לאחר סילוק הדעת מכל הרעיונות של השנה הקודמת, נולד רעיון חדש לקראת ניסן שבו יוצאים ממצרים ומתחילה מלכות (ר"ה למלכי-מלכות ישראל, ונלמד זאת מיציאת מצרים בריש מס' ר"ה). הרעיון החדש
הרושם הראשון העולה מקריאה פשוטה בפסוקים (שמות לד,כז-כח), הוא ש'ויכתב' מוסב על משה, אשר הוא הנושא בפסוק כח, ואשר לשם כתיבה זו שהה בהר "עם ה'" ארבעים יום ולילה ונתקדש
מחולות מידת ישראל שהם דבקים באלוקיהם דבק אמת ושלא להנאת עצמם. כיון שסורחים ופורשים מאלוקיהם לשעה, מיד נעשים אדוקים בעבודה זרה יותר מן העכו"ם, ואפילו רואים אחר כך שאין ממש
דע לך ידידי שתקוות וביטחון לחוד וייסורים לחוד, ואין האחד בלי השני. אין שום דבר טוב בעולם נקנה בלי יסורים והם לא צריכים להפחיד. כך אמר ר' יוסף זצ"ל: אין
קווים לדמותו של סבי, אברהם אליהו כי-טוב ז"ל עם צאת נשמתה היתרה של השבת נפטר סבי, אברהם אליהו כי טוב (מוקוטובסקי). בשעת לילה מאוחרת של מוצאי שבת נערכה ההלוויה, והוא
במאמר לפרשת פקודי הארכנו לבאר איך המשכן מהווה גרעין יסוד שאינו מתכלה למשכנות-מקדשות שיצאו ו'התפתחו' ממנו, שגדולים 'פי שניים' ומפוארים ו'יציבים' ממנו, אך אינם שלמים כמוהו, שעל-כן שלטה בהם יד
הגדול אינו רשאי להיות קטן. מעשהו אפשר שיהיה קטן שבקטנים; ברם, לבו ומחשבתו ברוממות תמיד. תכנית עלייתו עד לגבהי מרומים, צריכה שתהא כתובה ומגוללת לפניו תמיד; יודע אותה וזוכרה בכל
"... בין אם אנו עושים כפי הייעוד הגדול שעלינו ובין אם עדיין אין אנו עושים, על כל פנים הבה ונדע את כל המעשה אשר עלינו לעשותו מחר. ויש גם מחר שהוא קרוב..."
