"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען"
בניגוד לעשו שהלך "אל ארץ" – אל מרחבי ארץ ללא פחד וללא התקשרות למורישיו, ונאחז בה, כמפורש בסוף הפרשה הקודמת, הרי יעקב נשאר בארץ מגורי אבותיו ("שראוי לאדם לגור בעיר אבותיו לכבוד האבות הקבורים שם" – רד"ק לעיל לה,כז), גם אם יושב כגר בארץ פלשתים התפוסה כבר, ואינו יכול לאחוז בה בשלמות.
ואינו יוצא גם מלשון מגור ופחד (כמו ביחזקאל כא,יז: מגורי אל חרב), כי מידת יצחק פחד, ככתוב. ויעקב מתקשר לפחד אביו יצחק ואינו בועט במידתו. והגֵר בארץ מטבע הדברים חי בפחד מפני התושבים האחוזים בארץ. ומן הסתם, האמור לעיל על יעקב ועשו: "היה רכושם רב" מתפרש לא רק במובן של זה כלפי זה, כמו בלוט ואברם, אלא גם כל אחד מהם היה רכושו רב מכדי שתוכל ארץ מגוריהם לשאת אותו ולקבל אותו כתושב גמור, ונאלץ להישאר גר בה, ולזה עשו אינו מוכן, והולך ויורד אל הארציות הפתוחה והמנותקת כדי לאחוז בה ולהשתחרר מגורל מורשת הפחד שמאבותיו.
ובאמת אין האחים רחוקים כל כך זה מזה, כי באר שבע, שהיא מגורי יצחק בארץ פלשתים ומשם ירד יעקב מצרימה ככתוב בפרשת ויגש, יושבת על גבול נגב אדום. אלא שיעקב פניו אל היישוב, וכשצר לו המקום שולח הוא את בניו לרעות את צאנו בשכם, בנחלתו אשר קנה, אף שכנראה המגור שם רב מפני יושב הארץ הכנעני והפרזי הנבאשים בהם ממעשה דינה (ולכן גם שולח יעקב את יוסף לשאול בשלומם כי המקום מקום סכנה), כי רוצה אדם (- זה יעקב שיופיו מעין אדם הראשון) בקב שלו ושל אבותיו, גם אם רבו בו הקשיים, מתשעה קבין שאינם בידו. "תפסת מועט תפסת", וזו מידת הצדיקים בכל מקום.
אולם מידת בעלי תשובה שתופסין מרובה, ויוצאים תחילה אל החופש לגלות אוצרות מני חושך ולאחוז בדברים אחיזה תקיפה ועצמית, מתוך יתר אהבה ומיעוט יראה. וזו מידת יהודה ודוד, שהם כוח עשו הנכנס לקדושה, ובכלל תולדות יעקב גם תולדות עשו הזה שבקדושה, שהרי יעקב מעורר עצמו מתמימותו לקחת חלק עשו ואומר "אנכי עשו בכורך", כי יש בי גם כוח זה.
"אלה תולדות יעקב יוסף"
גם יוסף בן רחל, שהוא עיקר תולדות יעקב המקורי, התם והצדיק המביא דיבת אחיו רעה, כביכול הוא הפנימי ואינו יוצא חוץ כעשו, הוא המעורר המלכות והיציאה חוצה, אל ארץ לא נודעת ולא מבוררת, כדי להעלות ניצוצות ולהוציא יקר מזולל, אף שהוא הסובל מכך כי באמת מקומו בפנים כי הוא הצדיק הנ"ל, ואת האלוקים הוא ירא ככתוב. ובפועל האחים בני לאה "הגדולה לגדול", שמיועדת לעשו שביעקב, הם המוציאים אותו חוצה, ובפרט יהודה היורד ביותר מאת אחיו, שהוא בדרום הסמוך לאדום, הוא המוכר את יוסף אל ארץ אחרת, מתוך תחושה נעלמת ששם יקרה בירור טוב (ואף הוא המשלים הבירור בפרשת ויגש), וגם אח"כ יורד מאת אחיו ומשפיע כוחו למקומות לא מבוררים מתוך עצמיותו, וזוכה גם לבירור כוחו של משיח הפורץ, על ידי הודאתו-תשובתו.
"והוא נער את בני בלהה" – גדל עמם וגם מנהיג להם ומכלכל ענייניהם (עי' רמב"ן). ובאמת יוסף מנהיג לישראל במצרים בית עבדים, בבחינת בני שפחה, אך אחיו הגדולים קנאו בו כי באמת לא נועד הוא להיות מנהיג לבני הגבירה אלא יהודה. (ונראה כי גם בסוף פרשת ויחי "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם… ויצוו אל יוסף וגו' ויבך יוסף בדברם אליו", היינו בני השפחות, "וילכו גם אחיו" – אלו בני לאה, כי לא הרי אלו כהרי אלו לענין קבלת עול מלכות יוסף).
וזהו "ויבא יוסף את דבתם רעה – של בני השפחות אל אביהם", מתוך מגמה לתקן דרכיהם ולייסרם, שעל כך נצטווה ונועד על ידי אביו, כי ישראל אהבו ליוסף מכל בניו הגדולים כי יש בו מטעם זקנים וראוי יותר מכולם להצטרף לאבות (וכידוע שכל ישראל נקראו "שארית יוסף", וכן יצחק יעקב יוסף ח' ז' ו' פעמים הוי') המנהיגים, ועשה לו כתונת פסים, כי כן ילבשו בני המלך, והסכים לדרך הנהגתו עם בני השפחות, ועל כך קנאו בו אחיו מתחילה. ובאמת כל בני השפחות נתגלגלו ובאו לעולם בגלל יוסף, על ידי רחל שרצתה להיבנות על ידי בלהה, ובהמשך בני זלפה.
וכן בארץ, עיקר עשרת השבטים מבני יוסף והשפחות, אלא שמצטרפים אליהם יששכר וזבולון, שגם הם צעירים מבני השפחות ונתגלגלו על ידי דודאים שקיבלה רחל כדי להוליד יוסף, אבל בנימין ולוי ושמעון (ואולי אף ראובן הגובל עם נחלת יהודה ובנימין) אינם בכלל מלכות ישראל.
"ויקנאו בו אחיו" – שראו פתרון אביהם, וכל החלומות הולכים אחר פתרון הפותר, אף שהוא בדרך גערה. והנה קנאה עולה יוסף משום שהוא עיקר ומקור הקנאה, וכן בישעיה "אפרים לא יקנא את יהודה" משמע שהוא עיקר הקנאה בעולם הזה. ויש לפרש במפעיל, שהוא ה"מקניא" אותם, אך לפי פשוטו הוא המקנא על כל עוול שבהם מפני צדקותו, ועל כך שלא הוא הנועד למלכות עולם עליהם למרות שהוא נקי וצדיק וחכם מהם, אלא יהודה ודוד שקופה של שרצים מאחריהם – כי באמת שפלות דווקא היא פנימיות המלכות, אמנם מי שיש לו שפלות בעצם קשה לו להתנשא למלוך, ועל כך באה קנאת יוסף לעורר כנגדה קנאת יהודה ולהתנער למלכות.
"וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם"
נקוד על את – מלמד שלא הלכו אלא לרעות את עצמם (רש"י מחז"ל). כי לרעות הוא פועל יוצא, אך גם עומד, ואם נסיר ה'את', נראה קצת כעומד (עיין גור אריה וחזקוני). או שהניקוד מרמז לפרש 'את' כמו 'עם', כלומר הלכו לרעות עצמם עם צאן אביהם. ומצינו בנביאים שמתדמין ישראל לצאן הרועות במרעה דשן ושמן.
והנה הרד"ק פירש "לרעות עצמן" – להנאת עצמם, לאכול ולשתות ולעשות כרצונם, אך בפשוטו נראה שלא זו כוונת רבותינו, אלא להיפך: להרגיע עצמם מקנאתם בו ולנסות להפנים ולקבל עליהם את פתרונו של אביהם, שלמרות שנאמר בגערה, מן הסתם ידעו כי שמר הדבר והמתין לראות אימתי יבוא, והרי כל מעשיו מוכיחין שרואה את יוסף כנזיר אחיו. לכן הלכו לשכם שהיא מקומו של יוסף, חלקו ונחלת קברו, המורה על תכליתו וסוף עניינו ושלמות מעלתו. וזהו שאומר יעקב ליוסף: הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם, כלומר זוהי ההזדמנות שלך לבוא אליהם ולהיכנס ללבם עד שתהיו כולכם 'שכם אחד'. ועם זאת מדריכו: לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן – אם אמנם רועה אמת אתה, הרי שם, במקומך, תוכל באמת לצאת מבליטתך האישית שהיא המכעיסה אותם ולהראות כי באמת כל עניינך בתקנתם לנהגם כצאן יוסף, וכך נאה להם שם בשכם, כלפי שהם יצאו אליך למקומך לרעות עצמם ולסגל דעתם אליך.
וכיוצא בזה ברחבעם (מלכים-א יב): וילך רחבעם שכם, כי לשכם בא כל ישראל להמליך אותו. משמע שנתכוונו באמת ובתמים לקבל אותו כמלך, אלא שהוא הלך בעצת הילדים במקום לסגל את עצת הזקנים ללכת לקראתם שם במקומם (אף שבמקומו שלו ביהודה צודקים הילדים שאומרים – כדברי הקב"ה ליהושע – "טול מקל והך על קדקדם", כי אין מלוכה על תנאי).
וכאן אירע שעזבו את שכם והלכו לדותן הסמוכה, שהיא כמו הסיטרא אחרא של שכם – כביכול כעסו על שהוא מאחר לבוא אליהם והלכו אל מקום נכלי דתות (כפי שדרשו ז"ל על "נלכה דותינה"), שרומז כנראה על כך שנתנכלו היאך לסלקו על פי דת ודין, וכידוע שדנו אותו והשביעו ושיתפו שם שמים. או שמא רומז שדנוהו כאילו יצא מן הדת, וכמו ירבעם "איש אפרתי", המבקר את בית דוד על שאינו מנוקה מעון.
ואף יוסף, במקום להישאר בשכם ולהמתין להם היה "תועה בשדה" – שדה קברו, כי מקום מעלתו הוא גם מקום קבורתו ומסירת נפשו לצאת מישותו ולהשפיע להם את חיותו ועצמותו, על דרך "אנכי מת – ואלקים פקד יפקד אתכם" [ועל דרך שמשיח בן יוסף מוסר עצמו למיתה על מחיית עמלק, לטובת משיח בן דוד שיחיה וימלוך תחתיו], והלך לדותן כמי שיוצא ויורד ממעלתו. וגם כי שמע מ"האיש שנסעו מ"זה" (גי' י"ב), מן האחווה – הלך גם הוא אחר אחיו – להיות כמותם בבחינת אחוריים. ולא כן דרך הרועה האמתי, לשאול איפה הצאן רועה ולילך אחריו, אלא למשוך ולהביא הצאן אחריו אל מרעה שמן ודשן. ויראו אותו מרחוק – משמע ראוהו בקלקלתו ונתחזקה דעתם השלילית עליו, כאילו לא בא אחריהם אלא לראות בקלקלתם, להבליט עצמו ולהוציא דיבתם רעה.
"ונראה מה יהיו חלומותיו"
רש"י: מקרא זה אומר דרשני, רוח הקודש אומרת כן. רצונו לומר, כי אין דרך שבטי י-ה לדבר בציניות (או אולי גם רש"י הקדוש עצמו לא ידע מה זו ציניות…), אלא רוח הקודש אומרת כן. והיינו ששמעון ולוי רוצים ודורשים כביכול מלמעלה בירור מיידי, שאם אמנם אמת חלומותיו, נראה מיד השגחה פרטית היאך הוא ניצל ממיתה מידינו. ואכן שמע אלוקים ויצאה בת קול שהיא "קלא דהדרא" – כעין קול מהדהד מן ההרים שמסביב "נראה מה יהיו חלמותיו", כלומר אינו בדין לנסות באופן כזה אלא להניח לזמן לברר, ונראה מה יהיה בסוף חלומותיו. אולי לא עכשיו אבל בסוף יתקיימו.
"וישמע ראובן" – את הבת-קול – ומיד נכנס בלבו להצילו ולהשיבו אל אביו, כי הוא הבכור, וכמו שאביו ממתין ומצפה כך הוא מבקש להחזירו למצב של המתנה. ואף שמעון ולוי 'שמעו' הבת קול דרך פיו של ראובן, ועל כן נשמעו לו ללא וויכוח.
אמנם זה בכור בחיצוניות, ונאות לראובן שהוא פחז כמים, 'מי החסדים' (כי הוא בכור לששת בני לאה המכוונים כנגד ו' קצוות כנודע) – ויתור גמור והסכמה להשיבו אל אביו כבתחילה, הגם שאולי אינו לטוב לו ולהם, וכן בפרשת מקץ אומר ראובן את שני בני תמית – מסכים בנקל להפסיד משלו לטובת העניין בלי לשקול היטב התועלת שבדבר, כי כן טבע החסד, לוותר על הכול בזריזות, ומכאן זריזותיה דאברהם ופחזותיה דראובן. וכמו שאברהם ממהר לחפור בארות הרבה ויצחק הוא המעמיק ושומר עליהם, כן עניין ראובן שלא גמר מחשבתו הטובה (לעומת יהודה שהוא הנצח שתחת החסד, היינו שמנצח וגומר מחשבתו בביטחון הלב ומקרבו לידי מעשה, שעל כן נצח והוד רמוזים ברגליים כנודע)
[וראובן הוא גם עניין הראייה, שעל שמה נקרא, והיינו חכמה שבראש קו ימין קו החסד, ופנימיותה ביטול, כח מה כנודע, ולכן נקל בעיניו לוותר על הכול ולההביל כל ענייני עוה"ז. וראובן עולה רנט שהוא ז' פעמים הבל, כנגד ז' הבלים שאמר קהלת (ושייך למיתה, שעל כן תקנו כנגדן ז' מעמדות ומושבות בקבורת המת כדאיתא בבבא בתרא, ועל כן נתפלל עליו משה יחי ראובן ואל ימות). ופעמים שמתהפך מהבל לבהל, והיא "נחלה מבוהלת" של בני ראובן (וגד) שאחריתה לא תבורך, ונבהל להון איש וגו' ולא ידע כי חסר יבואנו, וגם שם יש ויתור פזיז על נחלת ארץ זבת חלב ודבש בשביל הון עכשווי תלוש מן הקרקע. והוא פסולת מדת הפזיזות דחסד (שעיקרה קודש, כמו "עמא פזיזא" בשבת פ"ח עיי"ש), ודוגמת ישמעאל שנדחה מן היישוב ועסקו בצאן ומקנה במדבריות ארץ ישראל (וכן גד בכור שפחת לאה הגדול בבני השפחות מקביל לראובן, והוא מסתמא כנגד י' חכמה שבמלכות, שהיא ג"כ ענין ראיה וביטול כנ"ל].
אבל בפנימיות יהודה הוא הגובר באחיו, לכוון דעתו אל פנימיות דעת אביו, שהרי יעקב לא רק ממתין בפסיביות לזמן שיעשה את שלו, אלא גם מצפה, כלומר משמר הזדמנויות לקדם באופן פעיל את קיום החלומות, שהרי שלחו מביתו לדרך שכם שכוונה בה כנ"ל, ועל כן מן הנכון להניחו להחזיק בדרך, שאם עד כאן לא עלה הדבר יפה ולא הצלחנו להתמסר אליו לשימו עלינו מלך אלא להיפך – הוא מסור בידינו כעבד, הבה נמַצה את הדרך הזו ונביאנה עד גמירא לשלחו למצרים, בית עבדים, ואולי שם יתברר. כי בכל דבר יש דרך צדיקים שהיא בטוב ולכתחילה ועיקרה בשב ואל תעשה, ויש דרך בעלי תשובה שהיא על ידי ההיפוך והייסורין ועיקרה בקום ועשה.