וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר: הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי? נראה שאין זה שינוי מפני דרכי שלום גרידא, כדי למנוע פגיעה, אלא שינוי מהותי היוצר שלום-בית מוליד, בכך שמסלק את האטימות שמנעה אותם מלהוליד ("אברהם ושרה טומטומין היו"), כשכל אחד סבור על זולתו שהוא זקן (אולי גם במובן של חכם, אך חכם כזה שכבר אין מושיבין אותו בסנהדרין מפני קשיחותו…) ומבוצר היטב במידתו ואינו יכול באמת להיפתח אל זולתו-הפכו ולהוליד צירופים חדשים, וברגע שאברהם שומע ששרה תולה את הזקנה בעצמה, מתעוררת בלבו תגובה טבעית של רחמים וחמלה המביאה אותו לתלות את הזקנה בעצמו, כלומר: למה תאמרי כן – שמא אני הוא הגרמא בנזיקין, אני הוא זה שחי בטעות ואיני מבין כלום, וכשבני הזוג במצב זה הם נפתחים ממילא האחד אל זולתו וזיווגם מוליד בוודאי.
וכעניין מנהגו של אהרן הכהן שהיה משים שלום בין אדם לחברו על ידי שהיה מספר לכל אחד כמה זולתו מצר על הפירוד, וכשנפגשים נופלים זה בזרועות זה באהבה. ואין בכך שינוי מן האמת אלא דווקא אמת לאמתו, כי כל אחד יודע ומכיר בסתר לבו את אשמתו ומרת נפשו, אלא שמצפה להיווכח שגם חברו כך מרגיש בעצמו. והיא היא האמת שהושלכה ארצה כאשר התנגדה לבריאת אדם הדובר שקרים, כלומר ניתנה רשות לשנות בה לפי צורך המציאות הארצית האטומה, בכדי למנוע קטטה ולהרבות שלום בית מוליד, והרי זו באמת לאמתה תכלית הכוונה!.
וביתר עומק – כאשר אדם מבין או מעלה בדעתו אפשרות שהקלקלה תלויה בו, מיד ניעור בו מעצמו כוח הבחירה החפשית להתגבר ולתקן ["אם אתה מאמין שאפשר – לך! – לקלקל תאמין שאפשר – לך – לתקן"], והתנערות זו עצמה עושה אותו נער צעיר.
[ניתן לדרוש את הקשר בין צעיר לצער, שהיודע להצטער-באמת על מכשולותיו ולשנות כיוון, הריהו בכך "מצטער" – נעשה צעיר, ו"אשרי העושה תשובה כשהוא איש" צעיר כמשאז"ל, שמא יזקין ויתקשה (- שמזה בא "קשיש" בלשוננו, והוא מארמית) במידותיו ולא יוכל עוד להתנער ולהצטער], בעוד שכאשר תולה הקלקלה בזולתו הריהו מונע מעצמו במו ידיו אפשרות בחירה ושינוי מתקן [ובעצם יש כאן טרוניא על ה' – "האומן שעשאך" כפי שאתה בלתי מוצלח ובלתי מבין – מה שמעורר לעומתו כביכול "ברוגז" מצד ה' כלפיו (כנודע מהבעש"ט זי"ע בסוד "ה' צלך") וסילוק שכינה ממנו. ובהיפך, מידה טובה מרובה ושכינה ביניהם בין בני הזוג כשכל אחד תולה הקלקלה בעצמו ובכך מאפשר את הזולת-השכינה לשכון אצלו להיות עמו, וכנודע ש"חותם שוקע" יוצר כעין ואקום המזמין "חותם בולט" ודי בזה למבין].
על פי האמור ניתן להסביר יפה את הכחשת שרה "כי יראה" ואת תגובת ה' העומדת על דעתה: "לא כי צחקת", וכן להסביר מדוע לא ננזף כמו-כן גם אברהם כשאמר בלבו (בסוף פרשת לך לך) "הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד":
ברור שהתהליך המתואר, בו תליית הקלקלה בעצמך מביאה מינה ובה את זולתך לתלותה בעצמו, פועל ביתר שאת במעמד שניכם. ה'תרגיל' שעושה ה' כאן, פועל מידית על שניהם, ועם זאת יש להבחין: אברהם תולה אמנם את הזקנה-הקלקלה (גם זקנה היא סוג של חטא והזנחה!) גם בשרה, אך מקדים לתלות אותה בעצמו, ואילו שרה תולה אותה בעיקר באברהם – "אחרי בלותי (גם אילו) היתה לי עדנה, ו(הרי) אדוני זקן (ולכך אין פיתרון)!" אמנם גם תפיסת אברהם צריכה תיקון, כי צריך אדם להתרכז ולעסוק במה שבידו – בתיקון עצמו – ולא לחשוב כלל על הבעיה שבזולתו, אך תפיסת שרה הרואה את עיקר הבעיה באברהם, אינה מאפשרת תיקון והולדה כלל (בלשון רז"ל: "אין לה בית ולד"). וגם מצד עצמו איננו מוצדק, כי אם תשוער לך עדנה-אחרי-בלות בעצמך, מדוע לא תשוער כן באברהם, וביותר לדברי רז"ל שאכן פירסה נדה והיתה לה עדנה בפועל.
כאשר שומעת שרה את שינוי-תיקון ה' לדבריה, היא מבינה היטב את הרמז, ומתמלאת בושה (="יראה עילאה" כנודע) על אופן הצחוק הבלתי מתוקן שלה, זה התולה את הזקנה באברהם, ומתכחשת, כלומר שבה בתשובה ומתנערת ממנו לגמרי. ואולם מאחר שנראה מהכחשתה כאילו עצם הצחוק שלילי הוא, טורח ה' להבהיר שלא כן הוא: כן צחקת וטוב שצחקת ואכן צחוק יעשה לך אלקים ובנך על שם הצחוק הזה ייקרא, אך צריך לדעת איך לצחוק וממה לצחוק. כאשר צוחק האדם מזולתו ומאפשרות תיקונו, יש בכך משום חוסר אמונה בתיקון, מרירות עליו ועל מי שעשאו, וגם התנשאות והתכבדות בקלון חברו, אך כאשר מופנה הצחוק כלפי עצמו, הרי ישותו הקודמת מתבטלת ונעלמת לגמרי וכבר עומדת בפתח ישועה מופלאה ובריאה חדשה לגמרי, הצחוק עצמו משחרר ומחזיר לנערות כאשר הוא בא לאחר היראה-התשובה-הבושה, הפחד עצמו יצחק, וכגודל הפחד-היראה כך גודל הצחוק וכך פלא הישועה.