לקט ממכתבי הרב חיים גריינמן

מתוך 'מכתבי התעוררות', תשע"ה. הכותרות אינן במקור

 

לימוד תורה

מחשבה עצמית

עוד זאת אשר ביקשה נפשי להאיר לך, כי כל חכמי הדורות קנו חכמתם ביגיעה עצמית, ומעת אשר קבעו נפשם לעמל התורה גדלו והצליחו ועשו פרי, וצוותא ורב ותלמידים אינם אלא לרווחא דמלתא. וכל שלימודו תלוי בחברותא וכיוצא בזה – הרי ההצלחה מהם והלאה, ואילו אלו שהתחילו בעצמם לטפל בהוויות דאביי ורבא כבתוך עסקם, להבין הדברים על בוריים, ואפילו אם הדבר מצריך עמל רב – הם הם שזכו בכתרה של תורה.

*

סדר העיון כך הוא: כל דין השנוי בגמרא, להקדים לחשוב עליו מה ראוי לדון בו אילולא שנאמר בגמרא, איזה צדדים אפשריים לומר, ואיזה מהם יותר מסתברים, ואחר כך להבין למה בחרו בגמרא בצד זה ולמה מיאנו באחרים. ואם יש מחלוקת בגמרא או בראשונים, גם כן יש להקדים לחשוב מה הם הקושיים לפירוש זה ולמה מר לא אמר כמר.

והעיקר להשתדל להגיע להבנה ברורה ולא מעורפלת, ולא להסכים מתוך אונס מאחר שכתוב כך, אלא להתאמץ להבין כי כך באמת ראוי להיות, גם אילו לא נתפרש הדבר בגמרא או בראשונים.

*

והעיקר היותר גדול, לבקר אחר כל הנחה שהשכל נוטה לחשבה כאמת. וביקור זה הוא רק על ידי עיון התחלתי. רצוני לומר: עיון מתחילת המצוה הנידונה עד הספק המבוקש, וכאילו הדבר חדש, ולא לסמוך על שום דבר הנובע מעיון הראשון אלא להתחיל הכל מחדש, וכל פרט ופרט לדון עליו מחדש, וברצון טבעי לבירור האמת, מבלי להיות משוחד להנחה הנכספת. ככה יש לבקר לכל הפחות שלשה פעמים.

 

אהבת האמת

עוד רעה חולה ראיתי תחת השמש וגדולה היא אלי – אשר הרגילו לחשוב כי העיקר הוא לבנות בניינים גדולים מעשה ידי אמן ואשר יש בהם ליישב דברים רבים כאחד, ולשמע אוזן נסברה הארה מצלצלת, ולעומת זה אין נותנים ערך לנקודה קטנה מקומית, אם בסברא אם בגמרא, ראיה או קושיא או תירוץ, ואשר היא הרבה יותר קרובה לאמת מן הדבר הגדול על פי רוב.

ועיני ראו ולא זר הפלגת שמחתו של מרן זללה"ה מכל קוץ וקוץ או הארה קטנה בתורה הקדושה לאמתה, ואשר באמת אין גבול ותכלית לכל הבנה קטנה שבקטנות לאמתה של תורה.

 

בקיאות ושמחה

חובת האדם לבניו ללמוד עמהם מסכת אחר מסכת עד אשר בגיל י"ח כבר יהיו בקיאים ברוב הש"ס, על כל פנים גמרא רש"י. ובדרך כלל הם יקלטו הדברים בקל, מלבד סדר לימודם במה שקורין בעיון. וזה יועיל להמריצם בלימוד, כאשר ירגישו בנפשם שהם רוכשים ידיעות ואצרות לנצח, וגם יגבה לבם כאשר ישלטו בידיעותיהם ברוב הש"ס, מלבד כל סגולות התורה שבזה.

*

… הרי לימוד התורה צריך שיהא מתוך שמחה, ואין דומה שעה אחת מתוך שמחה לעשר שעות מתוך עצב.

 

עבודת ה'

יראה ואהבה

לא תיתכן אהבה אמתית לבורא מחמת רוממותו, מבלי יראה מפניו. וכן לא תיתכן יראה מבלי אהבה – שאם ירא מן הבורא מחמת רוממותו, איך לא יאהבנו אהבה עזה על חסדיו אתו כל עת ורגע, עם היותו מרומם על כל רם.

אבל תיתכן אהבת הבורא מחמת טובה שהכיר שגמלו ולא מחמת רוממותו, ואין כאן יראה, לפיכך כשהזכיר אהבה פירט לך הכתוב "בכל לבבך ובכל נפשך", אבל יראה, אין זולת יראת הרוממות שום יראה, שיראת העונש אינה יראת ד' אלא יראת חטא במידה הפחותה שבפחותות. ו[לכן] במקום שהזכיר יראת ד' לא הוצרך לפרש ['בכל לבבך ובכל נפשך'].

 

תפילה

מה נורא הדבר שניתן רשות לבשר ודם לדבר לפני המלך בכל עת ובכל שעה כבן אל אביו וכעבד לרבו, ומה גדול הזלזול לדבר מבלי משים, בעוד שכינה כנגדו.

*

התפלה בכוונה מהדקת הקשר בין יצור ליוצרו יתברך, והאדם מתעלה מהבלי העולם לתכלית הנרצה. ואף גם זאת, שתפילתו מתקבלת ברצון ומשאלות לבו מתמלאות לטובה.

ויותר מזה, על חלק התפילה על כבוד שמים, אשר בעוונותינו טרם נתגלה, והננו הגורמים לצער השכינה, ולא ניתן לתאר אושר יותר גדול לאדם מאשר יזכה בתפילתו כביכול להטיב עם בוראו יתברך ולמעט צער השכינה.

 

הנהגות כלליות

התמקדות בהווה

יש לשנן לעצמנו את האמת הברור שאין לנו עסק אלא אם ההווה, והעתיד אין לנו בו עכשיו כלל מצוה מפי הבורא יתברך. ובכלל, אין אתנו יודע עד מה, ואין לפנינו כל ימינו אלא ההווה, ובזה יש לנו לשקול בפלס מה הבורא יתברך דורש מאתנו עכשיו, ובכל שעה ושעה יש לאדם לשאול לעצמו מה ד' אלקיך שואל מעמך וגו', ומחשבה זו מקילה במלחמתנו על היצר, כי ברוב הפעמים אין לנו ספק ברצונו יתברך.

*

כתב הגר"ח ז"ל ב'כתר ראש' דתשובה דאורייתא קל לקיימה, שאינה אלא הסכמה בלב לעזיבת החטא. אם כן אפוא ננסה כל אחד בלבו בשעה זו להסכים הסכמה שבכל צעד ושעל ישאל לעצמו מה רצונו יתברך מאתנו ברגע זו.

*

לב שמח

כשם שאסור להפריז בשמחה ותענוגים, כמו כן אסור להפריז ביגון ואנחה, ומי שחטא ובא לחזור בתשובה, דיו שמתחרט על העבר ומקבל על להבא, ואם משתדל לחזור על דאגתו ולהתעטף בצערו על מה שעבר – הרי לא זו בלבד שאין זו הוספה של תשובה אלא שזו הוספה של חטא. ויש גם לזכור שבכל צרתם לו צר, ובשעה שאדם מצטער שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, ובנוסף לזה צער של כל הסובבים. ולכן יש לאדם לתת שמחה בלבו, ולשמוח במה שזכה ולגרש את התוגה והיגון, ובזה ישמח אלקים ואנשים.

*

כולם חיים ברחמים, ובמידה זו כולם שווים, גם החולים וגם הבריאים. נמצא כי כל האנשים במצב שוה, ואם כן מה מקום לדאגה, ואדרבה יש להתאזר בשמחה, כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי כו', ואם כן אפוא המסיר דאגה מלבו משמח את יוצרו יתברך, ואין צריך לומר את כל הסובבים, ועצמו בכלל, ואינה דומה מצוה הנעשית בשמחה להנעשית בעצב.

 

בין אדם לחברו

ההתייחסות לזולת

הנה על שאין דיבורו בנחת עם הבריות כבר נקבע חלקו בחילול השם, ובחילול השם שנינו: אחד שוגג ואחד מזיד. אם כן אפוא גם אם נחשוב שהננו נוהגים כשורה, הרי אמירת הבריות קובעת את הדברים, ולכן מן הראוי לטכס עצה כיצד יהא שם שמים מתאהב על ידינו.

תחילת כל דבר, מן הראוי להתייחס לכל אדם כאילו הוא הגדול ואנחנו הקטנים. ובאמת אין אתנו יודע עד מה, וכבר אמרו 'עולם הפוך ראיתי'.

להקדים בשלום כל אדם, ולהשתדל לסייעו ולסעדו כפי האפשר.

והרי 'ואהבת לרעך כמוך' מצות עשה דאורייתא, ונמשלה לכל התורה, ואם זה שאנו מדברים עמו מרגיש שלא בנוח, הרי ביטלנו מצות עשה זו בזמן שיש בידינו למנוע הדבר.

*

חובת המצות-עשה היא 'ואהבת לרעך כמוך' ממש, ואם המדובר בשונא חייבים להעדיפו על פני האוהב…. וזו הלכה פסוקה. ואם בא להימנע מחמת שנאתו מלהיטיב עמו – ניתוסף בזה לאו של 'לא תקם'. ועד כמה יצר מחשבות לבנו רחוק ממהלך מחשבות שנצטווינו בו – כאשר רק חוסר הערכה של הזולת כבר משמש כסיבה שלילית למצוות שבין אדם לחברו כלפיו.

*

ומחובת האדם להשתדל לשמח לאחרים ולהפיג צערם, ועל אחת כמה וכמה שלא יצטערו אחרים בצערו. ואמרו על החכם כי אבלו בלבו וצהלתו על פניו. ובפרט בדברים שידוע שצער ההורים גדול לאין ערוך מצער הצאצאים בכל אשר להם צר.

וכשהאדם משתדל בכיוון הזה, הרי הוא זוכה באמת גם להרגיע את עצמו, וכולם מרגישים בהתנשאותו על ההרגשים הטבעיים, והוא נערץ בפי כל.

*

וממצוותיו יתברך, לוותר על כל דבר הרשות לטובת הזולת. ואמרו ז"ל 'ואהבת לרעך כמוך' זו היא כל התורה, ואידך פירושא הוא. שבירת המידות זו כל האדם (כ"כ הגר"א ז"ל), וככל שהאדם מוסיף לשבור רצונו הרי הוא מתעלה. לעזוב את החיים להרגל הרצון אינה מידת החכמים ואין עתידה רצוי, אבל המוֹסר רסן הנהגתו לשכל ולדעת שחננו הבורא יתברך שמו, הרי הוא מובטח מבטח עוז בחיים נעימים.

*

לשמח אנשים הוא מן המצוות היותר חשובות, ולא מצא אליהו זכור לטוב בשוק בני עולם הבא אלא העוסקים לשמח אנשים [ראו תענית כב ע"א]. והנה כל נעימות של שמחה מצדכן יקרין אור על כל הסובבים בכפליים. ויש לנהוג בהתעלמות מכל המאורעות, ותחת להתעטף בזכרון התלאות ובדקדוקיהן יש להתאזר בשכחתן ובשמחת עולם במשנה מרץ. וזה רצונו יתברך, בפרט לעת הזאת.

*

כל אדם קובע בנפשו דעותיו על כל תבל ומלואה, על אף היותו יודע שיש חכמים גדולים ממנו, ויש עניינים שהוא רחוק מהם ומהבנתם, אבל ליבא דאינש אינש הוא, והרי הוא בלבו מחווה דעה על כל המלכים והמלכויות, מי בצדק ומי שלא בצדק ומי שגה ומי הזיד, וכן בכל דבר ודבר. והאדם שטרם זכה לדעת כי גבוה מעל גבוה, ואף קצהו טרם ראה – הרי הוא כמעט אנוס בכל מחשבותיו, ואין מקום לתבוע ממנו ששגה ברואה, כשם שאי אפשר לתבוע ממנו על אשר חשקה נפשו במאכל פלוני ולא במאכל פלוני. ואין נגרע כלום מחשיבותו של האדם על ידי שטועה בהערכותיו על דבר פלוני או על איש פלוני. וגם אנו מלאים טעויות, ומי יודע איזה עולם הפוך הננו עתידים לראות.

*

ההערצה כלפי הזולת וראיית רק הטוב שבכל אחד, אשר זו מצוה מן התורה, מוסיפים אהבה ותהלה מופרזת לאשר זכה לקיים הלכה זו. ואם תתבונן תראה כי האהובים והנערצים הם תמיד האוהבים והמעריצים.

 

איש ואשתו

מן הטובות אשר היטיב הבורא יתברך שמו לברואיו, אשר עשה עזר כנגדו לחיות חיים משותפים בחמדת הלבבות ובקשר בל יינתק באהבה וברעות, כאילו שניהם גוף אחד, וכל המאורעות – בשניהם פוגעים וקובעים.

*

לשון הרע

בעסקי בהלכות לשון הרע ורכילות עמדתי מרעיד על הפער אצלנו במידת הזהירות בין איסורי מאכלות וכיוצא בזה לבין איסורי לשון, בעוד בגמרא הפליגו הרבה יותר בחטא הלשון, ואין זה אלא כדרב הונא דעבר ושנה נעשית לו כהיתר. וצריך התאמצות ותפילה יתירה לזכות בתשובה. ויש לזכור כי 'לא תלך רכיל' ו'לא תאכלו נבלה' מרועה אחד ניתנו. ובגמרא אמרו כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר ומגדיל עונות כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים…

וכל דבר גנאי על חברו, כגון לומר שאינו לומד או שאינו נזהר במצוה אחת, או שאינו מטיב – הכל בכלל לשון הרע. וכן המספר דברים של חברו והנהגתו בביתו וכיוצא בזה, אף שאין בהם גנאי, כל שחברו מקפיד על זה – הרי זה בכלל איסור רכילות.

ויש לשנן את האמת, שאין בין איסורי מאכלות לאיסורי דיבור ולא כלום, ובעוד האדם נרתע מכל איסורי מאכלות וחילול יום טוב וכיוצא בזה, הנה באיסורי דיבור נעשה לו כהיתר.