואין צורך בהם אפילו לגויים שאין להם במה למלאות תכנית חינוך לפעוטות ונזקקו לכל מיני בדותות של צרכים; כל שכן שאין בהם צורך לילדינו, לילדי ישראל, שיש לנו במה למלאות שעתם מילוי אמת ונחוץ, מילוי כזה שאין אנו יכולים להשיגו אלא דווקא בקטנותם הראשונה – למה עשינו כך, למה?!
אכן, ביצרנו מקום גבוה לגיהנם בתוך כותלי בתי הספר שלנו, והכול מתוך כך שלא נמצאת אתנו רשות מוסמכת אחת שתעביר תחת שבט ביקורת את כל הנעשה אתנו, או שמאלצים אותנו לעשות; רשות מוסמכת שתהא שוקדת תמיד לחפש כל דרכי תיקון, שיפור ושכלול.
רשות כזאת לא קיימת והכול נעשה מתוך שגרה בלבד ומתוך חשבונות של נוחיות – נוח לנו שלא נחשוב, 'בין כך ובין כך, אין ברירה' … כך אנו אומרים, מפני הנוחיות.
מי התיר לנו להכניס בתכנית הלימודים הסדירה של תינוקות של בית רבן, פעוטות מבני חמש ושש ושבע, לימודים חילוניים, להתפיס את מוחם וזמנם של תינוקותינו בלימוד חשבון מת, כתב ולשון של חולי-חולין, ספורי דברי הימים שאינם של תורה, דברי מחקר ומדע בנויים בחול ממש, או אפילו הם 'חבושי כיפה סרוגה'? ולאיזה צורך?
צא ובדוק, שרוב רובם של לימודי חולין אלה, אינם צריכים לילד בשעת לימודיו, ולא סמוך לה, אפילו לא לצורכי דרך ארץ. ורוב רובם של דברים אלה נשכחים הימנו בזמן מאוחר, דווקא כשהוא צריך להם יותר.
היכול מי שהוא מאתנו להגיד, שתכנית הלימודים שלפיה הוא עובד בבית ספרו נוצרה או לפחות נבדקה על ידי אנשי תורה, עובר לקביעתה? והרי כל כולה אינה אלא העתק ממחשבות סילוף וריקנות שיצאו מראשם ולבם של רחוקי תורה! וכי מה לנו ולהם שנהיה אנחנו מעתיקים מהם ונפטם כמותם גם את ילדינו בדברים בטלים על חשבון דברי אלוקים חיים?
יאמרו שוב, אין ברירה; לחץ ההורים יש כאן ודרישות השלטונות וגם צורך מעט יש בהם, אין ברירה …
לאמתו של דבר, יש ברירה. רק אנו נדרשים לצאת ממנהגי הנוחיות שלנו ולחשוב כל צעד שלנו בחינוך, בראשינו שלנו, ולא לקחת מן המוכן כלום, כי אז הרבה דברים ישתנו בתכנית זו, שינויים בכמויות ובסדרי הלימוד ובשנות הלימוד. וכשנהיה שלמים אנחנו אתנו עצמנו, כי אז יודו לנו גם עמיתנו שבמחנות אחרים.
ולאמתו של דבר יכולים אנו להעשיר את דעתם של ילדינו בכל הדברים שהם ואנחנו קוראים להם דרך-ארץ, ולהרחיב את הדעת בהם הרבה יותר מחבריהם שעל ספסלי בתי הספר החילוניים, ולא נצטרך כלל לנתק את ילדינו מלימודי הקודש שלהם אפלו שעה אחת.
חשבון, לשון, דברי הימים וכרונולוגיה אפילו של אומות העולם, כל שכן מדעים ממעשי בראשית – הכל ויותר מזה, צריך ויכול הילד שלנו ללמוד אך ורק עם, ומתוך, לימודי הקודש שלו, אימתי? – כשאותם לימודי הקודש נלמדים כתיקונם על סדרי בראשית שלהם, במלוא החוויה אשר בהם שהיא מחיה גם את כל 'רקחותיה וטבחותיה' שבאות לשמשה ולהסבירה.
רק לא מקצועות נפרדים ולא ספרי לימוד נבדלים. אלא כשהילד לומד חומש, לומד הכול מה שראוי לו מדרך ארץ – בחומש; וכשהוא לומד משנה – הכול מן המשנה; וקל וחומר כשהוא לומד גמרא, ששם הכול חי ותוסס מלא חיים של אתמול ושל היום.
אכן, אם ככה נלמד, יהיו כל לימודינו קודש, כל מה שננחיל לתלמידינו יהיה חי וער ונקלט ופרה ורבה כמו גופה של תורה בלבם של ילדי תורה. אם ככה נלמד יהיו בנינו מופלים לטובה מחבריהם, גם בכל לימודי החול, אפילו לא ישתוו עמהם בסדר לימודים ובזמנים, שהרי לימודי הקודש והצורך הריאלי הם יהיו המנחים אותנו, לא דמיונות הכזב שנוצרו במוחותיהם של ריקני תורה, כיצד ישתוו?
לא ישתון אבל יהיו עשירים מהם, ערים ותוססים מהם, ושמחים בחלקם יותר מחבריהם.
בלמדם לשון, אפשר שלא יכירו בקטנותם את לשונו וסגנונו של 'ידיעות אחרונות' וידעו רק לשון התורה בלבד … וכך יהא דיבורם וכך יהא כתבם – מי לא ירוויח מזה?
על ספרי לימוד
כאן אנו עוברים לנושא השני שלנו, הנושא של ספרי לימוד.
על יסוד הדברים האמורים לעיל, מותר לנו לקבוע ללא היסוס כלל, שכל ספרי הלימוד הנהוגים בבתי הספר שלנו, כולם חוץ מסידור התפילה, החומש, הנביא, המשניות והגמרא, הכול פסול ואינו משמש את החינוך. ואפילו אם הצלחנו לעשותם שיהיו הספרים האלה, כביכול רצופים יראת שמים … אין נחוץ בבית הספר הכשר אלא ספר קודש אחד, זה שהתלמיד לומד בו בשעתו. כל השאר, אין מקום לו בבית הספר ונגרשהו מילקוטו ותרמילו של התלמיד.
(על תכניתו של ספר לימוד זה – ראו במאמר : 'הבו גודל').
וכאן כל אדם שואל: מאין ניקח את המורים שיהו מסוגלים למלא תפקידים אלה ביעילות כזאת ובהצלחה כה גדולה – ומוסד אין בארץ שילמדהו, יורהו וידריכהו כיצד לעשות, ולא מורה ומדריך שממנו יראה וכן יעשה, והלוא אי אפשר להשאיר את הדברים רק למקרה ורק לכשרונם המיוחד של הגאונים הממציאים מדעת עצמם כל מידה טובה – מי ידריך? –
וכאן באה גם התשובה: הספר ידריך, הספר אשר נחבר אותו אנחנו למטרותינו ולצורכי ילדינו וברוח אבותינו מדור דור, הוא יהיה לעזר למורה.
לא ספרי לימוד לתלמידים, כי אם ספרי עזר למורים הוא הצורך הראשוני. בספר העזר שניתן ביד המורה, נלמדהו כיצד ירחיב את לבות תלמידיו בתורה כשהוא מלמדם בשנה הראשונה; אילו ידיעות כלליות נעניק לתלמיד בלמדו בראשית פעם ראשונה, ומה כשהוא חוזר עליה כל שנה ושנה. ניתן לו את מיטב החומר הפרשני הפשטני שעם ביאורו ידע הנער גם פעולות בחשבון, גם ביטוי בלשון ובכתב, גם דברי ימי עולם וגם חכמת היצירה אשר במעשי בראשית, ואין אנו יוצאים מן החומש לעולם. וכן אתה אומר בכל שאר עיסוקיו בשאר כתבי הקודש, שאנו מורים עם הספר הזה, כיצד יעשה שימוש מכל חומר הנלמד ומה תועליות מן הצד יפיק ממנו.
איש אחד, אפילו גאון עולם, לא יעשה זאת. ואם יעשה, יהא מעשהו לקוי. ואולם חבר גדול של מורים, אפילו אינם גאונים, הם יעשו מלאכה זו בצוותא ובמשך שנים שבין כה וכה הן עוברות, וביעילות יעשוה.
ותורה מה תהא עליה
(הרצאה בפני המועצה הפדגוגית של מורי החנוך העצמאי כ"ה בסיון תשכ"ט – תל אביב, לאחר הרצאת נציג משרד החינוך על 'הריפורמה בחנוך')
את אשר יגורנו בא. יגורנו מפני 'הרקחות והטבחות' שאימצנו לנו והכנסנו אותן להיכלי החינוך שלנו; פחדנו שלא נעמוד פעם בפני מצב של 'שפחה כי תירש גבירתה' – והנה בא המגור ולעינינו עלֹה עלתה השפחה עד כי ירשה את הגבירה. לימודי החול בבתי הספר שלנו נעשו עיקר. ושם, כל או רוב רובם של המעיינים נתונים. והגבירה ירוד ירדה פלאים. לימודי הקודש, תורה שלמה שלנו, נדחקת לאט לאט גם אצלנו לקרן זוית. כל מעיינינו בה – להחזיק בשגרה, מצוות אנשים מלומדה. אין מעוף ואין תנופה בשטח זה לא אצל המתכננים, ולא אצל העושים במלאכה – המורים. ומה שגרוע יותר והיא תוצאה טבעית מאוד – אין מעוף ואין תנופה אצל רבים מן התלמידים.
כך ניתנו דברי תורה ש'בכל יום ויום יהיו בעינינו כחדשים'. 'חדשים'? והלוא אתמול ושלשום, ובחזור – עד לסיני כבר עסקנו באותה תורה, כיצד יכולים הם להיות בעינינו כחדשים? אלא מפני שעסקנו בה גם אתמול וגם שלשום תמיד אנו עוסקים בה והוגים בה – הרי למודי ניסיון אנו, לכך בבואנו לעסוק בה גם היום, בהכרח שנחדש בה דבר ונעשה יותר טוב משלשום ואפילו מאתמול. השיפורים וההתחדשות תמיד – היא היא חידושה בכל יום ויום; – אוי לנו שכבר עידן ועידנים, ימים רבים מאוד שלא טעמנו את טעמה של התחדשות זו. אנו יגעים ועמלים הרבה, ברם אנו עסוקים בהרבה דברים אחרים. ה'רקחות והטבחות' מעסיקות את מחשבותינו בכל עת פנויה למחשבה; רק בעסקנו עם הגבירה, זו התורה – אנו כל העת 'דורכים במקום'. אין מעוף ואין תנופה ולא שעה קלה פנויה למחשבה בשטח עמלנו בתורה עם התלמידים, בשטח החינוך. כל מסילות העלייה – רק 'הרקחות והטבחות' ירשו מסילות אלה, הן בלבד – אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה – ותורה מה תהא עליה?!
והשפחה עוד ידה נטויה. 'הרקחות והטבחות' פערו פיהן לבלי חוק ודורשות עוד ועוד. מתמטיקה, פיזיקה, היסטוריה, לשון וכל אביזריהן תובעות בפה ובחזקה. ואנחנו, צריכים או לא צריכים, רוצים או לא רוצים, חזקה עלינו שנמלא משאלותיהן במוקדם או במאוחר – עדים אתם היום לכל דברי 'שר הרקחות והטבחות' שהופיע בפנינו היום, ולכל אשר שמענו מפיו ונכנס באוזנינו – ותורה שלמה שלנו מה תהא עליה, האמנם ח"ו נידונה היא להצטמקות תוך יאוש ממעוף ומתנופה שלא נותרו בנו בשביל התורה הזאת?
'מזיגה' שלא עלתה יפה
לפנים בעולם היו ריכוזי החנוך העממי ההמוני מובדלים בין ישראל ואומות העולם הבדל גדול. תשב"ר בישראל היו עוסקים אך בתורה בלבד, ובאומות העולם היו עוסקים ב'רקחות ובטבחות' בלבד, ולעולם היה הילד בישראל צועד בראש ובמרחקים גדולים מפרידים בין רמת החינוך של הילד היהודי לבין זו של בני גילו, משאינם בני ברית. הילד היהודי היה לו במה להתפאר בשלו ואולם הילד בגויים לא היה לו במה להתפאר אף לא בשלו.
לפני כמאה שנים בערך החל התהליך של תזוזה משני הקצוות גם יחד. החלה התקרבות הקצוות ושניהם כיוונו התקדמותם כמובן לעבר ההישגים בלימודים שאנו קוראים : 'כלליים' ו'ריאליים', כלומר לימודים שערכם מבחינת ההשקפה שלנו, ערך של 'רקחות וטבחות' לתורה, כהגדרת הרמב"ם.
הגויים התחילו לוקחים ברצינות את לימודיהם בבתי הספר וקידמו את רמתם במידה ניכרת. ולהבדיל גם אנחנו התחלנו להכיר בכורח המציאות ופיטמנו גם את תלמידינו במקצת מ'שלהם', מזגנו זה בכה וזה בכה, זה במעט וזה בהרבה 'תורה עם דרך ארץ'. העלתה מזיגה זו יפה?
אין צורך להיכנס להערכות היסטוריות מעמיקות כדי לראות נכוחה את התוצאות של מזיגה זו שהן שליליות לגבינו. עובדא, שניטל, או פחת בהרבה, הפער הגדול שהיה תחלה בין התלמיד היהודי לבן גילו שאינו יהודי. משמע שהתלמיד הגוי רץ בהתקדמותו בשלו ואילו התלמיד היהודי לא רץ באותה מידה, לכן פחת הפער שבין שניהם. אין לנו לתלות עובדא זו אלא באותה המזיגה הזו שהיתה לנו לרועץ. המזיגה בין לימודי חול עם לימודי קודש בתחום בתי הספר שלנו עלתה לנו ביוקר, ובדרכה אבד לנו הרבה מן הסגולה הייחודית של התלמיד היהודי, מן ה'הבל פיהן של תינוקות של בית רבן' בקדושת התורה ובחכמתה בלבד. ואם לחכמה סתם – 'אם יאמר לך אדם יש חכמה באומות (חכמה גרידא) תאמין'.
הרי שהתקדמותנו בלימודים 'ריאליים וכלליים' היתה על חשבונה של תורה עד שאפילו מוסד חינוכי בדרג של ישיבה מגדיל לו כבוד ותפארת בהישגי תלמידיו בבנותם להם טיל. והיכן הישגיו של אותו מוסד ורבים כמוהו ביראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך'? – מאן דכר שמיה.
אין מעוף ואין תנופה ואין התחדשות תמיד בלימודי התורה בתחום בית הספר, שכן תרמנו הרבה מן המעוף והתנופה ל'רקחות ולטבחות' ותורה נדחקת גם אצלנו לקרן זוית – עד אנה נגיע?
האתגר המסוכן שלאחרונה
כיוון שדרכי הגויים ומחשבותיהם נעשו 'פוסקים' אחרונים לגבי מטרות החנוך של הילד מראשיתו גם בקרב רבים מישראל שנעשו תלמידים נאמנים של ה'פוסקים' האלה, והואיל וה'תלמידים' האלה משלנו נעשו מעצבי החנוך בישראל כולה, וגם אנחנו רואים אותם ואת דבריהם כמחייבים אותנו בעל כרחנו אפילו אין לבנו הולך אחריהם, לפיכך קמה עכשיו סכנה גדולה לחנוך התורה כאשר עוד לא היתה עד היום.
כי מה רוצים היום הפוסקים האלה בקבעם את היקף הלימודים בבתי הספר לשלביהם השונים? הם רוצים שהילד הזאטוט יתחיל היום ממקום שפסקו אריסטוטלוס וקופרניקוס … עידן החלל היום ולפיכך כל חללו של הלב וכל חלל המח, והאדם כלו – לעבר המדעים הריאליים המוליכים אל הירח ואל הגרעינים האטומיים. אינם משאירים מקום אלא לשאר ירקות במקצת לפיתוח הלאומיות כל איש בעמו – וכל התורה שלנו שכתוב בה: 'התעיף עיניך בו – ואיננו', בעפעף אחד של היסח הדעת יכול הכל להיעלם, מה תהא עליה מעתה?
שתי פנים לאתגר זה
עם הידוק החגורה סביבנו מכל צד, לכאורה המצב ח"ו כלאחר יאוש שכן לא נראה באופק אלא מנוס אחד מן הסכנה – לנתק עצמנו כליל מכל הפטרונים על החנוך, להשאיר אותם ואת כל טובות ההנאה שלהם מאחורינו ושוב נחזור כמקדם רק לד' אמות שלנו עם התורה בלבד, ממש כמו שעושים אותם התלמודי תורה בירושלים ובבני ברק שאומרים להם: לא מעוקצך ולא מדובשך; כדי להציל שארית שכולה קודש לתורה בלבד. ברם, הכל יודעים, ואתם יודעים זאת טוב ממני, שלא זו הדרך שאתם מבקשים לילך בה, ובכן – מה?
יש דרך אחרת טובה מן הראשונה, שאילו זכינו היינו הולכים בה מתחלה והיינו מראים בה נפלאות ואז לא היה אדם מעז לבוא ליעץ לנו עצות בחנוך וכולם היו מודים ועונים אמן בעל כרחם לחנוך תורה שהוא לבדו חנוך; –
ועכשיו שלא זכית והגענו לאימת הסכנה של איבוד הכל ח"ו, לפחות עכשיו נחפש ונמצא את הדרך אשר לפנינו ונלך בה מעתה.
והדרך – שעכשיו למראה הסכנה הנשקפת למפעל חיים שלנו ושל עמנו מדור דור, נגלה תושיה חדשה יותר ממה שגילינו עד היום ונעמיס על שכמנו תפקיד נועז שלא ידענוהו עד עתה; –
אפילו נגזל הילד מאתנו במחצית זמנו ובמרבית מרצו, עדיין יש ויש בידינו לעשות את המועט שיחזיק יותר מן המרובה, אנו יכולים להרים את רמת לימודי התורה בשיעור שלא ידענו עוד, עד שיהו הם מאפילים על שאר הלימודים בלבותיהם של התלמידים ויהו עושים בה חיל רב מאוד; –
בפינו ובלבבנו לעשותו, בפיכם ובלבבכם אתם המלמדים תורה לתשב"ר, הילדים עצמם ודאי שירוצו אתנו בשמחה. על הילד מישראל יש לנו הבטחה 'כי לא תשכח' ועליו נאמר 'כל כלי יוצר עליך לא יוצלח' להטותו מדרך אמת. אין הדבר תלוי אלא בנו, בכם – מלאו את המועט שיהא מחזיק יותר מן המרובה!
רמה גבוהה של איכות עם כמות מרובה
וויכוח ישן נושן בין המתעטפים באצטלא של פדגוגים: מה להעדיף, איכות או כמות? כאילו אקסיומה היא זו : אי אפשר לשתיהן יחד, אלא או זו או זו ואי אפשר לאחת אלא על חשבון השנייה; –
ואני אומר, ואחזור ואומר תמיד: אי אפשר לעולם אלא בשתיהן יחדיו. אי אפשר לעולם להגיע לאיכות מעולה אלא בכמות מרובה, וכן לא יתכן לעולם להשיג כמות מרובה אלא אך ורק עם איכות מעולה!
שמעו נא רבותי מורים מומחים, אצטער מאוד אם ייראה הדבר מוזר בעיניכם אבל באשר לי, איני מוכן לגרוע מן הכלל הזה אפילו כחוט השערה – רק כך ודווקא כך – איכות עם כמות!
כל מורה טוב ואפילו מורה בינוני יכול למצוא סמוכין לכלל הזה מתוך עבודה שלו. אם זכה המורה בשיעור טוב, אז זכה בשני הדברים גם יחד, השיעור היה טוב – הרי איכות; וכיוון שהיתה כאן איכות הרי זכה ממילא גם בכמות, שכן אותו השיעור לא יישכח מלב התלמיד. אין צריך לחזור עליו חזרה שיגרתית שדרכה לשעמם ולהמאיס ובסופו של דבר גם להשכיח. שיעור זה חי וקיים ועליו אין לו אלא להוסיף והוא פורה ורבה תמיד בלב התלמיד ומעשיר והולך.
באזן אחת נכנס ויוצא מאזן שמה ושר השכחה ממית הכל – אפילו יפטמו את התלמיד בנכסים רבים מאוד, יישאר עני וריק תמיד; מה שאין כן אם נכנס ואינו יוצא ואין לשר השכחה שליטה שם – אפילו לא ניתן לו בבת אחת אלא טפין טפין, פרוטות פרוטות, בעל כרחו יעשיר התלמיד עושר גדול כי פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
כל מה שאנו חייבים לעשות שיהיה המורה הבינוני, מורה טוב; ויהיה המורה הטוב – טוב תמיד. טוב בכל שיעוריו במדת היכולת של אדם.
כיצד נעשה?
מה נעשה שהמורה יצליח במלאכתו ויעשה חיל?
מקובל בעולם המקצוע ששלושה הם התנאים היסודיים כדי שהמורה יצטיין בעבודתו: סמינר טוב, תכנית טובה, וספרי לימוד טובים; מלבד שאר תנאים שאין בהם שתי דעות כגון: רצון טוב ומסירות וכיוצא בהם.
ואולם ביחס לשלושה התנאים האמורים לעיל, לפחות על הראשון שבהם אני מעז לחלוק. אפשר להצליח ביותר גם בלי לימוד מוקדם במסגרת של סמינר. הרבה אמצעים אחרים יש שאפשר למלאות בהם את המחסור בסמינר. ואין טוב מניסיון עצמי ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם וכשלונות הרי לא חסרים ומהם נשכיל. במיוחד חשוב הדבר לגבי דידן שאין לנו סמינר ולא יהיה בקרוב, וטוב שאין לנו כזה שהיה עלול לבלבל את הראש יותר.
ברם, תכנית לימודים וספרי לימוד, אמנם חסרים לנו כאויר לנשימה ממש. בלעדיהם טבעי הדבר שהטוב שבמורים עומד אין אונים לגבי קשיים מרובים ועצומים ולאו כל אדם זוכה שישכיל תמיד להתגבר לבדו ותמיד על כל אותם הקשיים שנתקלים בהם דרך עבודה, בכל שעת הצורך. אם תכנית לימודם אינה קבועה, העיקר חסר מבית הספר. כיצד יתכן שיהו ספרי לימוד וספרי עזר?
אמנם כן, מותר לקבוע בודאות: אין ולא היתה תכנית לימודים לבתי הספר שלנו. מעולם לא ידענו ברורות, ילד כשהוא בא לבית הספר בשנה הראשונה – מה אנו רוצים להקנותו קניין עולם ב-8 שנות לימודיו או ב-10 שנות הלימודים כמתוכנן היום, ודבר זה כשלעצמו הוא הטוב שבכל ה'ריפורמה' שכן רבים הם הסיכויים ב-10 שנות לימודים מב-8 שנים ואולם מה הם הנכסי צאן ברזל שאנו באים להנחיל לתלמיד – דבר זה אין אנו יודעים.
ה'תכניות' הנהוגות אצלנו, רבות הן ושונות; ואולם המכנה המשותף לכולן שהן צירוף של פשרות בין הלחצים השונים שמצד הרחוב, ההורים, וכיוצא בהם ואולם אין אחת מהם מבוססת על מחשבה עצמית כאילו באנו לקבוע מבחירה חפשית שלנו, בלי לחץ שמן החוץ; ולכן כולן כגישושי עיוור והתוצאות ידועות למדי.
הדבר הראשון שעומד אפוא על הפרק – קביעת תכנית לימודים. ונצטמצם עתה לדבר רק על לימודי קודש, שכן בנוגע לשאר לימודים לצערנו יש יותר מדי דואגים. אנו חייבים לדעת מראש מה אנו באים ללמד ב-10 שנות הלימוד, ובכל שנה ושנה לחוד.
הדבר השני – מה אנו יכולים לעשות כדי שזאת התורה הנלמדת לא תישכח מפי תלמידינו והיגיעה בה ח"ו לא תצא לריק אלא תישמר קניין עולם, גם כי יזקין לא יסור.
שני דברים אלה, רק הם יכולים להדריכנו ביחס לעניין של ספרי לימוד וספרי עזר למורה ולתלמיד.
טוב שיהיה לכם ברור כי אם לא אתם תעשו למלאות חללים אלה, איש אחר בעולם ואפילו גאון ואפילו בעל תארים מקצועיים או רבניים, לא יעשה בשבילכם. בנקל תדעו זאת מפי הניסיון של כל השנים ומן השכל והכרת העניינים שבשום אופן אינם מעודדים לקראת העתיד לבוא.
הזמן החדש וכל תלאותיו, רבות אנו סובלים ממנו, אבל אין רע בלי טוב. גם משהו טוב הביא עמו הזמן החדש – את הרע נקבל ואת הטוב לא נקבל?
כך לימדנו הזמן החדש: עבודת צוות של הרבה אנשים בינוניים עשויה ליצור יצירות ענק שגאונים מומחים אינם מסוגלים ליצור. והרי הצורך יש, והקהל מרובה, והכל צועקים הבו לנו מחסורינו – יהיו הצועקים הבו, הבו, יהיו הם גם הנותנים.
לא יקרא שמכם 'המועצה הפדגוגית' אם לא מכם תצא יזמה זאת ביפה שעה אחת קודם. יזמה וגם ביצוג, כדי לפתור את אותן הבעיות שהזכרנו כאן:
א. תכנית לימודים קבועה, כוללת וגם מפורטת לשנות הלימוד ולדרגות לימוד שבתנאים השונים והמשתנים.
ב. סדר הלימוד בכל מקצוע ומקצוע לדרגותיו השונות, כדי לעשות את הלימוד חי ובלתי נשכח, וכן ללמוד ולדעת מה יהיו שיטות החזרה שלא תהא משעממת לעולם.
ג. ספרי לימוד וספרי עזר למורה ולתלמיד שיהו למורה מדריך אמת בכל שעות העבודה ולפניה בכל מקצוע ומקצוע, ולתלמיד עוזר ורע נאמן המלווה אותו בלימודיו ובשבתו בביתו בימי החול ובשבת ובימים של הפסקה מלימודים.
המשימה קשה מאוד, איש גאון בנו לא יעשה זאת. עבודת צוות תעשה זאת.
כל איש בנו, עני במקום זה ועשיר במקום אחר – הבה ונחפש כל איש ברעהו את עשרו שלו ונתבשם ממנו כולנו, ונמצאנו כולנו עשירים אדירים.
מעיד אני על עצמי כאחד מכם, שיש אתי הרבה מאוד לתרום בעבודת צוות זאת. כמוני כמוכם אני למוד ניסיונות, למוד כשלונות, למוד הסתכלויות על הרבה עשרות מורים מהכא ומהתם שראיתים בהצלחותיהם וגם בכשלונותיהם, וגם למוד אני מפי תלמידים רבים שדובבתי אותם והם היו שופעים חכמה – מכולם יחד אספתי מאות שיעורים מצויינים לדוגמא ולתועלת רבים ואני מזמין מי שיבוא להנות מן הנמצא אתי, ואני לא יחיד וכמוני רבים הם מאוד.
מה חסר? –
חסרה יזמה, חסרה יד מרכזת, חסרה ידיעה כללית מה רוצים ואל מה חותרים, חסרות ידים מועטות מכוונות; –
חסרה מועצה פדגוגית!…