אברהם מוקוטובסקי
אחר מיטתו של צדיק גדול
הרהור בלוויית האדמו"ר מאמשינוב זצ"ל
אתמול תמו ימי בכי אבלו של הרה"צ רש"ש האדמו"ר מאמשינוב זצ"ל. שלשום נסתם הגולל על קברו של צדיק גדול, אשר בין שאר צדיקי עולם נכרה לו בטבריה עיה"ק ועפר ארץ הקודש כיסהו, ואולם עדיין לא נסתם החלל שבלב שנעשה עם הסתלקותו של צדיק זה.
קהל צנוע ליווהו למנוחתו. צדיק צנוע, במקום צנוע ובשעה צנועה, ולא זזה מצדיק זה צניעותו לשעה אחת. אף מקום קברו מוצנע היה עבור צנוע זה ולא נודע עד יום פטירתו. לא יאמינו ילדינו כי נספר להם אשר מצאנוהו שלם בצניעותו ולא שלטה בו רימה ותולעה ולא נתן גופו הקדוש ריחו כשהוצאנוהו מארונו אחרי שלושים יום, שהיה מוצנע בו, מיום שנסתלק עדי בואו לשכון כבוד בין ישני עפר ארץ הקודש.
לא נראהו מעתה עוד יושב על כיסא כבודו, חומל כל איש מצוק ומר לב במאמר פיו, בספוג לתוך לבו צרתו של חברו ומחזיר ללב חברו תקווה ואמונה ביטחון והתחזקות היוצאים מתוך לבו, להחיות נפשות נדכאות. לא נשמע עוד קולו בבוא להתפלל לפני קונו תפילת ישרים וכל חלל האויר מסביבו וכל הנמצאים בו נעשים כולם שיר ושבח ורון, ואזנם כאפרכסת, להקשיב לקול המנצח על השיר.
לא נוכל לחזות עוד בנועם לכתו ולהביט במאור עיניו שמשם אורות נכנסים ובאים עד לתוך חללי הלב, והיה כל איש המביט בעיניו רואה ובא עד לתוך עמקים של לב רחב מפתחו של אולם. והכול שם גלוי ופתוח, ועיני הכול רואים. ועיני הכול יודעים יותר ממה שהם רואים.
לא נראהו עוד מטייל בשרעפיו בעולמות של חכמה, של יראה, של שמחה, של רחמים, ובנענוע ראש אחד הוא מדלג ומקפץ בבת ראש, מעולם אחד אל עולם אחר. הנה יושב הוא כולו שקוע בעולם של צער בצערו של איש שיחו היושב ממולו שהוא נכנס אליו ונעשה שותף בו. עברה שעתו של עולם זה, והגיעה שעתו של עולם אחר. הריהו מנענע ראש, נענוע שכל האברים מתנענעים עמו ומיד הברכה והשמחה שורה בכל כולו וגם בעולם זה, לא לבדו מתהלך אלא משתף עמו את שותפו לצער, שיהא שותף עמו גם בשמחת לבו. היו כל עולמותיו ברשותו. ולא הוא ברשותם.
ולא נראהו עוד זריז וחרוץ במלאכתו מלאכת שמים, מעלות השחר ועד עלות השחר ושעות נוחו בכלל, כפועל צעיר, חרוץ ונאמן במלאכתו, העובד באמונה את קונו ואינו יודע נחת אחרת ולא קורת רוח אלא בעמלו שהוא עמל בלבד.
מי שחפץ היה לעמוד על כוח האדירים שנטע הקב"ה בבריותיו, שיוכלו לעשות מעשה שחושבים הבריות שאינו יכול להיעשות אלא במרובים, ואף על פי כן שלם יהא המעשה. ולא עוד אלא שלא יהא המעשה שולט על העושה ומוציאו משליטתו עליו אלא יהא הוא שולט על מעשהו מתחילה עד הסוף, מי שחפץ היה לראות מעשה אמן כזה, צריך היה לחשב חשבון אחד: איזהו היום שהמעשה בו מרובה מאוד עבור עובדי ה', והעוזרים בו מועטים, והיה היום אשר יצא מחשבונו שכך הוא, אותו היום ישכים בעלות השחר ויבוא לביתו של צדיק זה ולא יגרע עינו ממנו רגע אחד עד צאת הכוכבים ורגע אחד אחריה – ויזכה ויראה צדיקים הולכים מחיל אל חיל ואין להם מנוחה שעה אחת וכיצד הטירודין הללו, ועומס העבודה הזה, והדאיגות במצוות הזו, כפרחים פורחים עולים בחזותו של העובד, מאירים ומשמחים כל פנים של העושה ושל הרואה גם יחד –
ואי אתה מוצא יום כזה, אלא יום של ערב פסח בכל שנה ושנה בבית אביו הגדול.
רב היה בעירו וביעור חמצו של כל בני עירו עליו מוטל. ואין הביעור יכול להיות נעשה אלא על ידי הגוי. והגוי מח של עשו לו ואין הוא בא אלא לזכות במתנת היד שכר מכירת חמץ הניתנת לו בשכרו וב"חלתו" של היהודי. והרי אין המכירה מכירה אלא שהקונה גמר בלבו לקנות, ואיה לו לב לעשו שיהיה גומר בו לקנות. לכן מה ש"עשו" יודע הוא זה בלבד, כי היהודים "חובלי תחבולות" הם וכי הוא צריך ליהנות מתחבולותיהם. עוזב הרבי מאמשינוב את כל שאר עסקיו המרובים ויושב עם "עשו" שעה ארוכה כדי להסבירו וללמדו הלכות גדולות בהלכות קניין. ואינו זז ממנו עד שפותח לו פתח במוחו, שלא היה לו עד עתה.
יצא הוא ומיד נכנסים אליו אחיו ובני עירו למכור את חמצם ולעשותו שליח בינם לבין הגוי. ו"השליח" הזה אינו עושה שליח אחר, אלא לבדו יושב ועושה שליחותם. קלה היא עבודתו עם אחיו עד שמביאם להיות גומרים בלבם ומקנים לגוי את חמצם ומפרטים כל מחבואיו ומתנים כל תנאי המכר עד שיהא נעשה יפה יפה, אלא שמרובים הם המוכרים והיום קצר. המה יוצאים ויוצא אף הוא לבער ולשרוף את חמצו שלו, עומד הוא ומהפך במדורה ומוסיף עליו עצים עד שיהא נשרף יפה יפה ושאר החמץ "דלא חמיתיה ודלא חזיתיה" – מבטלו בלבו. וכמה קשה הוא הביטול שצריך להיעשות בלב. והלב צריך להיות פנוי למחשבת הביטול – לב מלא כזה, היאך מפנים אותו… גמר עבודתו – מיד צובאים על ביתו כל מי ששאלת חמץ לו. עשיר ועני, איש ואשה, הפסד מרובה והפסד מועט, הפסד שהוא מרובה לזה ומועט לזה, ואין מקילין מפני איסור חמץ החמור, ואין מחמירין מפני ממונם של ישראל שהתורה חסה עליו.
יצאו הם. מיד נכנס הוא להתייחד עם קונו בתפילה שאין מאחרין אותה היום מפני שאר העבודות המרובות שבאותו היום שצריכות להיעשות בכוונת הלב של בין הערביים וכבר אי אפשר להאריך את כוונת השחרית עד עת הערב. והתפילה קצרה, וגומרה ב"אדון עולם" שאחרי "עלינו". צריך כל תבה ותבה מן התפילה לחבקה ולנשקה ולהשתעשע ולהתענג בה וגם לחטפה במהירות, כאחת – כיצד עושים מלאכה זו ואין זיעת הפנים שוטפת ומגבת היד מנגבת כל עת וחוזרת ומנגבת. שמא מותר באותו היום להתענות ולהיכנס לליל התקדש החג כשהוא מתענה? גם הטעימה, עבודה היא, עבודה קשה. לא מפני המצוה הזו, מצוות החג בלבד, אלא גם מפני המצוות "ונשמרתם לנפשותיכם" שאסור להסיח את הדעת ממנה ואינה נדחית מפני מצוות אחרות. וכשהיא נעשית, בכוונת הלב צריכה להיעשות לשם יחוד קודשא בריך הוא. ו"יחוד" הוא יחוד. ואין עוד מלבדו. ובשעת עשיית המצווה – אין עוד מלבדה להתקדש ולהיטהר בה – הנני מוכן ומזומן לקיים מצות "ונשמרתם לנפשותיכם"!
ומידת דינו של הקב"ה אינה פוסקת גם ביום זה, וייסורין ממרקין באים על כל מי שכתבו עליו בראש השנה וחתמו ביום הכיפורים, מי ייעני ומי ייטרף, מי יתייסר כמה ייבראון וכמה יתקשו בלדתן, ומלאך רפאל אף הוא למה ינוח ביום זה, ובא כל איש קשה לב ומר נפש לביתו של הצדיק לשפוך לפניו מרי לבו – שמא ח"ו יהיה נדחה איש ישראל זה מפני שאר מצוות היום, או שמא יותן לו לצאת שלא כמנהג היוצאים מפתח זה בשאר הימים?
ושעת בין הערביים כבר מזמן הגיעה וקמח השמורה למצות ערב פסח, עדיין במקומו מונח, כלי בתוך כלי בתוך ביתו, ולבית הנחתום לא הובא והלשים והעורכים המנקים והאופים עומדים ומחכים, גם הם מבני ישראל המה ועיצומו של היום ודאגותיו עליהם רובצים – מיד ננער עצמו משאר עסקיו ורץ ומתעסק בקמחו, לוקחו בידיו, עוטפו יפה יפה מפני השימור ורץ עד בית הטבילה. מסר הקמח ביד המלווה אותו ומצווה עליו צווייו הרבים, ירד וטבל עלה ונסתפג שלא כשאר הימים, מפני החימוץ, ורץ ובא עד התנור. הכל ממהרין ורצים באותה שעה ובאותו המקום ואין השכחה וההיסח הדעת מצויים אלא במקום שממהרין. כל הדעת חייבת אפוא להיות מתונה עתה, ודווקא עתה יותר מתמיד, להשלים את הנקוי של מערוך שנתנקה כבר, לשפץ יותר את השולחן, שציפויי הפח נוצצים, להזדרז להשליך על מוקד האש שבתנור עיסה שיצאה רטובה מדי והיד עוסקת בה יותר מדי, להשיב ולשלח לתנור מצה שלא עלה שחמתה כדבעי, לצוות על החלונות והדלתות שיהיו נעולים שלא יצטננו המתעסקים, לשמור על "השלמות" ועל "השבורות", לשימן לחוד ולהכניסן בכליין ובשאינן כליין מפני השימור האחרון, לצוות על הדרך ועל האופנים של הבאתן לבית ושימתן במקומן, וחלוקתן לבעלי החזקה לקבל וליהנות מהן. והשעה שעת דמדומי חמה האחרונים והזיעה יורדת כאגלי טל ביום קיץ וכל האברים מתרתחין וכל מוח תפוס. שעת צאת הכוכבים מתקרבת ובאה, עוד ריצה אחת כריצתו של ילד הקל ברגליו והנה הוא בבית הטבילה שנית לטהר עצמו לקדושת הרגל וכל מערכות השמים ועתות הקבועות מששת ימי בראשית לשעת בין השמשות עומדות ומצפות לו לצדיק זה על מנת שיגמור את עסקיו. וילך וישוב לביתו ויתעטף בעטיפתו וכובע הפאר יחבוש לראשו – אך הנה עטוף הוא בבגדיו וראשו חבוש פארו – מיד באותו רגע יצאו שלושת הכוכבים בשמי שמיו וברכוהו – "גוט יום טוב"… אף הוא, נענוע ראש אחד – והריהו שוב אמשינובר רבי, ועונה לקראתם: גוט יום טוב!…
ודרך זו של אביו סוגל לעצמו צדיק זה.
חבל על דאבדין ולא משתכחין!
ולא משתכחין כלל? – חס ושלום! בל נאמר ככה. חזור לביתו אשר השאיר ואשר בנה ומצאת שם ירושה גדולה. ירושה גדולה מאד, ואין גומרין את ההלל על הלל הבורח מן ההילול, זה בנו, מאיר חשכים שחשכו בגבור אראלים על מצוקים.