יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי שיחתו של העבד שניים ושלושה דפים בתורה וחוזר הכתוב ושונה בה, ואילו דם השרץ שהוא כבשרו מגופי תורה, ואינו נלמד אלא מריבוי אות אחת (עפ"י בראשית רבה ס,ח).
אם כך הוא בשיחתן של עבדי אבות, קל וחומר בשיחתם של האבות עצמם, שגם בתולדותיהם וקורותיהם – ובסיפורים בכלל – האריך הכתוב 'בלי פרופורציה' להלכות, ואף על פי שלכאורה ההלכות הן עיקר התורה-הוראה והמצווה, שעל כן יש סברה ש"לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל" (רש"י הראשון בתורה עפ"י חז"ל), ואכן ממבט זה סיפורי האבות הם, יחסית, בגדר דרך-ארץ שקדמה לתורה – מכל מקום נודע בכתבי חסידות שאותה קדימת דרך ארץ לתורה אינה רק בזמן אלא במידה מסוימת גם קדימה במעלה, ובוודאי נכון לומר "יפה שיחתן של אבות מתורתן של בנים".
ובכל זאת מופיע הכלל הזה מתוך הסיפור של עבד אברהם העוסק בזיווגו של יצחק, כי כן בולטת כאן האריכות היתרה והחזרה הארוכה על פרטי הסיפור. ניתן להרגיש מכל זה כי ככל שמתרחקים מן ה'תורה'-ההוראה, שבה נכון וראוי לדבר בדרך קצרה, נוטה להתרבות נפח ה'שיחה'. ונכון אם כן לומר שאברהם עצמו הוא בגדר 'תורה' לגבי אליעזר (– בגימטריא שיח), ולכן עיקר המושג שיחה מתיחס על כן לעבדי אבות.
השיח הוא קודם כל שיח השדה, אילן סרק בדרך כלל, שבו ריבוי עלים הנעים ברוח, וכמו משוחחים ביניהם. הדבר מזכיר את מדרש רבותינו (ע"ז יט,ב; סוכה כא,ב) על הפסוק "ועלהו לא יבול" (תהלים א), ששיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, ומשיחתו של רבן גמליאל ואחרים נלמדו כמה וכמה הלכות. ועוד אמרו (חולין צא,א): אומה זו לגפן נמשלה: אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלים שבה אלו עמי הארץ, ויבקש רחמים האשכול על העלה, שאלמלא העלה אין האשכול מתקיים. אליעזר הוא אפוא ה'שיחת חולין' של אברהם אבינו, 'קצין המבצעים' שלו להוציא לפועל דברים שאברהם הזקן-החכם ה"יושב בישיבה" אינו עוסק בהם. חכמתו ותושייתו של העבד העוסק בחולין, וההשגחה הפרטית שמלווה אותו מעידה כמובן על הרב-המשלח ועל מעלתו, כי לא כל תלמיד חכם זוכה שמשיחת חולין שלו יופקו דברי תורה. משום כך יש עניין מיוחד ונוי מיוחד דווקא בשיחת חולין של תלמידי חכמים. (יושם לב שההלכה שנלמדה משיחת חולין של רבן גמליאל במסכת סוכה היא שעבדים פטורים מן הסוכה, ויצאה מכך שטבי עבדו ישן תחת המטה בסוכה).
ניתן אף לומר שדברי תורה היוצאים משיחת חולין של תלמידי חכמים יורדים מטה מטה לתוך המציאות התחתונה, אשר דברי תורה מפורשים אינם מגיעים ומתיישבים שמה, וצריך להביאם ממקום עליון וסתום יותר (רמז: אליעזר בגימטריא סוד אברהם), כפי הכלל ש'הגבוה למעלה מעלה הוא המסוגל לירד מטה מטה'. והרי זו תכלית הכוונה, שיהיה ה' למלך על כל הארץ דווקא, כפי שבראשית הבריאה, טרם חטא אדם הראשון וסילק-העלה את השכינה למעלה, עיקר שכינה בתחתונים היתה, כמו שאמרו רז"ל.
ומכאן לשליחותו של העבד בזיווגם של יצחק ורבקה – בזיווג נישואין, המעבר ממצב רווקות, שבמקרים רבים הוא מאופיין בחיים סגורים בתוך עולם פנימי או רוחני, אל תחום חיי המעשה, היא כמו ירידת השמיימי אל תוך המציאות הארצית, בחינת חיבור 'תורה' ו'שיחת חולין'. האתגר שבנישואין הוא לקדש-לברר את שיחת החולין, ולא חלילה לטבוע בחול ולהיטמא-להיטמטם. צריך אם כן את 'עבד אברהם' דווקא בכדי לחולל את הזיווג הזה כראוי, כדרך שאמרו רבותינו: תלמיד חכם ההולך לבקש אשה, ינהיג עמו עם הארץ, המבין במציאות ובתעלוליה ויוכל לעמוד על המשמר.
גם התפילה – השגורה בפיו של אליעזר בשליחותו – העוסקת בחיי שעה (מול התורה שהיא "חיי עולם"), קרויה "שיחה", כפי שלמדו רבותינו (ברכות כו,ב) מהכתוב "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב), ובהמשך לכך למדו שיצחק תיקן תפילת מנחה, ממה שכתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה". מתבקש לומר שמתוך עשרה לשונות שקרויה בהן התפילה, לשון שיחה מיוחד לתפילה לעני, עני בדעת (=חסר יכולת להתקשר אל המציאות ולהתמצא בה) ובדעת תורה, ועל כן הוא מרבה דברים ומפרש שיחתו בדיבורים פשוטים היוצאים מן הלב, כדרך שמורה רבנו נחמן מברסלב זי"ע להתרגל ללכת בשדה, לבין השיחים, ולשוחח עם קונו בלשון ובסגנון של דיבור ושיח בני אדם. שיחה-תפילה כזאת כמו מדברת בעד עצמה, ו'עוטפת את כל התפילות' (כפי שמתבטא הזוהר הקדוש על פי המלים "כי יעטוף", וכפי הנראה קשור גם ללשון "העטופים ברעב" שבאיכה) ונענית מיד.
מאחר שזיווגו של אדם הוא הדעת-החיבור העיקרי של אדם, והרי "דעת חסרת – מה קנית?", כפי שאומר המשל (ראו נדרים מא,א), אם כן השרוי ללא אשה הוא 'העני המושלם'.
מותר לנו לשער כי יצחק הצריך ומצפה לזיווגו, יצא לשוח בשדה על אודות זיווגו (ראו ריש כתובות) – המציאות המצמחת – להתפלל שם מקירות לבו, ומיד נענה – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים"!
בהקשר זה מתאים גם להזכיר את מדרש רבותינו על הכתוב בשירת דבורה "והולכי על דרך שיחו": "הולכי" אלו בעלי מקרא; "על דרך" אלו בעלי משנה; "שיחו" אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן תורה. במידה מסוימת בעלי תלמוד אינם בעלי תורה – רחוקים הם מאד מן המקור-המקרא וכבר פסקה מפיהם גם מסורת ההלכה שבמשנה ואינם יכולים עוד להוסיף משניות או לחלוק מסברתם על התנאים. משום כך מופיעה סברה בגמרא שאין מברכים ברכות התורה על תלמוד אלא על מקרא ומשנה. אולם מצד אחר היא הנותנת ש"כל שיחתם תורה", כל שיחם ושיגם האנושי טרוד ועסוק ב"שימוש תלמידי חכמים" – ביישוב והפנמת תורת התנאים.
ניתן לומר שבעיסוק הרב בתלמוד חזרנו והתחברנו אל עידן האבות, אל השיחה שקדמה לתורה! כשם שכל שיחתן של ת"ח תורה, כך ניתן להתבטא שכל תורתן שיחה – כל עניינם לרדת מטה מטה וליישם את התורה בכל פרטי המציאות התחתונה, ונמצא שקלקלתם (במסורת המשנה) היא תקנתם, שהרי זו תכלית הכוונה, להוריד שכינה לתחתון שאין תחתון ממנו. מעתה התלמוד הוא עיקר העניין ואילו "התנאים (=הללו שהמשיכו לעסוק בזַכרָנוּת גם בזמן האמוראים) מבלי עולם", ואפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה בור (סוטה כב,א).
בלשון רבנו נחמן נוסיף ונאמר: בדורות אחרונים עיקר העניין הוא "לעשות מן התורות תפילות" – להוריד את התורה מן המוח ללב, מחיי עולם לחיי שעה, מן האובייקטיביות לסובייקטיביות – שבמידה מסוימת זהו יסודו של זיווג הנישואין. ואם בתחילת הדרך, ב'עידן המשנה' אמר ר' אליעזר "המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תִפלוּת" לגריעותא, מלשון תפל בלי מלח, הרי היום, בסוף הדרך, נוכל לומר זאת לטיבותא: כאילו מלמדה תפִילוֹת (וגם את עצמו ילַמד – וילמד מן האשה – לעשות מתורותיו תפילות הנוגעות במציאות הקרובה). כי גם תפילה היא מלשון התופל-מדבק כלי חרס כנודע, ותרגום תִפלוּת הוא דבקות, היפך פרישות, שבוודאי לא בא בהכרח בהקשר שלילי, וכמו במאמר "רוצה אשה בקב ותפלות (=רמת חיים נמוכה כשבעלה אצלה) מעשרה קבין ופרישות", שבוודאי לא נאמר לגנות האשה אלא לבטא את חכמת-נשים שלה!.
וכך נסגר המעגל, והיו לאחדים התורה והשיחה-התפילה, חיי עולם וחיי שעה, לשם יחוד קודשא בריך הוא (המשפיע תורה לעמו ישראל) ושכינתיה (כנסת ישראל הנענית לו ומספרת עם בעלה בשיחה של תפילה ותורה שבעל פה).