ונח מצא חן… אלה תולדות נח… עשה לך תיבה…
ניתן לדרוש: כל המסופר בהמשך הוא תולדה של נח, ה'תיבה'-המלה, מלת המפתח שמצא נח מתוך עצמו, ה'מוטו' שלו המדריך אותו ושומר על יציבותו ושפיותו בתוך המבול של המלים שאיבדו את תוקפן ומשמעותן – "מלה זו לא מלה" – והפכו לבלבול אחד גדול או לתבהלה עצומה, המאיימת להציף ולמוטט את כל העולם-התרבות.
במאמר נברא העולם, וכפי שמתואר היטב בספר יצירה, האותיות הן אבני הבניין, צירופיהן הם הבתים או התבות, השערים (=מלים בנות שתי אותיות,שורשי השורשים) והשורשים (בני שלוש אותיות) שמהם מצטרפים עשרה מאמרות ונבנים כל היצורים ומתאפשרת תרבות שמבוססת על 'המלים שבחיינו' שמאפשרות התמצאות, תקשורת וקדמה.
כפי שניתן להבין ממשנת אבות (פרק ה), עשרה דורות הראשונים הלכו והרסו את העולם שנבנה בעשרה מאמרות – וזאת כאמור על ידי קלקול האמירות-המלים ותוקפן החד-משמעי – עד שעומד הכול לחזור לתוהו ובוהו, נזילות בלתי מגובשת ("מים במים") כבטרם הבריאה. נקל לראות דוגמאות במציאות הקרובה שכולנו חווים אותה יום יום, להרסנות התוהית שבאה בעקבות מבול המלים הריקות, שבהבל פה הופכות שקר לאמת, מר למתוק ואור לחשך.
(במשנת רבנו הבעש"ט, "בא אל התבה" עניינו: היכנס לתוך תבות התורה והתפילה והכנס בהן נשמה, כוונה ופנימיות. – שכן מלים קרות, חיצונית וסתמיות נוטות לאבד את תוקפן ומשמעותן ולהזדייף לגמרי).
במצב דברים זה המוטו של נח הוא אפוא נח-חן. זו המלה שמצא נח מתוך עצמו, בהיפוך סדר האותיות, וקרובה בעניינה לנח. (המלה חן עצמה משמעה סימטריה ואיזון, כידוע שחוש שיווי המשקל מקומו באזניים; אזן בגימטריה חן). הווה אומר: לעולם שמור על שלוותך, הֱיה נוח לבריות (מה שמסביר קצת מדוע לא הוכיח נח את בני דורו) ואל תצא מן האיזון. כך ורק כך כך תוכל לצוף על גלי הזמן ולעמוד מול נחשוליו ומשבריו.
(יש להזכיר כאן את חנוך השביעי-החביב בדורות שהמוטו שלו הוא כנראה חן-כו, כלומר המוצא חן בעיני הוי"ה (= כו), הלא זה שורש ותוכן החינוך, אך כידוע החינוך הוא מקצוע שוחק (בשין ימנית), ואיננו כי לקח אותו אלקים בקיצור ימים ושנים. מכל מקום בדור העשירי זה כבר "לא תופס", ויש להסתפק באיזון, לאו דווקא "דתי", ובנייחא אנושית שניתן לחוש בה ולזהות אותה גם בלי מקורות ומסורת).
כשם שהעולם נברא מתוך מנוחת השבת שקדמה לו, במאמר ראשון בראשית – מאמר סתום ו"שותק" שעניינו בריאת הזמן, אריכות אפים ונתינת מקום לזולת ואמון בו שגם סופו כתחילתו שבת-תשובה (ראה במאמר לפרשת בראשית), וכשם שכל תינוק-נברא אינו בא בברית ויוצא לשליחותו עד שתעבור עליו שבת-מנוחה, כך העולם החדש של אחר המבול אינו מתחדש אלא מתוך הנייחא של נח, ומתוך ריח הניחוח שעולה מקרבנו ומעלה חן לפניו יתברך.