בין יעקב לישראל / ר' עודד כיטוב

ישנם שלושה מלים, או צירופי מלים, המשלימים את יעקב לישראל בגימטריא ובאופן ענייני:

יעקב שטן = ישראל
יעקב בן רבקה = ישראל
יעקב פכים קטנים = ישראל.

השטן הלוא הוא שרו של עשו, זה "האיש" שנאבק עם יעקב במשך לילה שלם, ו"לא יכול לו", אבל יעקב יכול לו, כמפורש בהושע (יא): "…יעקב… בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים, וישׂר אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו (לשלחו כי עלה השחר)" וגו'. לאחר שברכו, ובכך הודה לו על הברכות שברכו אביו שאכן זכאי הוא להן, כי שרה לא רק "עם אנשים" – עשו-האיש שלמטה שצד ממנו את הבכורה והברכה, אלא גם "עם אלהים" – עם שורשו העליון, הפנימי (או כלך לדרך זו: מאחר ששרית כעת עם השורש האלוקי, תוכל לשרות גם עם עשו האיש כשתפגשהו מחר) – מעתה השטן כבוש וכלול בתוך יעקב; מעתה אינו דמות שלילית העומדת בראש הסטרא אחרא, מרכבת הטומאה, אלא מצטרף הוא ליעקב, לעשותו-לקראו ישראל.

שכן שטן בלשון הקודש אינו אלא הפרעה, קטגור מקטרג, אופוזיציה שכל עצמה לא באה אלא לאתגר, ובכך לברר ולהעצים את האמת, להשליך האמת ארצה על מנת לבחנה במציאות הממשית, ובכך לעשותה 'אמת-לאמתה'. בדיוק כשם שהשטן המקטרג על איוב הוביל בסופו של דבר לגילוי מדרגתו העצמית השלמה והכפולה, עד כי נוסף לו כל שהיה לו למשנֶה. זהו גם עיקר תפקידו של הדמיון – להמחיש את המציאות, וכן תפקיד ה"הווה אמינא" – לאשש את המסקנה.

וידועים מדרשי רבותינו על "והנה טוב מאד" שבחיתום מעשה בראשית: "טוב" זה יצר טוב "מאד" זה יצר רע – שאלמלא הוא אין אדם נושא אשה ומוליד בנים ובונה בית ונושא ונותן. וכן: "מאד" זו שינה; זו מידת ייסורין; זו מידת פורענות; זה גיהנם – שעל ידיהם אדם נח, או נצרף מן הסיגים או נזהר מלקלקל. עד שאמרו "טוב" זה מלאך חיים, "מאד" זה מלאך המות (וכך מצאו כתוב בתורתו של רבי מאיר "טוב מות", כי בקרי מאד קרוב למוֹת), וראו בבראשית רבה (סוף פרשה ט) כמה פנים להסביר במה המות טוב מאד, ולענייננו נאמר: הנכונות לרדת לתוך המציאות המעשית, ה'עשָווית', ולהתמודד-להאבק עמה בזעת אפיים – וגם לחבק אותה – כרוכה בה בסופו של דבר מיתה, אך כפי שאמרו רז"ל "מה יעשה אדם ויחיה – ימית עצמו", שכן חיים סטריליים שאין בהם התמודדות אינם חיים באמת, רק חיים של מאבק שסופו מיתה – ותחִייה. "היילודים למות, והמתים להֵחיות"!

נמצאנו למדים שאמנם "יעקב לא מת" (אותיות "אמת ליעקב"), אך ישראל, שם המלכות והשררה הכולל בתוכו את השטן, את עשו דקדושה, את ההתחבטות עם עולם המעשה, בהחלט יש בו מיתה (וכפי שאכן אמרו בזוהר ויחי על סמך הפסוק "ויחי יעקב – ויקרבו ימי ישראל למות"); הקיום היעקובי, הגלותי, ההולך בעקבה עם המציאות ונסתר באהלו לשמור על נקיותו-צדיקותו, מובטח לו שישרוד, אך תכלית הכוונה, האמת-לאמתו, היא לרדת למציאות, למלכות אשר "רגליה יורדות מות", לשרות עמה ולהתחיות מתוכה כל שעה.

בסגנון אחר ניתן לומר שיעקב בטרם המאבק הוא בבחינת רווק, ורק לאחר פגישתו פנים אל פנים עם עשו ועם מלאכו נעשה נשוי באמת וכרוך-חבוק בחיי המעשה ובמציאות, שאותה מייצגת האשה, וכידוע "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם… ויקרא את שמם אדם". דוק ותמצא באשה את רוב-ככל האלמנטים שדיברנו בהם: האשה הריהי "עזר כנגדו" – העזר מתוך הניגוד דווקא כמבואר; "כשנבראה חוה נברא שטן עמה", כלומר היא, וחיי הנישואים בכלל, במוקד כל ההפרעות והבלבולים בתחושתו של האיש הזכר, שהוא רווק בטבעו, בעוד שנשים בטבען הראשוני חוות את מצב הנישואין; האשה היא היצר הרע הטוב מאד, אשר רק בגינו אדם נושא אשה ומוליד בנים כנ"ל; ולבסוף: האשה היא זאת שגרמה מיתה לעולם! אכן לא טוב (מאד) היות האדם לבדו – גם אם לעולם יחיה – אלא טוב מוֹת; ונבחר מות מחיים – מות שיש בו יראת שמים ויראת חטא (ראו סיפור בשם זה בספר במעונות אריות לאבא ז"ל המבוסס על דברי הרבי ר' זושא) על פני חיים של צדיק-נקי גרידא שיש בהם דחיקת רגלי השכינה.

 

ומכאן נבוא לרמז השני: יעקב בן רבקה עולה ישראל. הרי רבקה אמו "בת בתואל הארמי אחות לבן הארמי", היא הדוחפת את יעקב להכיל בתוכו את עשו, היא הרי "אם יעקב ועשו", ה'אחראית' העיקרית, מצד מוצאה ומשפחתה, להולדת עשו; היא זו המבינה מתוך עצמה בעשו ובחלקו-תפקידו, ומתוך דאגה לו (כמורגש מדבריה "למה אשכל גם שניכם יום אחד) היא מחליטה שכרגע יעקב הוא 'יותר עשו מעשו', ורק הוא יכול להכיל אותו בקדושה. נמצא שמכוח היותו בן לאמו דייקא, נעשה יעקב ישראל.

 

ולרמז השלישי: יעקב פכים קטנים עולה ישראל. הפכים הקטנים הם אלו ש(כלשון חז"ל) חזר עליהם יעקב לאחר שהעביר את כל אשר לו את מעבר יבוק, ומצא את עצמו לבדו מול האיש-המלאך. הפכים הקטנים הלוא הם ריבוי הפרטים בימי קטנות של המציאות התחתונה (שבהם מוצאת האשה את עצמה שקועה בהן עד צוואר, ברצונה ושלא ברצונה). יעקב איש המהות העוסק באוהל בגופי תורה, בכללים, מוצא פתאום בתוך עצמו נטייה לפרטים, ונוהג מנהג "צדיקים שממונם חביב עליהם מגופם" כדברי חז"ל. כלומר יש להם חוש מיוחד וחביבות מיוחדת למצוות עולם המעשה דווקא. וכידוע יעקב עומד כנגד האהבה השלישית "בכל מאדך" – בכל ממונך, שנאמרה (אחרי "בכל נפשך") משום ש"יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו" כדברי רז"ל. לא בשופטני עסקינן, אלא בקדוש מרחם שנולד מהול, כיעקב שמגלה פתאום בעצמו את עולמו של עשו ונחלץ אליו במלוא כוחו, בהבנה שרק כך תהא מיטתו שלמה ולא יהא שום דבר במציאות, כקטן כגדול, יוצא מקדושת ישראל – "ויהיו בני יעקב שנים עשר", כולם אהובים כולם ברורים. וכך ברגע זה מוכן יעקב להתמודד עם שרו של עשו, ויכול לו.

[ענין זה האחרון ניתן להקבילו ל"שלם בממונו" – אחד משלשת פירושי חכמים למלים "ויבוא יעקב שלם" שנאמר אחרי המפגש עם עשו. כלומר, יעקב ברר במפגש הזה את בחינת הממון בקדושה, והוא כנגד ה"דורון" – אחד משלושת הדברים שהכין בהם יעקב את עצמו לקראת המפגש, כדרז"ל. משלוח המנחה לעשיו היה "על פניו" – על אפו ועל חמתו כדרז"ל, וכענין השעיר המשתלח לעזאזל המדברה ונושא עליו את כל עוונת תם אל מקום הקליפות, כלומר: עולם המעשה וחיבוטיו הן שגרמו לנו, ומעתה ואילך נחדל מעושק ידינו ויהיה ממוננו-מאודנו נקי מן הגזל וכולו קודש לה'.
ואם כן, יהיה "שלם בגופו" כנגד יעקב בן רבקה כי הגוף ושמירתו מיוחס יותר לאם ההרה ויולדת, והיא זו ששלחה אותו לחרן לשם שמירת גופו, וכנגד זה ההכנה שהכין עצמו ל"תפילה", כידוע שקו שמאל, קו התפילה והעבודה בכלל שייך יותר לנוקבא (אשר גם תורתה תפלוּת-תפִלוֹת-דבקות כמדובר במאמר אחר), ובפרט התפילה על שמירת הבנים השנַיים.
ואילו "שלם בתורתו" כנגד המאבק-המלחמה שלקראתה הכין את עצמו – "מלחמתה של תורה" הוא ביטוי המשמש בעיקר לתורה שבעל פה, שהיא 'תורת הארץ', היישום בשטח של תורה מן השמים. והיא חלקו של עשו שנחל יעקב דרך הגרים שמבית עשו, כרבי מאיר ורבי עקיבא וחבריו, שהם עיקר תורה שבעל פה אשר בה דווקא שלמות התורה, ועיקרה בלילה "עד עלות השחר" – עד שתושלם בתורתו של משיח צדקנו, וכאור בקר יזרח שמש].

 

מכאן ואילך יהא עיקר המאבק בפנימיות, בקודש פנימה, בין עץ יוסף בן יעקב לבין עץ יהודה בן לאה. כי כבר הלך עשו לדרכו שעירה והודה ליעקב על הברכות, אף הסכים לקבל ממנו שפע ולעזוב את הארץ. אך לאחר שהתפלגה הממלכה וחרב המקדש, שוב צץ עשו ומצר לישראל בחיצוניות, אך היטב יודע הוא בעצמו שאין זה אלא מצב זמני, כמתואר במסכת עבודה זרה (יא,ב): עוד אחרת יש להם ברומי: אחת לשבעים שנה מביאים אדם שלם (כנגד עשו – רש"י) ומרכיבין אותו על אדם חיגר (=יעקב הצולע על ירכו), ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון (הן בגדי החמודות של עשו)… ומסיימים בה כך: ווי לזה (השלם) כאשר יקום החיגר!