"שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: …הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים למזלות – יאבד עולמו מפני השוטים?! אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין" (עבודה זרה נד,ב).
הביטוי הזה, עולם כמנהגו נוהג, מובא כאן אפוא במשמעות חיובית: חשוב לו לקדוש ברוך הוא לקיים את מנהגו של עולם גם אם היה 'מגיע להם', לעובדי השמש, להחשיך עליהם את אור החמה!
בהמשך הגמרא (שם נה,א) מובא דיון דומה:
אמר לו זונין (שם חכם) לרבי: לבי ולבך יודע שעבודה זרה אין בה ממש, והרי רואים אנו אנשים ההולכים (לבית עבודה זרה) כשהם רצוצים (שבורים, כואבים), ובאים כשהם מצומדים (מחוברים היטב)?! אמר לו: …ייסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן שלא… תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני, כיוון שהגיע זמנם לצאת הלך זה לבית עבודה זרה. אמרו ייסורין: דין הוא שלא נצא! חוזרין ואומרים: וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתנו?! והוא …שכתוב "וחליים רעים ונאמנים"… – נאמנים בשבועתן.
ושם בהמשך: אמר לו רבא בר רב יצחק לרב יהודה: ישנו בית עבודה זרה במקומנו, שכאשר צריך העולם למטר, נראה להם (אלילם) בחלום ואומר להם: שחטו לי אדם! שוחטין לו אדם ובא מטר (הכיצד)?! אמר לו: אילו מַתִּי לא הייתי אומר לכם דבר זה שאמר רב: מהו שכתוב: "אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים" – מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם. הוא שאמר ריש לקיש: … בא ליטמא פותחין לו…
ניתן לפרש את המעשה הזה השלישי, בדומה לשני, שהיה ראוי המטר לבוא גם בלא השחיטה, ואין כאן אלא הנחת מקום לדמיון מתעה, ואולם יותר נראה – וכך גם לא רחוק מדרשו של רב מפשוטו של מקרא – כי גם אם קשה להכחיש כי בא המטר בעקבות המעשה, מדובר כאן גם כן בסוג מסוים של טבעו של עולם, שכאשר מבטאים מלמטה רצון חזק עד כדי נכונות למסירות נפש ממשית, ולוּ באופן חולני, כביכול הדין נותן שיהיה שיתוף פעולה מסוים מצד הטבע, וכעניין מלך אדום שהקריב את בנו על החומה, והועיל לסלק מעליו בכך את הכובשים (ראו מלכים ב' ג). רצונו החזק של האדם, גם הוא כוח פועל בטבע.
כעניין זה אמרו גם בהקשר לבלעם ש'הכריח' כביכול את הקב"ה להענות לו ולהסכים שילך עם שרי בלק: "חוצפה הריהי מלכות בלא כתר, ומועילה אפילו כלפי שמיא". וייתכן שגם בקדושה – זכות העקדה שאנו מזכירים, עניינה לומר שרצונו האינסופי (דווקא משום שלא התממש ו'נסגר' במעשה סופי) של אברהם להקריב לשמים את היקר לו מכול, דין הוא שיפעל במציאות ויעמוד לנו לדור-דורים. ואולי זהו עיקר ההבדל בין צד הקדושה המופשט, לבין צד הקליפה הנוטה לממש ספציפית – לטובת האליל הספציפי – את תוקף רצונה, ועל כן פעולתה לטווח מסוים מאוד. וכך ניתן אולי להסביר את פעולת הכשפים המכחישים – לטווח קצר – כוח פמליא של מעלה, כדברי רז"ל.
וייתכן עוד שבעולמנו הפסיכולוגי היינו מפרשים בדומה גם את המעשה השני, ואומרים שגם אם הוקדמה הרפואה על ידי ההליכה לבית יראתם, אין זאת אלא משום חיזוק הלב הבא מכוח האמונה והביטחון, גם אם מדומים, בין אם באים מכוח דמיון מודרך והשאה עצמית (אוטוסוגסטיה), מכוח הכריזמה של הכומר, אפקט הפלצבו וכיוצא באלו – דברים שכמדומה קשה היום להכחיש את ההשפעה שלהם, ושורשם במקרא בפסוק "רוח איש יכלכל מחלהו". ייתכן אפוא שאפשר להכניס זאת גם בכוונת דברי רבי בתשובתו.
לפנינו אם כן שלוש רמות של טבעו של עולם, המשתקפים בשלושת האמרות שבגמרא: השמש הזורחת, הטבע הרגיל של חולי ובריאות וכדומה והטבע של הרצון האנושי הפועל על המציאות החיצונית, ואפילו כשהוא שלילי או חולני. (נקל לשער כי הטבע הזה האחרון, גובל כבר בנס – וראו על כך להלן).
והנה המלים עולם כמנהגו נוהג עולה במספר חשך. וגם מי שנוטה שלא להתרשם יותר מדי מגימטריות, דומה שלא יוכל להשאר אדיש לנוכח העובדה שגם במילוי: עין וו למד מם כף מם נון הה גמל וו נון וו הה גמל, עולה בדיוק חית שין כף! (ממצא זה, כמו רוב הממצאים המופלאים בדברינו, גילה כמובן מו"ר, גברא דמריה סייעיה, הרב יצחק גינזבורג שליט"א).
"חשך (על פני תהום") הלוא היא מלכות יון, כפי שאמרו רבותינו. לאור האמור אין זאת רק משום "שהחשיכה את ישראל בגזרותיה" כלשון רז"ל, אלא גם – ובעיקר – משום שביצרה את מנהגו של עולם הטבע והניחה את היסודות למדע והבנת חוקי הטבע – מה שהחשיך והשכיח (חשך אותיות שכח) או הפך לבלתי רלוונטי את העולם העתיק שכולו נסים ונפלאות, נבואות ומראות אלוקים, עד כדי התכחשות גמורה אל עולם זה כאילו לא היה ולא נברא אלא משל היה.
במידה רבה נכנע העולם, ובתוכו רבים מאחינו בני ישראל, מפני הגל החדש, וברצונו או שלא ברצונו אימץ לו עד ימינו אלה את תפיסת העולם היוונית וזנח את אמונותיו הישנות. חנוכה הוא חגם של אותם קשי עורף שהצליחו לעמוד – ולהעמיד מלכות בקרב רוב רובו של העם – כנגד יוון וההלניזם הסוחף-כול, ולשמור על ייחוד העם וזהותו.
האם פירוש הדבר הוא דחייה מוחלטת של חכמת הטבע היוונית על כל הישגי המדע מאז ועד היום? האם כאן זרות גמורה לכל ערכי היופי היווני, לתבונה האנושית הרציונלית, לגבורת הגוף ולסדר הטוב, ועוד כהנה וכהנה? האם באמת כל זה אינו אלא חשך במובן השלילי, ואנו 'באנו חשך לגרש'? והאם אמנם חשך מייצג אך ורק את הרוע הנשלל לגמרי, או שמא גם את העצם הנסתר, החשׂוּך עדיין מן ההשגה?
ניתן לומר כי ככלל, העולם היווני נעדר האור האלוקי, הוא עולם של כלים שיש בהם השגה ותפיסת יד אדם, כי כן "בהסתלקות האורות מתרבים ומתחזקים הכלים", אולם באמת לא נבראו הכלים אלא בשביל להאחיז בהם את האור שיתלבש בהם, ייתפס ויתגלה בהם ויצא לפועל בכל תחומי המציאות החיצונית.
היחס בין האור והכלי הוא עצמו היחס בין שם הוויה לשם אלוקים, כמובן מן הפסוק (בתהלים פד) "כי שמש ומגן ה' אלקים", וכרמוז בכך שא-להים עולה כלי הויה; הטבע ( בגימטריא 'א-להים' כנודע) על כלליו הקבועים וסדורים, מלביש את הנס המופלא – שבא מכוח ההוויה התמידית החופשית, ושעל כן הוא נוטה להגביה עוף ולנוס – ונותן התמצאות ואחיזה רצופה ומצטברת.
משום כך המשילו חכמים במסכת יומא (כט.) את עולם המקרא ללילה, בו מבהיקים הניסים לשעה וכבים, וממילא שמענו שהעולם הבתר-מקראי, בו פסקו לכאורה הניסים הגלויים שניתנו להיכתב, הריהו בבחינת יום, בו האור רצוף ונמשך, גם אם אינו מזהיר כאבוקה בלילה.
החושך היווני השלילי הוא אם כן בניתוק הכלים מן האורות, האנושי מן האלוקי, התבונה מן המסורת, הטבע מן הנס והיופי מן האמת והצדק, ובאחת: בקיצוץ בנטיעות והפרדת שם אלוקים משם הוויה, וכך הפך שם אלוקים לחולי חולין – "אלהים אחרים". הניצחון על יון הוא התגברות על הניתוק הזה והפיכת החושך עצמו להיות לבוש לאור, יפיפיותו של יפת (אבי יון) תשכון מעתה באוהלי שם, וניתן מעתה לכתוב את התורה יוונית ולרתום את כל מיטב נכסי החכמה והיופי האנושיים לשרוּת התורה והקדושה.
ובתורה עצמה – עיקר העיסוק מעתה הוא בדרך תורה שבעל פה, שעיקרה פעילות אנושית שכלית העולה מן הארץ להתחבר אל תורת השמים (כפי שאמרו בפתיחת התלמוד "תנא אקרא קאי"), לפתוח, לתרגם וליישם אותה בכל מרחבי המציאות המשתנה והמתחדשת תדיר. "במחשכים הושיבני – זה תלמוד(ה של בבל)" אבל דווקא "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול" (בגי' נר). הנר הקטן, האחוז במעט השמן הטהור הנותר מעולם הנבואה המופלא אינו מבטל את היום ומחזיר אותנו אל עידן המקרא, אלא חותר ומוסיף והולך לגלות נסתרות צפונות ואוצרות מני חשך, עד אותו "יום אחד הוא יוודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור… והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד (=שורש האורות) ושמו (=מלכותו, שורש הכלים) אחד" (זכריה יג). לידע ולהודיע ולהיוודע כי הויה הוא האלקים ואלקים הוא הויה; הידיעה, הקבועה מראש מקדם, שורש המדע הנוטה לעולם קדמון ודטרמיניסטי, היא הבחירה החפשית, המתחדשת ומתהווה כל שעה כנגד כל הצפוי, והבחירה היא הידיעה.
אכן זו תכלית הכוונה, להגיע לאיזון שלם ומופלא בין הבורא והבריאה, בין העליון והתחתון, בין האור והכלי ובין הנס והטבע, שיהיו "שוין בקומתן", מה שמאפשר זיווג תדיר עד שיהיו לאחדים ממש. ואם דומה עלינו היום שעדיין החושך היווני מכסה ארץ, המדע מושל בכיפה וארץ ניתנה ביד רשעי עולם שלא ידעו את הויה – יש לנו לזכור שהמדע של ימינו רחוק מלהיות גס ומגושם כמדע היווני בראשיתו, וככל שהוא הולך ומתקדם הוא מתגלה יותר כ"מחשבה אחת גדולה" מאשר כגוף אחד גדול; תורת הקוואנטים, עיקרון אי הוודאות והשתנות האובייקט הנחקר על ידי הסובייקט החוקר, וכן התופעות הלא-מקומיות, הפועלות ממרחק באפס זמן, מכניסים ממדים של בחירה חפשית אל תוך הידיעה הקבועה. וכן מצטרפים אל מכלול הדעת האנושית תחומים פחות מדויקים ומדידים, דוגמת הפסיכולוגיה ושאר מדעי האדם, וכך משתחרר והולך המדע המודרני מגאוותו האלילית ונעשה פתוח יותר לאורחא דמהימנותא.
הצלע החסרה כאן היא כמדומה בידינו, היהודים, אשר שם ה' נקרא עלינו, שנתחיל 'להרשות לעצמנו לעשות נסים' ו'להבין' בנסים, לפעול בביטחון מתוך בחירה חפשית רצונית הפועלת על המציאות ומיטיבה אותה, להאמין כי יש הויה בקרבנו, ובכוחנו ומטבענו להמחיש ולצבור את היוצאים מן הכלל, שבאמת אינם סותרים ופורעים את הכלל, אלא מגמישים ומרחיבים את גבולותיו לאין סוף, כך שכל ממצא מדעי יפעים כמו נס, וכל נס ימצא את מקומו ויופנם לתוך מסגרת מושכלת. 'כל טיפה היורדת מן השמים תעלה כנגדה טיפה מן הארץ'.