א – ירח בול, גמר בניין שלמה
חודש מרחשון, ככל החודשים ה"חסרים", האור המיוחד לו באורות-המקדש, טמיר ונעלם, וצריך התבוננות יתרה לגלותו, להפיק "הלכות מרובות" מן ה"מקרא המועט", מהם נקח חיזוק ידיים לכינון עבודת המקדש.
במקרא מצויין מרחשון, כחודש שבו כלה שלמה המלך לבנות את בית המקדש: "בשנה הרביעית יוסד בית ה' בירח זיו [=הניחו יסודותיו בחודש אייר – הוא החודש המקביל בשנה לחודש מרחשון], ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החודש השמיני, כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו, ויבנהו שבע שנים" (מלכים-א ו לח).
חודש "בול" הוא חודש מרחשוון, החודש השמיני, ולמה נקרא שמו בול בהקשר הזה? – אמרו חכמים במדרשם (ילקוט מלכים קפד): מהו "בירח בול" – בירח מבול חסר מ"ם, כנגד ארבעים ימי המבול (שהחלו בי"ז במרחשון), שאף על פי שנשבע הקב"ה "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ" – אעפ"י כן ארבעים יום בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם (=שהיו יורדים בשטף-שצף כמו באים להציף העולם), עד שעמד שלמה ובנה את בית המקדש ופסקו אותן מ' יום, לפיכך כתיב בול חסר, כנגד אותם ימים שפסקו".
הרי שאף על פי שהיה המקדש נעול שנים עשר חודש, עד לתשרי הבא שבו נחנך, עשה גמרו רושם טוב בעולם שהסיר פחד מבול מן העולם.
והנה כל פורענות שבאה לעולם, גנוז בה שפע טובה וברכה (ראה שער אב) וכאשר בטל מוראה ומוסרת "קליפתה" מתגלה פרעון שכר טוב הגלום בה בהעלם. אף המבול כאשר הוא הופך לבול בזכות המקדש, מתגלית בו ברכה יתירה בגשם נדבות, "מטר – משקה, מרוה, מזבל, מעדן וממשיך" (כתובות י) – לגוף ולנפש, [וכן "בול" לשון יבול (רד"ק), ובארמית פירושו עושר ושפע, ראה גיטין לט]. כי כן אמרו בזהר (ח"ב קלז:) שמי המבול תחילתן ברחמים ירדו, שאם ישובו יהיו להם גשמי ברכה, וכן אמרו (שם ח"א קי"ז) לעניין בקיעת "מעיינות תהום רבה" שהן רומזות לפתיחת שערי חכמה יתירה, ונשמת משה היתה שם כמו שרמזו בגמרא (חולין קלט) "בשגם" זה משה (בגימטריא), וראויה היתה תורה לינתן על ידו באותו דור (זהר ח"ג רטז) בחודש זה. אלא שבעוונותיהם הפכו להם גשמי ברכה למי מבול ו"מי הדעת" ל"מים הזידונים". ומשעה שניטל מוראו של מבול בבניין המקדש, ראויים המה ארבעים הימים הללו לקליטת וספיגת ברכת הגשם ומי הדעת בקביעות – כאותם ארבעים יום שעשה משה בהר סיני עד שנקלטו בעצמותיו דברי תורה שבעל פה. "יורה במרחשון – שמורה את הבריות" (ראה תענית ו). והמקדש שבהר המוריה "שער השמים", הוא ה'צינור הראשי' לאותה שפעה כפולה, הוא המורה גם הוא מרווה לכל קצות הארץ, וכבר אמרו חכמים: אילו היו אומות העולם יודעות מה המקדש יפה להן (לעניין ברכת גשמים) – גדודים היו שולחים לשמרו.
אמור מעתה: מרחשון לתשרי, כאייר לניסן. כשם שאייר קולט ו'קונה' בעבודה רצופה ומתמשכת את אורו המרוכז של ניסן, כך מרחשון סופג את ברכת תשרי [הנובעות בשמיני עצרת "יום הגשמים"] ומחדירה אט אט אל בטן האדם-האדמה, עד שהיא חוזרת ומאירה לאחר הקניין באור נרות החנוכה שבכסלו, אור תורה שבעל פה המוסיף והולך – במקביל לאור תורה שבכתב שניתנה בסיון.
*
בבית שני בשנת שתים לדריוש, בחודש השמיני הוא מרחשון, החל להתנבא זכריה בן עידו, לעודד ולחזק ידי הבונים המייסדים הבית אשר פסקה מלאכתו מימי יסוד המעלה. באלול ובתשרי החל בדבר חגי הנביא ועל פיו החלו בהכנות (ראו שער אלול ושער תשרי), ובחשוון החרה-החזיק אחריו זכריה, עד שבעשרים וארבעה לחודש כסלו החלו בייסודו ו"מן היום הזה אברך" – כדברי חגי (ב,יח). נמצא חגי מאיר ומעורר על המקדש מן החגים שבראש ובסוף, ואילו זכריה שנבואותיו נסתרות וסתומות (רש"י וראב"ע) – מזכיר ומעורר ומטיף טיפי נבואותיו בחודש האפל שבאמצע, ועיקר דברי נבואת חשון שלו: שובו אלי – ואשובה אליכם.
ב – חנוכת הבית לעתיד
ואולם עוד דברים בגו: מלבד רושם טוב שעשה בעולם גמר הבית במרחשון, גדולה יתרה מזומנה לו למרחשון בעתיד, שיפרע לו הקב"ה "חובו" ויחנך בו הבניין העתיד במהרה בימינו.
כך אמרו חכמים במדרש: "משנבנה הבית בירח בול ועשה נעול שנים עשר חודש (עד שנתחנך בתשרי שאחריו) היו הכול ממלמלין על שלמה לומר: בנה של בת שבע הוא – היאך הקב"ה משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו! והקב"ה חשב לערב שמחת המקדש בחודש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים…וכן אתה מוצא במלאכת המשכן שבכ"ה בכסלו נגמרה מלאכתו ועשה מקופל עד אחד בניסן… והיו ישראל ממלמלין על משה לומר: למה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו? והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק… מעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה: עלי לשלם! מה שלם לו הקב"ה – חנוכת חשמונאי; וכן מרחשון עתיד הקב"ה לשלם לו" (ילקוט מלכים רפ"ד). במה ישלם לו? – בחנוכת הבית לעתיד.
שכן שלשת חודשי הסתיו, שלעומתם אפרים מנשה ובנימין (כסדר האריז"ל המכוון החודשים כנגד סדר הדגלים), בני רחל עקרת הבית, הם המזומנים לחנוכת הבית. תשרי-אפרים זכה תחילה לחנוכת שלמה, אחריו כסלו-בנימין לחנוכת חשמונאי, ואחרון אחרון חביב מרחשון השמיני שלמנשה שיזכה לחינוך אחרון שאין אחריו חורבן. [סדר זה מופיע בכתוב בתהלים מזמור פ': "לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו", וראה בספר בני יששכר מאמרי תשרי (חינוך המקדש ד') ומאמרי מרחשון, שדורש הכתוב הזה לענייננו כמין חומר, ומשם (וכן מספר פרי צדיק) נלקחו רובי הדברים שבפרק זה].
החוש המיוחד לחודש מרחשון על פי ספר יצירה הוא חוש הריח. חוש זה בכל מקום בדרז"ל קשור עם שבט יוסף הצדיק שומר הברית ש"בשעה שעמד בניסיון יצא ריחו מסוף העולם ועד סופו" (ראב"ד בפירוש ספר יצירה). וכן אמרו (בסוף מסכת סוטה): "טהרה (כלומר ביטול הטהרה והשקעות בתאווה) נטלה את הריח", והרָגיש לריח סימן הוא ש"טהרה יש בו". ועוד אמרו (בעירובין כא): הדודאים נתנו ריח – אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא (=חטא הבחרות), יוסף המוגדר בתאווה על ידי יראת שמים שלו, "את האלקים אני ירא". הוא המבשם את העולם בריח טוב ולפיכך תמצאהו לעולם עם הבשמים – בשעה שנמכר לישמעלים הנושאים "נכאת וצרי ולוט" וכשיעקב אביו שולח לו צרי ונכאת.
הריח, "דבר שהנשמה נהנית בו ואין הגוף נהנה בו", הוא החוש היחיד שלא נפגם בחטא עץ הדעת טוב ורע שכתוב בו "טוב למאכל ותאוה לעינים", הוא נשמתו של המקדש, הצד ה"שמיימי" שבו ["השמים" בגימטריא נשמה, וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה בסנהדרין: יקרא אל השמים מעל – זו נשמה], הרמוז בריח הקטורת. בחודשי הסתיו בכלל, ובחודש מרחשון של מנשה (אותיות נשמה) בפרט, מתבשם אויר העולם ומיטהר בגשמי ברכה, ובכך נכונה נשמת המקדש אשר בהצטרפה בשלמותה אל גוף המקדש הארצי תיתן לו קיום עולם.
ובשעה שנטהר העולם במים מפגמי דור המבול, ויצא נח מן התיבה בעשרים ושבעה יום לחודש מרחשון, עמד והקריב קרבן שלא היה כמותו לריח טוב – וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד…ולא אוסיף עוד להכות את כל חי" (בראשית ה). ולענייננו: מקדש המתוכן בטהרה ובריח טוב, לא ימוט עוד – כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה – וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוא אמר מרחמך ה'! (ישעיה נד).
ימי חשוון הם אפוא המשלימים בישומו של מקדש ומתכנים אותו בריח – רוח-טהרה אשר היא נשמתו של מקדש.
ג – חג בחודש השמיני
אם עמדנו עד כה על צד המעלה שבריח הטוב על הטעם-לשבח שבו, שהוא החלק השמיימי הרוחני שבמקדש, יש לנו עתה לעמוד על צדו השני של המטבע, על תוצאותיו של פגם הריח או על סכנתו של הריח העומד בפני עצמו, של הנשמה הנפרדת מן הגוף:
יוסף הצדיק והוא עודנו נער, טרם שנשלם במידתו, יפיו ונקיותו וטהרתו גורמים לו פירוד מעל אחיו בני אביו, מעלתו היתרה מביאה אותו לידי גבהות יתרה והוצאת דיבה עליהם "שנותנים עיניהם בבנות כנען" ואינם טהורים ו"ריחניים" כמותו. ויצא דינו דין שמים לימכר למקום טמא – שם נתברר על עסקיו ונשתלם במידתו מידת הריח עד שחזר ודבק באחיו שעכשיו רואים אותו בשלמות מעלתו, ומלכותו ברצון קבלו עליהם, כי למחיה שלחהו אלוקים לפניהם.
ומעשי אבות סימן לבנים – ירבעם תקפו של יוסף "אפרתי" (הרומז בכל מקום על נקיות בתאווה) הרים יד במלך שלמה שאינו מטוהר כמותו, וכשצלחו מעשיו ומלך על עשרת השבטים – ויאמר ירבעם בלבו: עתה תשוב המלוכה לבית דוד, אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם…מלך יהודה! – ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אליהם: רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים… ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי, ויעש ירבעם חג בחודש השמיני בחמשה עשר יום לחודש כחג אשר ביהודה… בחודש אשר בדא מלבו… ויעל על המזבח להקטיר" (מלכים-א יב).
הרי אפוא נקיותו של ירבעם היא שהביאתו לידי גבהות, פירוד ומחלוקת, עד שהכניס עבודה זרה בישראל, חטא והחטיא את הרבים וחטא הרבים תלוי בו. שכך קיימא לן: שני שורשי העוון, הקנאה והתאוה, שני הפכים הם, והנקי בתאווה עלול ביותר לגאווה וכעס – שורשיהם של עבודה זרה ומחלוקת, וכדרך שאמרו השבטים על יוסף "זה עתיד להשיאנו לבעלים", ובשכם וגלעד חלקו של יוסף "שכיחי רוצחים"; וכן להיפך יהודה ה"כופר בעבודה זרה" מעצם מהותו, עלול להיכשל בתאווה. מקדש-דוד בלא טהרת יוסף הריהו גוף בלי נשמה – "עתה ראה ביתך דוד" (מלכים-א שם), ואילו מקדש-יוסף ללא שפלות גוף דוד, נשמה בלא גוף, הריהו בית עבודה זרה.
וכן המבול שירד במרחשון, אף על פי שלכאורה על השחתה של תאווה בא – "חיתומו" ועומקו וסודו – על החמס והפירוד, שהמשכו בפילוג המלוכה. וכך מסורת מפי הצדיק ר' מנדל מרימנוב, שכל גזרה רעה שהאומות גוזרות על ישראל – שורשה ותחילתה בחודש מרחשון, [ולפיכך אף הוא שורש למסכת תענית – על כל צרה שלא תבוא]. במה דברים אמורים, בריח שלא נשלם, אבל הצדיק השלם שנתברר על עסקיו ונשלם במידתו, הריהו להיפך – כטבע הכלי המלא ועולה על גדותיו – מצדיק את האחרים, מבשם את העולם כולו ומגלה מתוך עצמו כי גם פושעי ישראל נותנים ריח טוב, [וכפי שרמוז בחלבנה המצטרפת אל סמני הקטורת וכן נדרש בזהר "קטרת" מלשון קשר], וכי גם דוד "בן איש אפרתי הוא", ואז – אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים – ועבדי דוד מלך עליהם. ויצא חוטר מגזע ישי אשר הריחו ביראת ה', "מורח ודאין" – מכוחו של משיח בן יוסף אשר הוא לו למשנה. ומנשה השמיני המנותק, "כי נשני אלקים", נעשה אחד עם יהודה הראשון [שכן לעולם השמיני חוזר להיות ראשון – והוא עניין ברכת המאור והבשמים במוצאי שביעי – ליל ראשון. בסוד "יאיר בן מנשה" שאביו מיהודה ואמו ממנשה ואכמ"ל] וכל הנשמה תהלל יה.
וחמשה עשר לחודש מרחשון, שיאו של החודש, שהיה ראש פרק הפירוד והניתוק – יהפוך הוא גופו ליום טוב של חנוכת הבית השלם, שגופו משל יהודה ונשמתו ורוחו משל יוסף.
בדורות אלו – ובימים אלו – של פירוד ומדנים בין אחים בין "דתיים בעלי נשמה" ל"חילוניים בעלי גוף", מוטל עלינו להשתלם במידת הריח, לטהר הגוף והנפש במי הדעת, להינקות מכל שמץ נגיעה מטמאה, ועם זאת – ומתוך זאת – גם מכל פירוד ומחלוקת ושנאה מחרבת, טהרת הגוף ונקיות הדעת תבנה לנו את נשמת המקדש, ונשמה מתוקנת אינה מתנתקת, אלא אדרבה – ששה בשמחה לרדת אל הגוף הקדוש – מקדש מעשה ידי אדם דווקא!