"הנרות-לעולם"
דומה כי ימי כסלו וחגו חג החנוכה אין כמותם נאים לקרב את המקדש אל הלבבות, אין כיוצא בהם מיטיבים ומעמיקים להחדיר את אורו של מקדש אל סדקי הנפש הישראלית. זיוום הצנוע של "הנרות הללו" – שנמסך בהם מנוגה נרות מנורת המקדש – מיישב את האורות בכלי הנפש בקניין שלם, בקביעות גמורה שאין אחריה כלום.
"אחרון אחרון חביב", לפיכך חיבה יתירה נודעת לו לחג החנוכה, האחרון לכל מועדי השנה מבחינה היסטורית. הזיכרון החי האחרון השמור בלב העם מתפארת המקדש בבניינו גנוז בחג הזה הקרוב לנו בזמן יותר מכל שאר החגים, ודרכו אנו ניאורים באורות הקדומים יותר – אורות שאר המועדים ש"ניתנו להכתב". הנרות הללו הם לנו מבטח העוז שלא תמוש התורה הזאת מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם, כלשון רבותינו ז"ל (במדרשים ר"פ בהעלותך) "הנרות – לעולם", ואפילו כל המועדים בטלים, נרות המצוה אינם בטלים וסופם שיגיהו אור חדש גם על שאר המועדים.
וכך אתה מוצא בדורותינו, שאפילו מי שנתרחק הרבה ויצא לו לדרך אחרת, אם אך לא נעקר מפיו שם ישראל, שמורה בלבו פינה חמה לחג החנוכה. בין שהיא מתלבשת בתחושה לאומית, בגבורה, ביופי או בחכמה וכשרון – לעולם יהודית היא, ולפיכך נקודת קודש היא, חתומה בחותם ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש, לא מטומאה בטומאת גויי הארץ ולא אטומה בטמטום ניכורם, וממילא מובטח לה שתהא מוסיפה והולכת, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
מצוות חנוכה נותנת מקום בתוכה לחילוקי דרגות – "נר איש וביתו"; "נר לכל אחד ואחד" ונר מוסיף והולך לפי מספר הימים. גם אם הללו מהדרין מן המהדרין והללו מסתפקים במועט, הכול יוצאים ידי חובתם, ופעמים שהנר האחד נוצץ ומזהיר יותר מן הנרות הרבים – כי כן נלחם הוא על נפשו באפלה הגוברת מסביב, וכמידת הסכנה כך מידת הלהט.
הנה כי כן, קרוב לנו החג, מיודענו הוא יותר מכל החגים, וזאת משום שכל עיקרו בא לעולם בתקופה יחסית 'מודרנית', לאחר הנתק שניתקה תרבות יון את העולם החדש מן העולם העתיק. בודדה את המודעות מן העל-מודע או שמא מוטב לומר: את התבונה המנתחת, המתבוננת מרחוק ומבחוץ, מברק החכמה החיה, המנהירה וסוחפת ומאחדת את הרואה עם מושא ראייתו, ומבטלת את ישותו הנפרדת כלפי ההוויה הגדולה הזורמת בכול וגורפת הכול. "וחושך – זו גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל" (בראשית רבה ב,ד). מלכות יון החשיכה את עיני האדם מן הכושר הטבעי לראות מראות אלקים ו'פיצתה' אותו בתבונה אנושית מפותחת. נסתלקו האורות ונתגשמו הכלים הריקים; בטלה נבואה ונתגבש השכל הקר; פסקה התולדה לטובת היופי העקר, וכל עצמם של החיים הפכו למשחק טראגי ונתכנסו להם לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות.
וכשגברה ידם של בית חשמונאי ונצחום ובאו "בני בינה" ותיקנו לנו ימים שמונה, לא באו לעצור את מהלך ההיסטוריה ולהחזיר את הגלגל אחורנית, אלא שנגלה להם בתוך החושך המכסה ארץ פך שמן טהור – נקודת אור מן השארית הנמצאה, ובאו ונאחזו בכל כוחם עד שמצאה ידם לקשור ולאחות את השבר, להמשיך את הקודש אל החולין, את הנס אל הטבע, את אור הנבואה אל הכשר החכמה, את המקרא אל המשנה ואת המטרה אל האמצעים, וכך השתכנה יפיפותו של יפת באוהלי שם והוסיפה בה לווית חן בלא שאיבדו הללו את זהותם, חיותם וברכתם.
אור הגנוז
כלפי שאמרנו כי אור החנוכה אור אחרון הוא המוסיף והולך עד נכון היום, ואולם שורשיו נעוצים באור הראשון, שכן לעולם "נעוץ סופן בתחלתן", האחרון מן הראשון בא ואין לך דבר המגיע לתכליתו שלא היתה התכלית נתונה בו מראש מקדם – נבוא מעתה להתחקות אחר עקבותיו הקדומים של האור הלזה מראשיתו:
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם כך הוא! הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים…(עבודה זרה ח,א).
והנה ברור הדבר ששמונת ימי חנוכה שתקנו לנו חכמים, כלול וגנוז בהם מחגו של אדם שעשאו שמונה ימים בפרק זה לשם שמים, על האורה שכמעט כלתה והנה היא חוזרת ומתחדשת, שכן "מנהגו של עולם כן הוא" מראש מקדם. גם שתי הדיעות 'מוסיף והולך' או 'פוחת והולך' מוצאות להן כאן שורש ראשון כמובן.
כיוצא בזה אמרו לעניין אור של מוצאי שבת: אורה שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון, אדם צופה ומביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא במעשי דור המבול וכו' עמד וגנזה, והתקינה לצדיקים לעתיד לבוא… שנאמר "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום". רבי לוי בשם רבי זעירא אמר: ל"ו שעות (כמספר נרות החנוכה) שימשה אותה האורה, שנים עשר של ערב שבת ועשרים וארבע של ליל שבת ויומו, כיוון ששקעה חמה במוצאי שבת אמר: אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וכו' – נתן הקב"ה חכמה בלבו מעין דוגמא של מעלה ועמד והקיש שתי אבנים זו בזו ויצא מהן אור וברך עליה.זה הוא שכתוב "ואומר אך חושך ישופני – ולילה אור בעדני" (על פי בראשית רבה יא, עבודה זרה ח, פסחים נד וירושלמי ברכות פ"ח).
גם כאן הקשר לאור החנוכה ברור כשמש: האור מופיע כאן בליל שמיני לאחר שכבה אור שבעת הימים, (וכן חנוכה השמיני לאחר שבעת מועדים שבמקרא – פסח, שבועות, סוכות, שמיני עצרת, ראש-השנה, יום-הכפורים, ופורים – שכמעט בטל אורם עם שפסקה הנבואה ופשטה מלכות יון), ונתן הקב"ה חכמה בלבו מעין דוגמא של מעלה – זיק של תבונה ליצירה אנושית ראשונה שנתחברה אצלו וזוהתה עם החכמה האלוקית בבריאה הראשונה – בריאת האור הראשון 'במוצאי שבת' ליל ראשון לבריאה. וחזר השמיני להיות ראשון אחר שכמעט נשה וניתק.
ואותו האור הראשון שנגנז, היכן גנזו? – בתורה גנזו וגילה סודו לחכמי תורה-שבעל-פה (תנחומא פרשת נח ג: אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה), המביטים בתורה ומגלים בה בה תדיר אור חדש, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הן הן הדברים הגנוזים מכבר בתורה שניתנה למשה בסיני. וכן המשנה שתחילת יסודה מימי חשמונאים, אף על פי שהיא יצירה אנושית בשכל אנושי כמידת יון, לא ספר מנותק הוא ח"ו, כי כן "תנא – אקרא קאי" (=על המקרא הוא עומד) כדברי חכמים בתחילת הש"ס, כל בניין תלמודו מבוסס על המקרא שממנו הוא יוצא ואותו הוא בא לשרת.
וכן נודע כי חנוכה הוא חג השמן (אותיות שמנה, מנשה ומשנה), שבו תם מסיק הזיתים, האחרונים בפרות, שעל כן עד חנוכה מביאין ביכורים למקדש. השמן הלוא הוא המאור, מקור הכוח המזין את האור המתחדש והולך. ובטרם נכנסה תקופת טבת הקרה והחשוכה כבר הוכן בידי שמים השמן למאור ולחום. כאשר ניתן השמן בכלי והשלהבת נאחזת בפתילה, הנה לפנינו רמז מושלם למיזוג נאה והרמוני בין האלוקי לאנושי המשתפים פעולה ומתאחדת במערכת אחת.
ומצינו בסדר אמור אל הכהנים, סמוך אחר פרשת מועדות – "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". הרי כאן רמז נאה לחג החנוכה שנתקן לאחר כל המועדות, לא כמוסיף על הסדר, שהרי "שבעה שמענו", כשבעת ימי הבנין, ולא שמונה, ו"אל תוסף על דבריו" כתיב. אלא כל עצמו לא בא אלא להאיר את המועדות באור חדש תדיר, ולגלות את בחינת המעגל שבהם, והרי הוא כתורה שבעל פה של כל המועדות, שעל כן אמרו רבותינו: "אסתר סוף כל הניסים" (יומא כט,א). ושאלו: הרי חנוכה?! והשיבו: ניתנו ליכתב אמרנו! כלומר: – זה שלא נכתב, לא מן הסדר הוא. (קרוב לומר שמצוות ההלל של כל המועדים כמצוות חכמים קבועה, לא נתקנה אלא מכח החנוכה – יעוין בלשון הרמב"ם הלכות חנוכה).
ובסדר ואתה תצוה באה מצות השמן למאור מיד לאחר מלאכת המשכן ולפני מעשה בגדי הכהונה, ללמדך שמצוות ההדלקה אינה שייכת לעבודת המקדש כשאר הקרבנות – וכן אמרו חכמים "הדלקה לאו עבודה היא" (יומא כד,ב) – אלא למלאכת המשכן. משל לבית בנוי ועומד שמחברים אותו למערכת החשמל, כך חנוכה בשנה – ה'חשמל' של המועדים כולם, וכן מצוות הדלקת המנורה למקדש כולו. מצוה זו מסורה לתחתונים דווקא, כאמור "ויקחו אליך שמן זית זך" מלמטה למעלה, ובה עיקר החיבור היומיומי במקדש בין העליון לתחתון. כדרך שאמר הקב"ה לאברהם "בוא והאר לפני" (בראשית רבה ל,י), כך המנורה בכלל ונר מערבי בפרט, שהיה דולק והולך כל היום כולו גם אחר שכבו שבעת הנרות, וכך נס החנוכה – "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" – במעשה ידיהם דווקא, כי לא לאורה הוא צריך, אלא להיפך – מן המקדש האורה יוצאת חוצה ב"חלוני שקופים אטומים" ולשם כך בחר בעמו ישראל להיות לו ממלכת כהנים-שליחים לכל באי עולם, וכן נר חנוכה אינו לשימוש אלא להאיר מפתח הבית ולחוץ לפרסומי ניסא.
ואף אהרן שזכה במצוות ההדלקה, לא ככהן בעבודתו זכה בה, אלא כנשיא שבט לוי המצטרף אל חנוכת שאר נשיאי השבטים בחנוכה-יום-יום, כדברי רבותינו בסדר בהעלותך "לגדולה מזו אתה מתוקן שאתה מדליק ומיטיב את הנרות. ולא עוד אלא שהקרבנות בזמן שבית המקדש קיים, אבל הנרות – לעולם". חנוכת הקרבנות הריהי חינוך במובן של הרגל, ואולם חנוכת הנרות הריהי תכלית וסוף החינוך – גילוי סוד החינוך בשורשו, משל לחניך שנעשה מחנך, שרק אז נשלם מעגל חינוכו ונקנה הביטחון שלא תמוש התורה מפי זרעו וזרע זרעו עד עולם.
האור הגנוז בחנוכה מתגלגל והולך לאורך כל הדורות, מראשית הבריאה ועד סוף כל הימים. מי יתן ונזכה ליטול מנר המצווה הקטן, המאיר ומגין לפי שעה – אור גדול (בגימטריא: נר) ומופלא, שבעתיים כאור שבעת הימים, אור תורה שבעל פה, תורתו של משיח היוצאת מן המקדש ומאירה מסוף העולם ועד סופו. וכך אמרו חכמים "מהיכן נבראת האורה – ממקום בית המקדש" (בראשית רבה ג,ד)..
סוד החן בחנוכה
כבר נרמז במה שקדם כי בחודש כסלו מופיע לנו המקדש בבחינת היופי שבו, "אין נאה אלא מקדש" (מכילתא, פרשת השירה ג). בחינה זו שבמקדש, הרמוזה בעיקר במנורת הזהב, בגביעיה כפתוריה ופרחיה, נעשית בו עיקר מימי חשמונאים ואילך, לאחר בירור ותיקון היופי בניצחון על יון, הזיכרון האחרון מן המקדש (וממילא הזיקה המרכזית אליו, הקיימת, כאמור, בכל שכבות העם המגלה חיבה יתירה לנרות החנוכה) – הוא זיכרון של יופי חי, המעורר געגועים עזים אל היופי היהודי שאבד, אל האמנות היהודית שנסתם מעיינה, וכל חיפוש אמת של איש ישראל אחר היפה, הריהו בשורשו בקשת המקדש הקרוי במגילת קינות "תפארת ישראל" (איכה ב,א).
וכך מצינו ששבחו חכמים את בניין שבנה הורדוס, עבד בית חשמונאי, על פי עצתם, ביופיו בייחוד. וכך אמרו (בבא בתרא ד,א): "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו. במה בנאו? – באבני שישא (שיש ירוק. רש"י), כוחלא (שיש צבוע כעין כחול) ומרמרא (שיש לבן)… סבר לחפותו בזהב, אמרו לו חכמים: הניחהו, שכן נאה הוא יותר, שנראה כגלי הים" [שהם נעים ונדים והעין משתעשעת בראייתן. רש"י)". הרי לפנינו התייחסות 'רצינית' מצד חכמי ישראל ליפיו של מקדש – עם רמז מועט ליופי מתוקן: לא ספון בזהב סגור, אלא יופי חי, מתנועע ומתחדש כגלי הים. (אגב בנין הורדוס – לבי אומר לי כי אותו יום טוב שנזכר במגילת תענית בעשירי בכסלו, על מות הורדוס, לא על מיתת הרשע בלבד הוא בא, שאין שמחה שלימה לפני המקום באבוד רשעים, אלא כלולה בו שמחה על הבנין הנאה שבנה (אפשר שהיה זה בכסלו) שבמותו הוסרו ממנו "קליפותיו" (ועיקרם הנשר שהציב בפתח ההיכל לכבוד הקיסר כידוע) ויופי מבורר לנו שבק – ה' יצילנו משגיאות).
כי אכן היופי הוא תמצית עניינו של מקדש – יישוב הגון ומתוקן של האור האלוקי בכלי האנושי, לא האור גובר וגורם לשבירת הכלי והתמוטטותו, ולא הכלי מעלים ומאפיל ובולע את האור, אלא שניהם מיטיבים זה עם זה. הכלי קולט את האור בשלמותו ועם זאת מחזירו בשלל צבעים, כאשר סך כל האור החוזר שווה לגמרי במשקלו לאור הנכנס.
ואולם גם ליופי פנים הרבה, ולא הרי החן כהרי שאר שמות של יופי, שכן הללו מסוימים ובולטים לעצמם, ואילו החן אינו מסוים ואינו בולט, אין בו מעצמו כלום אלא הוא מקבל מכולם בשווה ומאזן (אזן בגימטריא חן) את כולם – כמידת המלכות, המכונה 'כלי'. והנה שמונה שורשים ליופי בלשון הקדש, ומכוונים כנגד שמונה נרות החנוכה שכנגד שמונת הספירות מבינה ועד מלכות (שכן תקנת חנוכה בידי "בני בינה" שבה שורש הכלים, ואילו ספירת החכמה, שורש האורות, רמוזה בשַמָש הנוטל מן האין – מאורות הכתר, י"ג מדות הרחמים הרמוזות במספר תבות ברכות המצווה, ומכוונות כנגד י"ג לשונות אור בלשון הקדש [שבהם בקשו יוונים לפגוע ופרצו י"ג פרצות בהיכל – ולאחר התיקון הציבו כנגדם י"ג שערים לעזרה] – ומאחיז אותם בכלים). וזה סדרן:
שפר בבינה; יפי בחסד; טוב (כענין "טובת מראה") בגבורה; פאר בתפארת; נוי (אותיות יון) בנצח; הוד בהוד; הדר ביסוד וחן במלכות. נמצא החן שכנגד "זאת חנוכה" הוא תכלית בירורו של היופי ותמציתו של החג (מפי הרה"ח יצחק גינזבורג שליט"א).
אין אדם 'מחזיק' בחן או 'בעל חן' אלא 'מעלה חן' או 'נושא חן' בעיני כל רואיו, וזאת משום שכל עיקר החן הוא ההרמוניה והסימטריה המושלמת, הבאה מתוך התכללות כל מיני בליטות היופי עד כדי ביטולם זה בזה, ואולם דווקא ביטול זה הנראה כהעדר גמור, כחושך, הוא הנושא חן בעיני הכול, כעניין שאמרו "אסתר ירקרקת היתה וחוט של (חן ו)חסד משוך עליה", שכן "כל אחד ואחד נדמית לו כבת אומתו".
יחס זה שבין החן לשאר מיני היופי הוא היחס שבין חנוכה לשאר המועדים, בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב, ובין משיח בן דוד למשיח בן יוסף. וכן אתה מוצא ביוסף, במהלך בירורו, שכל עוד הוא מטפח את יופיו הוא מאבד את חינו, וכשהוא מאבד את יפיו הריהו מוצא חן, דוק ותשכח.
עיקר חן השנה – חנוכה; חן הנפש – משיח בן דוד שיתגלה במהרה בימינו; וחן העולם – המקדש, וביותר מנורת הזהב שבו, שכולה בנויה בסימטריה מושלמת. וכן הוא אומר בהפטרת שבת חנוכה: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות… ושנים זיתים עליה אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה… זה דבר ה' אל זרובבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות, מי אתה הר הגדול – לפני זרובבל למישור, והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה". מתחילתו עומד אפוא בית שני בסימן החן שבמנורה, ותוקף גילוי החן, במרכז ימיו של הבית השני – בחנוכת חשמונאי אשר בחודש כסלו. וסימנך: "חן חן" – מספר "כסלו".