"אדם נברא בראש השנה" (ראו ראש השנה יא. ויקרא רבה כט). פירוש, בראש השנה נבראה האדמיות, האנושיות, שמתבטאת בכך שיש נברא שמכיר מתוך עצמו את בוראו ויודע שיש דין ויש דיין, ובזה הוא נבדל מלהיות שבוי וסגור בטבעו הנתון, כי יודע ומבין שישנם חוקי טבע, היינו אלוקים (אלקים בגימטריא הטבע כנודע, במשמע חוקי טבע), ולפיהם הוא נשפט באיזו מידה עובד ושומר אותם בנאמנות למי שקבעם, או חלילה מפר אותם לפי שרירות לבו – אשר אז במידה מסויימת חזר להיות שבוי בתוך עצמו ורצונותיו וצרכיו כשאר הייצורים. (הכרה זו המייחדת את האדם קשורה לכוח היצירה המיוחד לאנושי, כי אין לדבר על יצירה בלא להבין "איך עובד העסק" – את החוקיות שמאחורי הדברים).
על כן יום הבריאה הוא הוא יום הדין והמשפט (אלקים שופט כנודע), כי זה עצמו גרעין ושורש האדמיות, צלם אלקים, שמוצא בתוך עצמו את מה שמעליו; האובייקטיבי חדר לתוך הסובייקטיבי ונוצר זיווג חופשי ורצוני בין הבורא לנברא, בו הרשות נתונה לאדם לבחור האם לברוח מגילוי האלוקי בתוכו או להתחבר ולהזדהות אתו. וכך נתהוותה מערכת שמעתה אפשר לראות בה מלכות, כי "מלך במשפט יעמיד ארץ" ואין מלך בלא עם המכיר ומקבל ברצון ובבחירה חפשית את מלכותו ואת חוקיו-טבעיו אשר יצא שמם, ופשט והתקבל בקרב נתיניו.
מעתה אפשר לראות בכל שאר הברואים כיצירי שנה שעברה, 'שנת מולד תוהו', כביכול שייכים לניסיון קודם לברוא אדם בצלם אלוקים כנ"ל, ניסיון שכמו נשבר ונחרב וחזר לתוהו ובוהו וחושך עד שחזר לאט לאט והשתקם והבריא (בראשית ברא לשון בריאות) ולקראת סוף השנה מתייצב ומתפתח להיות אור ורקיע ודומם צומח חי כרקע לבריאת אדם חדשה, לפרק מלכות חדש שיתקיים בטוב ("כי טוב") ולא ימוט עוד.
כי הגם שחטא אדם ונפרד-ברח מרשות בוראו, לא שכח ולא איבד את אנושיותו באופן בלתי הפיך ולא חזר לתוהו גמור, אלא נמצא בשיג ושיח עמה – ועם אלוקיו-בוראו – כידוע שכל הגויים קרויים בני אדם, היינו מבינים ועוסקים בטיבה של הנבדלות האנושית, גם אם לא החליטו סופית להתייחד משאר עולם בעלי החיים, להיות (ולהיקרא) אדם כיישות נבדלת. [ומסתבר – ויש לכך רמזים בדרז"ל – שבאותן אלפיים תוהו רבים רבים חזרו ונעשו קופים, מכל מקום בשושלת הרשומה בתורה נשמרה המסורת האדמית, וגם אם כמעט-קט חזרה לתוהו במבול וישאר אך נח, הרי חזרה לאיתנה עד שנתייצבה באברהם ובזרעו].
ביתר עומק ניתן לומר שמלך אמתי ניכר בכוחו להאציל סמכויות ולתת חופש פעולה "מלכותי" לשריו-עבדיו בלא לחשוש שינצלו את כוחם-מלכותם כנגדו (גם אם עלולות לצוץ במוחם לרגע מחשבות מעין אלו) – בסופו של דבר הלא המה ברואיו-נתיניו וחזקה עליהם שיפעילו את כוחם וחופשם ויחדשו חידושים משמחים ומפתיעים לטובת המלך והמלכות, וכך נאה להם ונאה למלכם ולקשר שביניהם. "הממליך מלכים – לו המלוכה".
*
ובכל ראש השנה עולה שוב הרצון הראשון ומתחדשת הבריאה-המלכות ויורדת תורה חדשה (בגי' כתיבה וחתימה טובה – שמעתי), הווי אומר, פוטנציאל לחופש מלכותי חדש לנברא, לאנושיות חדשה וחזקה באין ערוך, ובו נידונית האנושות וכל אדם אם וכמה מן הפוטנציאל הזה יתממש בהם. וכמובן תלוי הדבר במידת שימת לבם למלכות הבורא שבראם והמליכם לכבודו, לעבוד ולשמור את עולמו תוך נאמנות לחוקיו החקוקים בו ולהחזירו להיות גן עדן. ובאחת: לתקן חטא אדם הראשון שנפתה לברוח ולהתעלם מבוראו-מלכו.
ומי שבוחר לשכוח ולהתעלם ואמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, אעשה שבת לעצמי, אליבא דנפשי, ואיני חייב דבר לבורא ולעולמו, הרי ש'אי אפשר לסמוך עליו' לתת בידיו סמכות וחופש מלכותי. הבוחר כך גוזר במו ידיו מיתה על אנושיותו, וגם אם לא ימות בפועל הרי אנושיותו עומדת במקום, ובמקרה הטוב מוגדרת כסוג של קופיות השבויה ומקובעת בתוך עצמה.
הדברים אמורים גם בצדיק גמור שנוח לו בהישגיו משנה שעברה ואינו מוכן באמת להיפתח אל החדש ולסכן את מעמדו שרכש בזיעת אפיו, שכן משהתקבעו הישגי העבר הפכו להיות חלק מן הטבע שאינו יכול להחשב לגבי האפשרויות הנפתחות לשנה החדשה אלא כרקע בלבד כנ"ל.
ומצד שני הבוחר באנושיותו, שעניינה ברייה חדשה ומחדשת לאור שפיטת הקודם, מביא חיים על עצמו, כי "הויה הוא האלוקים", ומי ש'עושה סדר' ונאמן לחוק הידוע לו, הוא הראוי ומסוגל להיפגש באמת עם היוצא מן הכלל, עם המהווה והמחולל את הסדר, וממילא נפתח אל האינסופי ומתחדש ומתחיה תדיר.
לאמתו של דבר גם החיות והבהמות נבראו ביום ששי, יום בריאת האדם – ואכן מבחינה ביולוגית-אבולוציונית קרובים הם יותר לאדם מאשר לעופות ולדגים כידוע – ואולם נראה כי הם נבראו בליל ששי (ואולי אז גם נבראה הנפש הבהמית של האדם, בחינת לילה שבו), ואילו האדמיות האנושית נבראה ביום הששי (אשר אכן רק בתקיעת השופר, שהיא ביום דווקא, יורד השפע החדש, כדברי המקובלים). יעויין בפרק הרואה שגם לחיות ובהמות (ואולי גם לעופות) ישנה בחירה מסויימת. (וע' רד"ק בראשית ט,ה ותהלים קמה,יז). ייתכן שהמנהג לאכול ירקות, מאכל בהמה, בליל ראש השנה לסימן, קשור לחיזוק הנפש הבהמית שבאדם כרקע טוב ובריא לנפש האלוקית שאמורה ליכנס בו למחר].