דברים אחדים לקראת יום האזכרה של אבא [- ר' אליהו כי טוב] ז"ל, שיחול ב-ו' אדר:
אישיותו של אבא ז"ל היתה רבת פנים וגוונים, וכל ניסיון שלי לתאר את דמותו ילקה בחסר. לפיכך אנסה לגעת כאן בהיבטים של אישיותו שהותירו בי את רישומם העמוק, ושהתבטאו בתחומים הרבים בהם עסק.
אחד מהם הוא שאיפתו לתקן עולם, רצון שהתבטא בכל אשר עשה – הן כאיש ציבור בתפקידיו השונים, והן כאיש חינוך. בפעילותו הציבורית תר אבא אחר האמת והצדק וניסה לתקן עיוותים ועוולות שנתקל בהם, השתדל לשנות ולשפר עוד ועוד, ולעולם לא לשקוט ולא לנוח עד שהדברים יתבצעו על הצד הטוב ביותר; בפעילותו החינוכית לא חדל אבא להמציא דרכים יצירתיות כדי לחבב על תלמידיו את תלמודם ולגעת בנפשותיהם. למרות עיסוקיו בתחומים מגוונים, ראה אבא את עצמו כאיש חינוך מובהק. כתביו ויחסו לתלמידיו ולילדיו העידו על גישתו החינוכית הייחודית. מחנך רחב-מחשבה היה אבא, ופתוח לשינויים ולחידושים בכל תחום שנגע בו.
במשרדו שברח' יפו 70 בירושלים, מקום בו כתב את ספריו, זכיתי אני לעבוד אתו ולסייע לו בהדפסתם. המשרד היה מעין "בית ועד לחכמים" ומפגש להוגי דעות ולאידיאולוגים למיניהם, שעסקו הן בעניינים העומדים ברומו של עולם, והן בענייני דיומא שהשעה הייתה צריכה להם; אלה באו להתייעץ אתו ולשמוע את חוות דעתו. שם, במשרד, למדתי ממנו דברים רבים, כגון כיצד לארוז חבילה בגודל מסוים, מהו גודל נייר האריזה הדרוש לשם כך, ואיך תיעשה האריזה בצורה הטובה ביותר כדי להבטיח את הגעת הספרים ליעדם ללא נזק. כל זאת תוך הקפדה על חיסכון בנייר ובחבל הקשירה שנמדד באופן שיספיק אורכו לקשירת החבילה, שכן באותם ימים קשים הכול נקנה במשורה ובדוחק. מהו האופן האופטימלי להחזיק בחבל ואיך לקושרו כך שיתמוך בחבילה ללא נזקים, ועוד כהנה וכהנה דברים טובים ורבים שלמדתי ממנו באותם ימים, פכים קטנים שמלווים אותי בחיי היומיום שלי, ושהפכו להיות חלק ממני.
וכמו במשרד, כך גם בבית – כל דבר נעשה מתוך מחשבה תחילה ותשומת לב רבה לפרטים ולפרטי הפרטים. גם הכנת חביתה הייתה מעשה חושב של זמנים ומידות מדויקים, כדי שתהיה הכי טעימה. אבא ידע כמה זמן בדיוק נדרש להכנת ביצה קשה, רכה או בינונית, איך להכין כוס תה ולהחזיקו בצורה הנוחה ביותר, וכו' וכו'.
אלו רק דוגמאות לחתירתו המתמדת לשכלול ושיפור כל מעשיו, קטנים כגדולים.
אבא הגדול, אליהו כי טוב, שעסק כל חייו בעניינים רוחניים וערכיים והיה איש חזון ואידיאולוג, היה גם איש מעשה המעוגן בהוויות העולם; ולא זו בלבד, אלא שכל דבר ודבר עשה ביצירתיות רבה. בעיניי היה אבא אמן בכל מעשיו.
הדבר השני שהייתי רוצה לגעת בו הוא ההתייחסות החמה והאוהבת של אבא, והאור שהקרין על סובביו ועל סביבתו בכלל, ועלינו – ילדיו – בפרט.
החום והאהבה שהרעיף עלינו היו מקור שמחה בעבורנו ועמדו לנו באותם זמנים קשים של ילדות לא קלה; הם נתנו לנו גב, וחיזקו את ביטחוננו העצמי. כל כך גאים ושמחים היינו באבא, והרגשנו מיוחדים למרות התנאים הקשים שחיינו בהם. אבא הצליח לטעת בלב כל אחד מילדיו את התחושה שהוא, דווקא הוא, האהוב ביותר עליו מכל ילדיו. אהבה זו ותחושה זו שנטע בנו, ערכם לא יסולא בפז.
מתגעגעת אליך, אבא היקר, ומודה לך על הכול –
רות
מזדהה רותי עם כל מלה שלך…בעיקר נוגע אלי התיאור של אבא שהיכרנו בבית (עם אבא זה שבמשרד היה לי פחות קשר. הייתי אז תלמידת בית ספר צעירה לימים אך רשמים אי אילו ודאי הגיעו עדיי בעיקר מפי השמועה).
מוזר איך שהזיכרונות שלי מאבא קשורים לתקופה אחרת מזו שלך. באותה תקופה בה עמדתי אני על דעתי ומעט גם על דעתו היית את רחוקה מהבית אלפי מילים וזמן לא רב אחר שחזרת ממרחקים והנה כבר נישאת.
במובנים רבים הייתה תקופה מאוחרת זאת בחייו של אבא (של סוף שנות ה50 עד שנישאתי בשנת 1971) תקופה אחרת עם התמודדויות אחרות שזימנו לו אותן שנים, ולא כאן המקום להאריך…
משותפת לנו הוודאות שרישומו נטבע עמוק בנפשות ילדיו/תלמידיו באופן שקשה להם לקרוע חלל פנוי ממנו כנראה שעד זקנה ועד שיבה…
מול מבוכות הזמן ותהיותיו מוצאת גם אני את עצמי לא פעם משתוקקת לשמוע מלה מפיו; מה היה הוא אומר על מה שקורה כאן… לשמוע מפיו אותן מלים שנונות מבית מדרשם של פשיסחא קוצק, לראות כיצד היה נוגע במציאות הזאת שלנו פה במגע של חושים בריאים ומפותחים כל כך שהיו לו, ואיך היה הוא עומד מול מתקפת החדשות הנוחתות עלינו לבקרים, איך היה אבא, מיטיב למשש היום בדופק של הזמן, של האנשים הקובעים לנו פה את סדר היום, של ההתרחשויות המתרגשות עלינו. מה באמת היה אבא אומר לנו, מתוך תודעה מפותחת זו של "תיקון עולם"…
אבל עובדת על עצמי שלא להתגעגע יותר מדי שכן תאבת חיים אני ומצפה כל כך לישועות אלה שהנה עומדות בע"ה כבר בפתחנו…
שנתברך כולנו באריכות ימים ושנים וזכות הורינו תגן עלינו. שנזכה לתחיית המתים בקרוב ובנחמת ציון וירושלים ננוחם. אמן.
מהתיאורים שלכן, אמא ורוחה, ומכל מה שראינו ושמענו, עולה פן מרכזי באישיותו של סבא – רוח גדולה שמרוב גדלה אינה בוחלת בפרוזאיות.
המעשה הפעוט נעשה עם 'כל הנשמה'; החזונות הגדולים יורדים לפרטי פרטים; הקשר בין אדם לאדם, בין מורה לתלמידו ובין אב לבניו לעולם אינו טכני, הוא מוצף ברגשות, באכפתיות וממילא גם ביקורת.
כל פעילות אנושית שאין עמה נשמה, כלומר השקעת דעת, יצירתיות ואסתטיקה, בעיני סבא ז"ל היא קלקול, או במקרה הטוב בזבוז זמן.
כמה נאים הדברים לאומרם:
"הגדול אינו רשאי להיות קטן. מעשהו אפשר שיהיה קטן שבקטנים; ברם, לבו ומחשבתו ברוממות תמיד. תכנית עלייתו עד לגבהי מרומים, צריכה שתהא כתובה ומגוללת לפניו תמיד; יודע אותה וזוכרה בכל שעה והוגה בה בכל עת".
אכן זכרו זה לברכה הוא לנו ולכל זוכריו.