(פורסם בכתב העת 'קוממיות', אלול תש"ה) הוי, מי יגלה עפר מעיניכם, וראיתם את המתים אשר בארץ החיים המה, ואת החיים אשר בעולם התוהו יתהלכו. – ושמעתם את קול המתים הזועקים מקברם לתחייה, ואת דממת החיים על פני האדמה שנפשם מוכת
במאמר לפרשת פקודי הארכנו לבאר איך המשכן מהווה גרעין יסוד שאינו מתכלה למשכנות-מקדשות שיצאו ו'התפתחו' ממנו, שגדולים 'פי שניים' ומפוארים ו'יציבים' ממנו, אך אינם שלמים כמוהו, שעל-כן שלטה בהם יד אויב ו"נתמשכנו" בעוונותינו, וכפי שנרמז בתחילת פקודי ב"המשכן – משכן",
רשימות קצרות שהופיעו בכתב העת 'קוממיות' של פאג"י (גליון ד', שבט תש"ה), מאת אברהם מוקטובסקי, שמו המקורי של ר' אליהו כי טוב. גבורי כח "גבורי כח עושי דברו" – אלו שובתי שביעית. חמי חקליה בירי חמי כרמיה בירי ושתיק
לפעמים נדמה לי שהמחלוקות והמתחים הקשים בציבוריות הישראלית – ואולי בעצם גם בתוך נפשו של כל אדם – אינה אלא בעיה של 'לומדות'. סוגיית יחסי מדינה–יהדות אינה באמת נלמדת בעיון ומתוך רצון כן ליישב אותה על הלב, להתחשב בכל הטיעונים
הנחת היסוד המקובלת על רובנו ככולנו כי יש תורה בישראל, משמעה כי לכל שאלה, קטנה או גדולה, פרטית או ציבורית, יש לבקש וניתן למצוא בתורה תשובה או הדרכה מניחה את הדעת. ככל שמדובר בסוגיות ציבוריות, יש להוסיף לכך גם את
לפני עשרים ושש שנים עזבתי את עיירתי, משם יצאתי לכרך ומן הכרך עליתי לירושלים. והיו קשים עלי החיים בירושלים כמו שהיו קשים על רוב שאר תושביה. אין אפוא פלא כלל שניתקו בי הרבה מקשרי העבר ותחתם נקשרו קשרים חדשים של
אברהם מוקוטובסקי לעיון ולדיון (הצעת מצע לכנסיה הגדולה הרביעית של אגודת ישראל, תשי"ד) הקדמת המציע: נאמן לעיקרון שאני רגיל להטיף לו, כי אין הציבור נקרא ציבור אלא אם כן כל יחיד בו הוא אדון גמור לעצמו ואעפי"כ הוא
(מתוך כתב העת של תנועת פאג"י 'קוממיות', גליון א, תש"ה) אברהם מוקוטובסקי לתחייה ולתקומה שני הדברים האלה, אחריהם אנו רודפים ואותם אנו מבקשים. רבו המספידים תוך סיפוק נפש ידוע על הכוח הדינמי שבקהל המאמינים, אשר התפורר, ובשנות תרדמתנו נוספנו
יד אל יד את אחי אנוכי מבקש! קריאה זו בוקעת ועולה מלב כל חרד באמת לדבר ה' ואינו יכול להשלים עם העזובה הגדולה במחנה היראים. ולא על אנשים אוהדים ותומכים הכתוב מדבר, כי מאלה עוד יש לנו ב"ה לרוב. המדובר
וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול – והנה שאול ממשיך ללוות אותנו עד קרוב לסוף הספר (ראה מאמר מד), ולאו דווקא לגריעותא (כמבואר שם). מצד אחד שאול הנזכר בשמו למול
בסוף מאמר מב עלתה לנו האפשרות שמרד אבשלום (ואחיתופל) בחברון בירת יהודה (ומקום הולדת אבשלום), נשען ביסודו על שבט יהודה, שיש בלבו על דוד שעזב את חברון ופניו אל ה'ממלכתיות' (שמייצגת ירושלים), ואינו מבליט את יהודה הגובר באחיו ולו המלוכה.
כפי הנראה אמנון משמעו נאמן או אָמוּן לינון. ינון או נין הוא כידוע יורש עצר (כמו "לי ולניני ולנכדי" באבימלך, "נין ונכד" ביהויכין, ו"לפני שמש ינון שמו" במזמור (עב) לשלמה), ונאמן לינון (או לנון) הוא אם כן הנועד למלכות. כמו