במידה רבה חודש טבת הוא היפוכו הגמור של כסלו. אם כסלו עומד בסימן "יוצר אור", הרי טבת סימנו "בורא חשך"; אם נתפוס את כסלו כפרי הנחמד למראה, יהיה טבת לעומתו – הגרעין הקשה שבקרקע; אם עניינו של כסלו להיות מוסיף והולך באורה, עניינו של טבת להיות דווקא מחשיך והולך. אור החנוכה עולה ונעלם מן העין, ואם אתה מונה שמונה ימים של סילוק לעומת שמונת ימי בקיעת האור והפצעתו, הרי אתה בא ליום עשרה בטבת, "עצם היום הזה", אשר בו סמך מלך בבל על ירושלים. עד שעלתה בידו להחשיך "אורו של עולם" בחורבן בית המקדש הראשון.
"ישת חשך סתרו"
ניתן לראות את יום ראשית המצור כיום מוצא החושך, מקורו ותמציתו בהיסטוריה ואף גם בשנה, 'ראש השנה לצומות'. שכן רק כאשר נעמיד את הצום הזה בראשם של ארבעת הצומות, הרי הם סדורים לפנינו בשנה כסדר המאורעות; המצור בטבת, לאחריו (כעבור שנתיים ומחצה) בקיעת חומת העיר בתמוז, סמוך אחריו חורבן המקדש באב, ולבסוף צום גדליה בתשרי שלאחריו. דומה כי משום כך אמרו הגאונים שאלמלא היה נופל עשירי בטבת בשבת, היו מתענים בו, כי כן כתוב עליו "בעצם היום הזה" (כענין "בעצם היום הזה תענו את נפשותיכם" האמור ביום הכיפורים שבעשירי בתשרי); הווי אומר: נקודת החושך הראשונה, "נקודה עצמית" היא, ואין בה חילוף ותמורה.
חשכתו העצומה של היום הזה מתעצמת מתוך שני ימי חושך הסמוכים לו מלפניו: תשיעי בטבת, יום חשכת שני המאורות הגדולים, שבו מתו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה שהאירו עיניהם של ישראל בתורתם בראשית ימי הבית השני, סתמו פרצות חומת העיר, גדרו פרצות הטהרה והפרישו את העם מטומאת הנכר ותערובת עממין; ובהמשך ימי הבית השני – "שמיני בטבת שוב נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם שלושה ימים" (מגילת תענית).
שכן אין אור תורה מאיר בטהרתו אלא כשהוא כנוס ביד "בני ישראל במושבותם" ובלשונם, לשון הקודש, אולם "בכל ארץ מצרים" – כאשר היא באה במיצרי התרגום ויד הכול ממשמשת בה, פנה זיווה, פנה הודה, פנה הדרה – "ויהי חשך אפלה… שלשה ימים"; "וימש – חושך". ומכאן עומק ראשית התעוררות מלכות יון להחשיך עיניהם של ישראל בגזרותיה, כידוע בספרים.
הנה כי כן, עומד החודש הזה כולו בסימן החושך-החסך, המיצר-המצור והצום-הצמצום. וכן מצינו בו במשנת תענית (פ"א) שבע תעניות אחרונות על הגשמים, החמורות מן הראשונות, שבהן מתריעין ונועלין את החנויות. וכן בטבת מתחילים תעניות שובבי"ם שתקנום חכמי הדורות לתיקון פגם הברית המחשיך עינים.
אכן, אם אמנם מנקודת מבטו של האור, אין החושך אלא העדר ושלילה, "ריק" מוחלט ואיפוס גמור. הנה כשאנו מתבוננים בחושך לגופו עולה בידינו היפוכו של דבר: החשך דווקא הוא העצם הנברא ("בורא חושך") ואילו האור נוצר ("יוצר אור") ממנו ועל גביו – "והארץ היתה תֹהו (בגימטריא: טבת) ובֹהו וחֹשך – ויאמר אלֹקים יהי אור" – כצורה המוטבעת בחומר ומן החומר הגולמי, המקבל ומאפשר כל מיני צורות, ונמצאו כולן גלומות בו. אם כן אפוא דווקא במקום העלם האור ניתן לחוש בדברים כשהם לעצמם, בגוף המשלח את קרני האור.
בכדי לגעת מעט יותר בסוד עניין זה – על מנת שיהא נוגע לנו – צריכים אנו למודעי – למונחי חכמת האמת שכל עיקרה לא באה אלא לחוש את הבלתי נתפס, בסוד הצמצום. הנה עצמות ה' עצומה מאתנו לגמרי, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", ככתוב (תהלים י"ח): "ישת חשך סתרו", ואף שם הוי"ה, "שם המיוחד", "שם המפורש" – "שם העצם" הוא ולא העצם גופו, השם שבו הוא יתברך נודע לבריותיו, מושג לעין שכלם ומואר במחשבתם, אינו לגבי עצמותו ומהותו אלא לבוש, כאמור (תהלים ק"ד): עוטה אור כשלמה.
והנה כשעלה הרצון לפניו יתברך ליתן מקום לבריאה הנפרדת כביכול מאתו, כי "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" דווקא, "בגין דישתמודעון ליה", וייטב להם מטובו בקבלת עול מלכותו, צמצם כביכול מקצת מלבוש האורה לצדדים, ובתוך "החלל הפנוי" מן האור האינסופי נטה קו ו'צייר' בו את העולמות בשיעורם וגבולם ומידתם. ואולם כבר נמנו וגמרו חכמי האמת שחס מלראות את הצמצום כפשוטו, במובן של סילוק אלוקות מכול וכול, כי לית אתר פנוי מיניה ח"ו, אלא אדרבה, סילוק האור לצדדין חושף כביכול טפח מן העצם המגלם את הכול, ומקום הצמצום ממולא מעתה ברשימו – היינו רושם מועט מעקבות האור המסתלק – אשר מצד זה שייכת בו מקצת השגה, אבל יחד עם זאת גם רושם מועט מן העצם החשוך-מן-ההשגה, ובין הכול – תחושה כלשהי בבלתי ניתן להשגה [והנה נודעת עוצמת העצמות דווקא בשעת הצמצום – ועובדה זאת גופה מסבירה את עומק תכליתו!]. הרושם הלזה הוא 'הרקע הכללי' שבו אור וחושך משמשים בערבוביא, ואילו הקו המצייר, משער ומבדיל צורה מוגדרת בתוך הרשימו כ'חותם בולט', "יוצר אור", מעיד מיניה וביה גם על היפוכו – על ה'חותם השוקע' – "בורא חשך".
וכך בנפש האדם הנברא בצלם – כל הארה של אמת מובילה אל מעבר לה – אל תחושת היפוכה כרקע מקדים לה, מודיעה על הלא-נודע ומלמדת על העצמה הכל-יכולה הגנוזה בחושך, וכך מעיד אורו של כסלו הנמשך לראשית טבת, על אופי החושך של טבת. בהירות שלמה ותפיסה הגונה במציאות הנתונה, היינו הערכה נכונה של גבולותיה – הם תחום האור, ואילו כל ניסיון לחריגה אל מעבר לגבול, ל'בריאת' העתיד הנעלם, הבלתי מושג ובלתי אפשרי הרי היא תחום החושך. והנה "תורה אור" כתיב, ולעולם יעמוד אדם במקום האור, "ייכנס בכי טוב ויצא בכי טוב" ואולם אור המכחיש את מציאות החושך, מסלק עצמו מן הלא נודע ומתבצר בתוך מושגיו שהגביל לעצמו – לא אור הוא אלא סמיות עינים. החציבה בתוך החושך, בל-נודע ולא-נתפס, היא היא באמת עיקר עניינו הפנימי של האור, כי אכן רק בכך הוא לבוש אמת לעצם, רק בכך הוא "מתקרב" אל העצמות האלוקית היחידה בכול ומאחדת ומזווגת ונושאת את כל ההפכים, "כחשכה כאורה" (תהלים קל"ט) באחדות פשוטה. ומי שמבהיק עליו האור הלזה, מתגברת בו תוך כדי כך היחידה שבנפש – נקודת ההתמסרות עד כלות, הבלתי בעלת גבול – 'נקודת משיח' שבלב כל יהודי.
המבין יבין כי אין בדברים אלו ובשכמותם משום הסבר או השגה, אבל אפשר שיש בהם משום דוגמא ממחישה לנגיעה בחושך; כעין תמונה של חור שחור – חלל מגנטי עצום-בכוח המאיים כביכול למשוך ולבלוע את כל הסובבים, ובכך גופא הוא יוצר בהם את האש הפנימית, את המתח המחיה, המייחד והמגבש. חודש טבת המצומצם והמכווץ, הקר והאפל, משמש כדומה לשנה כולה בתפקיד של אותו עצם מגנטי, כאשר חדירת אור החנוכה בשיאו לתוכו בראשיתו, מאפשרת ומתירה וגם מורה לנו לעסוק בסודו ללא פחד, עיסוק שלכאורה מחשיך את האור, אבל באמת לאמתו מעצים אותו, הופך אותו לכוח מרוכז, כגוש פחם אצור חום, אגור להט אשר עצירתו והתאפקותו הם גופם סוד עצמתו העתידה בודאי לפרוץ.
בית שמאי הפוחתים והולכים, לא באו לעולם מתוך התנגדות לאור חס ושלום, אלא לשם הארת העצם או העצמת האור, ולעתיד לבוא כשתתגלה באדם, במשיח ה', העצמה האלקית – כידוע הלכה כמותם; אבל גם בעולם הזה המה היוצרים את מתח-הניגוד המקיים את היפוכו – את ההלכה כבית הלל המקדימים דברי בית שמאי לדבריהם, ומתוך שמקדימים דווקא נקבעה הלכה כמותם, כמו שאמרו בעירובין (י"ג). [וגם בתקופת השנה בא לביטוי עניין זה של ההפכים הנושאים זה את זה בעובדה שדווקא בימי טבת הנראים כפוחתים והולכים, בעצם מתחילים כבר הימים לגדול אם כי אפלים ומעובים הם…].
תקיעת המחשבה בנושאים הללו אשר 'לאו כל מוחא סביל דא' או ליתר דיוק 'כל מוחא לא סביל דא', אם אמנם אינה מובילה לשום מקום מבחינת המצוי, הרי היא קריטית לעניין הרצוי, לעניין הגאולה העתידה בכלל ולעניין המקדש בפרט, באשר כל עיקרו – "הבלתי-בעל-גבול הבא בגבול". ואם אמנם קיימת בכל יהודי פשוט, בכל העם, תשוקה עמומה לגאולה וגעגועים למקדש, הרי הם באים בבחינת רשימו, בצורת חומר גלם היולי, המוכן לקבל ולהענות לגאולה ולמקדש, אך החתירה הפעילה ומובילה זקוקה למעיינות חכמת הסוד שיפכו בה. לעומת זאת הימנעות מודעת והדחקה מכוונת של עיסוק זה – המצויים למרבה הצער לרוב בקרב בני תורה – מולידה פחד מן הלא-נודע, שורש ויסוד הגלות והחורבן – "ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך, ורדף אתכם קול עלה נידף". אכן באופן פרדוקסלי פחד עצום זה, מאחר שכאמור איננו אור באמת לאמיתו, ואינו מאפשר גם חיים בהווה, סופו בעל כרחו לתקן את עצמו מעצמו. מתוך הצמצום, מתוך ההתנגדות, ייברא המתח היוצר ומביא לידי מעשה. מאמר כגון זה – כמו הפעילות הכללית למען המקדש כיום, יותר משהוא נועד למבינים בו הוא נועד לשאינם מבינים. שכן עיקר שימושו, כמידת חודש טבת, בריאת הגירוי הראשון, יש מאין.
כך לגבי אחינו בני ישראל, עמא פזיזא שמקדימים פיהם לאזניהם, המסוגלים באמת ובתמים להתייחס לגירוי ולחוש בו גם בטרם הופעת הממש; ואולם לגבי אומות העולם זה הוא בעצמו תיפקוד של המקדש הבנוי, לשמש גירוי כללי לגיור ומשיכה מגנטית לכל ניצוצין טובים שבהם "אשר ישמעון את כל החוקים האלה (את הלא-מובן דווקא!), ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", ובאים לחסות תחת כנפי השכינה. כי כן דווקא המקדש כפשוטו וכמצוותו, במובנו הצר והמצומצם ובפולחנו החשאי, החשוך והמפחיד, והנכונות העצמית הישראלית לקבל את הלא מובן-בעצם, הם גופם סוד חכמתם ובינתם – הצלחתם בתחום המואר והמובן. תחושה זו במידה שהיא נולדת בלב נכרי, מעידה על קשר קיים-מאז אל העצם היהודי, אל ה"נעשה ונשמע" של סיני; וכאשר הוא מסכים מעבר לטעם ודעת ל'טקס הגיור החשוך', אצל 'אותם הרבנים החשוכים', הריהו כמגלה למפרע שאינו צריך גיור, כי מאז ומעולם יהודי היה… – בחינה זו שלמקדש היא לעניות דעתנו הבחינה המיוחדת לחודש טבת, יש לנו לעמוד עליה קודם כל לגבי הגוי שבקרב כל אחד ואחד מאתנו ואחר כך 'לתרגם אותה יוונית' – לשם כל הנותר בגויים.
הבחינה הזו שלמקדש נאה לכנותה "חשך על פני תהום", כי כן נודע לנו מדברי חכמים במסכת סוכה כי המקדש מושתת על "עומק תהומא רבה", ובשעה שכרה דוד שיתין למקדש (=בקש להגיע אל העצם) צף התהום (אותיות 'תמוה'; 'המות') וביקש להציף העולם ולהחזירו לתוהו. ואף שהטיל בו את השם המפורש והורידו (=האיר אותו במקצתו ואיפשר בו השגה) ודחקו למעמקים – חזר והעלהו סמוך לפני הקרקע "כדי שיתלחלח העולם". החושך המאיים להציף ולהרוס, הוא גופו לחלוחיותו של עולם!
ועל כן מתוך בחינה זו עצמה, המקדש הוא גם חושך לגויים אשר אינם מוצאים בעצמם משיכה אליו. מכוחה אנו מוצאים בקרבנו יכולת עמידה על הנפש כנגד כל רשעי גויים, כנגד כל האיומים מבחוץ, את הקשיחות המרירות והכעס, את החמה העזה והדין הקשה כנגדם. לפיכך הכעס שבכבד הוא החוש המיוחד לחדש טבת על פי ספר יצירה, ושבטו – דן ה"ירוד שבשבטים" (שהוא גם לשון ממשלה כמו "וירד מים עד ים") כנגד טבת "הירוד שבחודשים" (ראה פרי צדיק מאמרי טבת עפ"י זוהר ח"ב יב), שאנשיו מרי נפש" (שופטים יח) וזורקים מרה באומות העולם כנחש עלי דרך. וכן חושים בן דן, מתואר בפי חז"ל ככבד אזן (=חסר חן) המקדים נעשה לנשמע ומסיר את ראשו של עשו. אף הוא רומז לצמצום (בן אחד בלבד) בעל עצמה רבה (=אוכלוסין הרבה היוצאים ממנו). וכן שמשון הדני נפרע לבדו מן האויבים בעצמה רבה. וכאשר לכאורה נודע כוחו ונתפס, הגיע דווקא לתמצית כוחו הלא-נודע – ורבים אשר המית במותו מאשר המית בחייו. בחינה זו שבמשיח המכה ארץ בשבט פיו, נתגלה ליעקב אבינו בשמשון, כדרז"ל. בנקודה זו של חום פנימי, חמה לוהטת שבכוחה לצאת בגבורה על ראש רשעים ברוח משפט וברוח בער, מקביל חודש טבת לעומת תמוז שכנגדו בשנה, שעניינו חום חיצוני של החמה, וחומת ירושלים, היראה השלמה. חומו של תמוז נוצר מאור תורה שבכתב היורד בסיון שלפניו, ואילו חומו ולהטו של טבת – מאור תורה שבעל פה העולה בכסלו.
זהו גם עניינה של אות העין המולכת בחודש זה, העין לאלף זהו כעור לאור, עיבוי ועטוף ועמעום האור, והיא גופה אות העצם. כשחור הזה שבעין, עין משפט ע' סנהדרין לע' אומות הכלולות בעשו (עיין אותיות דר' עקיבא). ע' ראשונה בתורה, בפסוק "חושך על פני תהום", הנדרש על מלכות הרשעה "שאין לה חקר".
כיחס האור אל העצם, כך יחס נר ה' נשמת אדם, אל הגוף האפל. והנה על הכתוב "ותלקח אסתר אל המלך… בחדש העשירי הוא חדש טבת", אמרו חכמים: חודש שהגוף נהנה מן הגוף. מאחר שכל מלך במגילה רומז גם למלך מלכי המלכים, ניתן אפוא לדרוש: חודש העצם העליון, ה"גוף שמשם יוצאות הנשמות" נהנה מן הגוף התחתון, ממעשי התחתונים בצמצום, מן החומר של המצווה כפשוטה דווקא, מבלי תיווך ומחיצת לבוש-האורה. וקרבה זו דווקא, "עצם אל עצמו", היא היא המולידה תולדות חדשות שאינן משוערות. כשם שהתייבשות העצמות והתעצמותם בחזון יחזקאל מתנה ומקדימה את התחייה. וכשם שהתעצמות העצים הערומים בטבת מקדימה ומתנה את הפריחה העתידה לבוא. וכן אמרו חכמים (ראו תענית ו ע"ב): יפה לשנה שטבת באלמנות ובניוול, כלומר אפילתו ובדידותו של טבת נאה לו ונאה לעולם (כענין "יאה עניות לישראל").
גם איחוד שני חלקי האומה, יוסף ויהודה [העומדים כמובן ביסודם של כל שני פלגים שאתה מוצא בעם: יהודי חו"ל ויהודי הארץ; 'אשכנזים' ו'ספרדים'; 'חילוניים' ו'דתיים'; 'חסידים' ו'מתנגדים' ועוד ועוד], נעשה אך ורק כשאר הם "מתעצמים בתוך עצמם" ונעשים עץ. כפי שמפטרים בראשית טבת בפרשת "קח לך עץ אחד" (הסמוכה ביחזקאל אל חזון העצמות היבשות) – "וכתוב עליו ליהודה… ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף… וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך". [ועל דרך פרט: יוסף הוא שורש האור, הזרוע לצדיק, ואילו יהודה שורש הכלים, אשר האור מעובה ומאופל בהם, ראש וראשון לבעלי תשובה המתגברים מתוך החושך דווקא; לפיכך "עבדי דוד מלך עליהם". וראה בזה גם בשער כסלו].
כללו של דבר: רק העצם החשוך, מקור הכול, נושא (=סובל) ומשיא (=מזווג) את ההפכים ומאחד כל חלקי הנשמות בשורשן. ולענייננו – ההתרכזות 'בעצים ואבנים' של המקדש, כמצוה גופנית-מעשית פשוטה, תאחד את כל הרעיונות הפרטיים והתחושות האישיות ביחס אליו, ובכך יבנה ראשית לכל מוקד המשיכה העצום לכל העמים. העצם הראשון הזה קרוי 'מקדש' על שם "נבדלותו" העצמית, בחינת החושך שבו – ואילו האורות המרובים שיתלבשו בו וישרו בו אחר כך, כעצם הקורם עור וגידים ובשר, קרויים 'משכן'. תחילה – "ועשו לי מקדש" ואח"כ – ו"שכנתי בתוכם". וכן הוא אומר בסוף אותה פרשה של חיבור העצים: "ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם" – משיכת הגויים מבחינת "מקדש" דווקא.
אחד לחודש טבת הוא יום "קרבן העצים" האחרון שבמקדש (ראה עניינו בשער אב). שלאחר שהביאו כמה משפחות את נדבתם כל אחד ביומו, עדיין חסרו עצים לאש המזבח ונתעצמו בני פרעוש בן יהודה והביאו קרבנם פעם שנייה, קרבן גדול שסיפק בו לחמם את אפלת כל תקופת טבת עד שחוזרין אל הסדר באחד בניסן (עפ"י משנת תענית ד,ה). פרעוש הוא הכינוי שמכנה בו דוד את עצמו בשעה שהיה נידח ובורח מפני שאול "אחרי מי אתה רודף, אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד" (שמואל א', כ"ד).
פרעוש זה ברייה קלה, מעוטה ומצומצמת, אבל 'כולו דם', "שחור – אדום הוא, אלא שלקה", והרי הוא משמש משל נאה לקשר שבין הצמצום והעצמה, אותם שנים נדחות של דוד המגורש מנחלת ה', אך ממתין בסבלנות ואינו שולח ידו במשיח ה', הם שנות ההתעצמות שלו שמכוחם נעשה ראוי למלוך.
בו ביום החל עזרא הסופר ועמו ראשי האבות, לשבת ולהבדיל את שבי הגולה מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות. בעשרים בכסלו 'האיר' להם הדבר ונתעוררו על כך (ראה בסוף שער כסלו), ואולם ביום אחד בטבת החלו בביצוע, ויכלו מעשיהם ביום אחד לניסן, ככל הכתוב בסוף בספר עזרא. והנה גם כאן לפנינו פעולת צמצום לשם בירור העצם היהודי, כעין הכרזה על גיור כהלכה אשר באמת לאמתו דווקא היא משמשת גירוי לגירות ומאפשרת גיור בכלל, כמבואר למעלה.
וכמאה שנים קודם לכן, בו ביום באחד לחודש העשירי גלתה יהודה גלות ראשונה – גלות יכניה ועמו ה"חרש והמסגר" וכל חכמי העם וגדוליו. ניתן לראות את הגלות הזאת הראשונה, כסילוק האורות מן המקדש אשר 'עמד על נפשו', על גדלו, כעצם בלא בשר עוד אחד עשרה שנה, בקרב דלת הארץ הנשארת, "העצם היהודי", עד ששפך הקב"ה חמתו "על עצים ואבנים" ונשרף. ואולם, כמדומה, כסדר סילוקו כן סדר חזרתו – תחילה יבוא עצם המקדש בידי דלת העם בעיקר, ואחר ישובו אליו הגדולים ויתלבשו בו כל האורות בגילוי פנים כנשמה בתוך הגוף – יחוד שלם שאין אחריו פירוד עוד – "וארשתיך לי לעולם".