ט"ז. לט"ו וט"ז ניסן.
באות ט"ו דוּבַּר על מחיית עמלק (הגס) הקודמת להעמדת מלך מבית דוד – ורמוזה בהשבתת השאור של ערב פסח, בטרם התקדש חג, בו מופיע בכבודו המלך ה' בתוך מצרים ונעשים כל ישראל בני מלכים, 'בני חורין' שמלכם בראשם – ועל מחיית עמלק (העדין) מן השורש, בדרך 'אתהפכא', הנעשית עִם ומתוך העמדת המלך ב(יום ראשון של ה)חג עצמו, על ידי הסחת הדעת ממנו והתרכזות ב'עשה טוב' – בעשייה חיובית בקודש.
כעת נדבר באותו ענין על מה שבין יום ט"ו, ראשון של פסח, ליום ט"ז, יום הקרבת העומר וממנו ואילך. ותחילה נזכיר את העובדה הידועה שהמן הרשע נתלה ביום ט"ז בניסן (ועל כך המליץ הפייטן בסליחה לתענית אסתר "אדם בקום עלינו", את הכתוב ביהושע "וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ"). היה זה ממחרת שלושת ימי הצום שגזרו אסתר ומרדכי בי"ג (בו שלח המן את הספרים ככתוב), י"ד וט"ו, שבסיומם לבשה אסתר מלכות וערכה את המשתה הראשון, ולמחרת, במשתה השני, נתלה המן.
קודם כל יש לנו כאן רמז חשוב (נוסף על האמור באות ט"ו) שיום ט"ו הוא יום מסוגל, מוכן ועומד למלכות. אך זאת לא לפני שלושת ימי צום, מה שמזכיר את האמור בדברי חכמים על דוד, על פי הפסוק "ולבי חלל בקרבי", ש"הרגו ליצר הרע בתענית", כלומר: ראשיתו ובסיסו של דוד – ככל הנראה בעיקר בתקופה בה היה נרדף מפני שאול ולוחם תחתיו בגדודי עמלק שבארץ הנגב, ובימי אביו ישי ש"מת בעטיו של נחש" וסר מרע בתכלית האפשר – גם הם באתכפיא, בסור מרע ותכלית היראה, וניתן לראות בכך את ה'יוסף שבדוד', עד שבאה שעתו למלוך, שאז לובש הוא מלכות (כאסתר במשתה היין, המיוחס לדוד בייחוד אשר "לו נאה לברך" במשתה היין שלעתיד, כמדרש רבותינו על פסוק "כוס ישועות אשא") ועוסק ב'עשה טוב' – ב"משפט וצדקה לכל עמו", ועמלק שורש-הרע נמחה ממילא וכבר אינו 'עולה בשם' ולא קמה בו עוד רוח, שעל כן אינו נזכר עוד מאותה שעה.
אכן מיום המחרת, בו כבר המן תלוי ועומד, מתחילים מ"ט ימי הספירה, לתקן ולטהר (כספירת נקיים של הזבה) – מכח גילוי הטוב-האור בשפע עצום ביום הראשון – צעד צעד, את מ"ט שערי הטומאה הרעה שנתלכלכנו בהם, ולקראת סופם מצינו, בשנה ראשונה ליציאת מצרים, מחיית עמלק הבא לרפות ידיים ברפידים הסמוכה לסיני, ועד שנעקר יצר הרע – השאור שבעיסה – מלבנו לגמרי כששמענו בסיני לא יהיה לך אלהים אחרים, ונכנס תחתיו יצר טוב, כדרז"ל.
בו ביום הושמו מרדכי ואסתר על בית המן, כלומר נתמנו להפוך לטוב את הרע במקורו, ונעשה מרדכי משנה למלך אחשורוש (שנדרש גם הוא בכתבי האריז"ל כלפי הקב"ה ש"אחרית וראשית שלו") ששם מס על הארץ ככתוב. מס היא קצבה קבועה, ממוספרת ומצטברת, כיוסף המשנה-לפרעה שצבר וקבץ בר בשבע שני השבע וקצב חוק מזונות לכל אחד לפי צרכו וכוחו.
נמצא שיש לפנינו סדר של יוסף-דוד-יוסף; סור מרע-עשה טוב–סור מרע: תחילה השתדלות בקבלת עול מאומצת לפרוש מן הרע כפי כוחך, אחר כך פרישה והִבָּדלוּת מן העיסוק ברע לשם התרכזות בעשייה חיובית, ובהמשך לכך ומתוך כך – תיקון-מידות פנימי-מַפנים וממתיק את הרע הקודם עד להיותו טוב מאד. אלו שלושת השלבים שישנם בכל מסלול בענייני עבודת ה' לדברי רבינו הבעש"ט: הכנעה, הבדלה והמתקה.
יז. ליום י"ז ניסן.
אם מ"ט ימי הספירה הם שבע הספירות-המידות כשהן מוכללות – ובכך מתרסנות, מיתקנות-מומתקות – זו בזו, ותכליתן מלכות שבמלכות, כלומר תיקון המציאות הארצית-גופנית עד תכלית-תכליתה והכנתה להיות כַּן למלכות שמים, לירידה ממשית של שכינת-הכבוד ביום החמישים ומסירת התורה בידינו להפעיל אותה בשטח, במכלול הממשות-הארצית – נכון אם כן להתבונן בימי הספירה כתהליך צמיחת והתפתחות המלכות – זו כנסת ישראל ששורשה האלקי ב'מלכות דאצילות' – למן הופעת אברהם אבינו אבי האומה-האמונה, ועד המלכות הממשית שייסדו דוד ושלמה באמונתם, דרך כל שאר הרועים שכל אחד מהם, כידוע, 'מרכבה' לאחת המדות.
הכל מתחיל מן החסד שבחסד, אברהם-שבאברהם. התופעה הראשונה שנגלית באברהם היא ההליכה: יציאה מאור כשדים לחרן, הליכה מחרן לארץ כנען, עֲבִירה עד אלון מורה, העתקה לבית א-ל, נסיעה הנגבה, ירידה למצרים ועלייה משם והליכה למסעיו בדרך חזרה, ולאחר כל זאת בא אליו הדיבור המאשר ומאשש את תכונת ההליכה שלא תפסוק: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". תכונת או סגולת ההליכה היא אם כן המפתח הראשון למלכות, למלך המוליך ומנהיג את עצמו והנלווים אליו ולבסוף את העם כולו, בדרך חדשה, דרך המלך, שהוא פורץ כל ימיו, מן היש ל'אָיִן', מן הידוע ונתון לבלתי-נודע ובלתי- משוער, ומכאן או מכך נובעת ההבטחה להיות לגוי ולגדל שמו (-מלכותו), בו יתברכו כל משפחות האדמה. לכך מקבילה כמובן יציאת ישראל ממולדתם במצרים אל המדבר הלא-נודע, מכח חסד אברהם האב (האוהב) הראשון המהלך – "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
ובעצם הבריאה כולה – "עולם חסד יבנה" ברצונו יתברך מ"טבע הטוב להיטיב", 'לצאת מעצמו' ומיחידותו המכונסת כביכול, ולהפיק את העולמות כולם. וכך עולמו של כל אדם למן יציאתו ממולדתו, מרחם אמו, ועד שהולך בדרך הנישואין, "דרך גבר בעלמה", להוליד ולהפיק באהבה את הדורות הבאים. [ספירת החסד נקראת כידוע גדוּלה בפסוק הספירות: "לך ה' הגדולה הגבורה" וגו'. גדוּלה במובן של התפשטות ויציאה-הליכה אל המרחב].
בסמוך-אחר הליכותיו של אברהם, באה הגבורה שבחסד. הלא היא מלחמתו במתי מעט שעמו בארבעת מלכי הצפון הגדולים וניצחונו עליהם. כידוע "בניין המלכות מן הגבורות" – תכונת ההליכה היא פנימית ביחס לגבורת המלחמה, בה מוכיח המלך לעין כול את תוקף רצונו והתלהבותו וזריזותו-תושייתו במציאות הממשית, וכפי שנאמר בספר יצירה (ו,ב): "הלב בנפש – כמלך במלחמה", וכפי שכרך הרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול "הלכות מלכים ומלחמות".
משום כך נאמר לאחר זו המלחמה (הראשונה במקרא) "ויצא מלך סדום לקראתו אחרי שובו… אל עמק שוה הוא עמק המלך", וכדברי רבותינו: נתקבצו כל מלכי מזרח ומערב והמליכו את אברהם למלך עליהם.
ובהמשך שם מראה אברהם את כוחו גם במידת הצמצום-העצמיות, פנימיות הגבורה והיפך מדת חסדו-התפשטותו, בכך שנמנע מליטול מן הרכוש מחוט ועד שרוך נעל [הגם שנכון היה לפי טבעו האוהב לקחת הרכוש וגם הנפש תחת חסותו ולהכניסן תחת כנפי השכינה, ולדברי רבותינו (נדרים לב,א, עיין שם) אכן נתבע על כך, אבל כפי הנראה הרגיש שמצד תנועת הנפש של גבורה הנדרשת למלחמה, נכון לו לנהוג בצמצום, וצריך עיון].
ניתן אולי לומר שראשית התגלות המלכות היא בגבורה שבחסד, מצד שבה מתבטא לראשונה כח נשיאת ההפכים הנדרש למלך, "איש אשר רוח בו" שעניינו "לילך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" כפירוש חכמים, וכך לאַחֵד ולגבש את כל השבטים-החוגים לכלל-ציבור.
[הגבורה שבחסד היא גם התגברות החסדים. אברהם איש החסד מגיע כביכול למסקנה שלא יוכל להפיק את כל טובו, אם לא יגיע למלכות…].
יח. לי"ח ניסן.
אם נמשיך בדרכנו להיצמד אל קורות אברהם-איש-החסד כסדרן בתורה, נבקש את התפארת שבחסד בפרשה שלאחר מלחמת המלכים, הלא היא פרשת ברית בין הבתרים, בה מתבשר אברהם בפירוש על הזרע אשר יצא ממעיו, ועל ארץ עשרה עממין שינחל זרעו, לאחר גרות, עבדות ועינוי בארץ לא להם ארבע מאות שנה.
גם הזרע וגם הגלות מתייחסות למשפחת יעקב, המרכבה למידת התפארת, התם-ושלם ביופיו אשר מעין-יופיו של אדם הראשון, ובריבוי זרעו ושלמות מיטתו אשר אין בה דופי ויוצא-חוץ, הוא וצאצאיו הם הזרע שעליו הובטח אברהם כאן, שהרי "ביצחק יקרא לך זרע", ביעקב שביצחק ולא בכל יצחק, כדברי חז"ל. יעקב הוא זה היורד בפועל למצרים ומתחיל את הגלות, וארץ עשרה עממין עתידה להיקרא על שמו "ארץ ישראל" – ישראל אשר בך אתפאר". משום כך יש בפי רבותינו ביטוי (על פי הכתוב בירמיהו) "יעקב אשר פדה את אברהם" – יעקב הוא המברר למפרע את מדת אברהם.
ולענין המלכות שבה עוסקים אנו, נאמר כי כאן, ביעקב-שבאברהם, נשלם לראשונה החבל, "חבל יעקב" הנפקע (=מורכב) משלושה ראשים; כאן מופיע לראשונה הניצן של שלישיית-האבות אשר "הן הן המרכבה" – כסא המלכות בן שלושת הרגליים שעליו רוכבת השכינה, מלכות-שמיים-בארץ. גם מלכויות הגויים שנראו לאברהם בתרדמתו, באים בשלשות: "עגלה משולשת – זו בבל שהעמידה שלושה מלכים; ועז משולשת זו מדי שהעמידה שלושה מלכים; ואיל משולש זה יון" (בראשית רבה מד,טו)… "ותור" זה רומי" (שם) – מלכות רביעית שסבורה להשלים כסא המלכות שיעמוד לעולם על ארבע רגליו, ואולם בסופו של דבר (כמו במצרים לאחר ארבע מאות שנה) יעמוד הגוזל בן היונה (על פי פרקי דר' אליעזר), כנסת ישראל שנמשלה ליונה, והוא דוד האדמוני שלעומת אדום, ומשיח שמלכותו מלכות עולם (כי הצפור-הגוזל אינו מבותר ומסוכסך כמלכי גויים – עיין רד"ק), ויחזיר מלכות למקומה לישראל.
מצות מינוי מלך היא "בכניסתן לארץ" דווקא ככתוב, ולכן עם הבטחת הארץ מתבשר אברהם על מפלת המלכויות וחזרת מלכות-בתפארתה לישראל – "מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג,יז).
יט. ליום י"ט ניסן.
בנצח שבחסד נתבונן בסיפורי אברהם-הגר-ישמעאל שבפרשת לך לך ופרשת וירא. במידות הנפש המקבילות לספירות, מידת הבטחון היא כנגד הנצח, עמה מנצחים כל ניגוד ומנציחים את הרצוי. משום כך כל נושא החינוך, הנועד להנציח את המסר בלב החניכים (ביטוי המופיע לראשונה אצל אברהם "וירק את חניכיו"), ודורש הרבה בטחון עצמי, משתייך בדרך כלל – כפי שקבלתי – לספירת הנצח.
אברהם בכלל הוא המחנך הגדול, ככתוב בו "כי ידעתיו (=בחרתיו) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", וזה חסדו אשר הוא עושה גם עם כל באי עולם ללמד דעת אלקים וארחות צדק ויושר. ואולם מצד הנצח (האמצעית בשבע המידות) שבחסד-אברהם, מזומן לו לאברהם אתגר-חינוכי קשה מנשוא – נדרש הוא להבחין ולהפריש ולהבדיל בין בניו-חניכיו-אהוביו ולייעד לכל אחד מהם מסלול משלו, על פי דרכו, הגם שלבו נוטה, כטבע החסד הפשוט, אל השיוויון.
כאן עומדת לו שרה ומציבה גבולות, תחילה ביחס אל הגר, השפחה הסוברת לירש גברתה, ולבסוף בגירוש ישמעאל מעל פני יצחק לבל יירש בן האמה עם בן הגבירה, וכפי שהכתוב טורח להדגיש גם בשילוח הגר וגם בשילוח ישמעאל, עם כל הכאב אין כאן ניתוק מזיק אלא 'הפרדת כוחות' שבסופו של דבר מועילה לשני הצדדים. ואף ישמעאל עצמו סוף שעשה תשובה ומסכים להקדים את יצחק בקבורת אברהם כדברי רז"ל.
שרה קרויה על שם השררה והמלכות (המיוחסת כידוע לנוקבא) שבניינה מן הגבורות. וכאן היא חודרת לתחום החינוך וההשפעה שבנצח (השייך כידוע לקו הימין, קו החסד, אך יש בו גם מן הגבורות לאחר שנתכללו יחד בתפארת), וזוכה לגיבוי אלקי – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" – מה שמלמד ש"גדולה מאברהם בנביאות" כדברי רז"ל. הכוונה כמדומה לרוח הקדש שהיא נבואת החכמים חכמי תורה שבעל פה, "מאן מלכי רבנן", העולה מלמטה, ועליה נאמר (בבא בתרא י"ב, וראה רמב"ן שם) "חכם עדיף מנביא". הבינה היתרה שבאשה הקשורה יותר אל המציאות ("מצא אשה") הריאלית, מאזנת כאן את החסד האידיאליסטי של אברהם, והלכה כמותה. [המושג הלכה בכלל, שהוא 'המלה האחרונה' בתורה להדריך את השטח, את המציאות התחתונה, קשור לספירת המלכות].
היכולת והכח להכריע, להשפיל ולרומם, לקרב ולרחק לפי המצטרך, והכל מתוך תנועה נפשית של חסד, הם מעבודות-קשות שבמלכות, ולא קשה לראות בימינו איך שהמערכת השלטונית נוטה לעתים קרובות לנפול, מחמת חוסר האומץ להציב גבולות, וכפיפות מלאכותית אל ערכי שיוויון מטשטשים, שלאמתו של דבר גורמים רעה לכל הצדדים, בין כשמדובר בתוך העם פנימה, בין כשמדובר בפורעים היורים חצים ומות ואומרים הלא משחק אני, כתאור חכמים על ישמעאל המצחק.
לאחר מות שרה, אברהם עצמו כבר הפנים את המסר שלה, ולאחר שלקח את קטורה, אשר היא הגר (ויצחק (העולה הגר) הוא שהביאה) כדברי חכמים (מה שמראה כי לא נותרו כלל משקעים של מרירות, כי ברור היה שנעשה מה שנעשה מתוך רצון להיטיב לכל), והוליד ממנה בנים, שילחם בשלום ובמישור ובמתנות נכבדות מעל יצחק בנו אל ארץ קדם, באין פוצה פה ומצפצף, לטוב להם וטוב לעולם.
כ. ליום כ' ניסן.
התמימות בנפש היא פנימיות מדת ההוד (וקשורה אל הבטחון שבנצח כשני-פלגי-גוף, כדאיתא, או כשתי רגלים הצועדות תמיד ביחד. משום כך לפעמים מתבטאת התמימות בבטחון – בטחון-סביל לעומת הבטחון-הפעיל שבנצח – ומכונים יחד "בַּטוּחות" על פי הכתוב באיוב "מי שת בטוחות (=בכליות, המקבילות גם הן בגוף לנצח והוד) חכמה"). ננסה על כן להתבונן בהוד שבחסד בתמימותו של אברהם, הנזכרת – לאחר סיפור לידת ישמעאל – בציווי שלקראת המילה "התהלך לפני והיה תמים" [הליכה היא ברגלים ששתיהן יחד כאמור הן המשל העיקרי לנצח והוד, שהן-הן בנפש הבטחון והתמימות, הנתלות זה בזה בפסוק שבמשלי "הולך בתום ילך בטח"].
את התמימות מן הערלה נשאיר ליסוד שבחסד, וכאן נעסוק בתמימות לכשלעצמה. התמים מתאפיין בכך שתוכו כברו (ביטוי מופלא המעיד על עצמו, שכן ארבעת האותיות החיצוניות שבראש וסוף שתי התיבות יוצרות את המלה תוכו, ואילו האותיות שבתוך התיבות יוצרות את המלה כברו), כלבו כן פיו ו"אינו חריף לרמות", כפירוש רש"י על ויעקב איש תם. התכונה הזאת מקרינה את הפְּנים החוצה ויוצרת "הוד מלכות" (ביטוי הכתוב בדברי הימים אצל שלמה המלך), מה שגורם אֵמון ואהדה בכל הרואים. בסדר האושפיזין שייכת מידת ההוד לאהרן הכהן, "שושבינא דמטרוניתא" הלבוש בגדי כבוד ומקובל ואהוב על העם כולו (יותר ממשה שושבינא דמלכא, שקרני-הודו מייראים את העם), ושורש הכהונה הלוא הוא מאברהם, שעליו נאמר (תהלים ק"י) "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק (- שם בן נח הכהן-לא-ל-עליון שהודה-מסר את כהונתו לאברהם)".
הביטוי "תום לב" כתוב פעמיים אצל אבימלך כשלקח את שרה, ומותר לשער שמגעו עם אברהם התמים-בעצם מַתמימה גם את אבימלך, המודה-ועוזב ומקבל באמון את הסבריו של אברהם. היכולת להודות על האמת, ובכלל להודות ולומר תודה, קשורה מאד למידת התמימות שבהוד, מה שקושר לכאן את העובדה שאברהם שהוא הראשון הקורא להקב"ה אדון ופותח פיו בתפילה (שבסיומה לעולם ההודיה כידוע) הדורשת 'פיו ולבו שוים', הן על אנשי סדום, הן על אבימלך וביתו, שם מתואר אברהם בפירוש כנביא-מתפלל.
הקביעות גם היא מסימני התמימות, ואברהם בדברי חז"ל מצוין בכך שקבע מקום לתפילתו, שנאמר "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" – פסוק המזכיר את הכתוב בדוד המלך "ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים", לפי פשוטו: מן המקום שקבע לו לעבודת ה'. כשם שאברהם-התמים פותח בתפילה, כך דוד שכולו תפילה (בחינת מלכות כנודע), ככתוב "ואני תפילה", משתבח הרבה בתמימותו: "ואני בתומי אלך"; ואני בתומי תמכת בי"; "ואהי תמים עמו", ועוד רבות.
[ובכלל תמימות היא שלמות-במעשה, בפרט במעשה החסד, מה שניכר מאד בסיפור המופתי של הכנסת האורחים-המלאכים בסמוך למילתו-תמימותו].
כמדומה שאין לך מידה כמידת התמימות שחסרונה בולט היום במלכות הנכרית. 'רק לא תמימות', היא כנראה הסיסמה המובילה בדרך אל השלטון, ובלעדיה לא יתמיד השליט בשלטונו אפילו יום אחד. גם התמימים שבאזרחים אינם מעלים לרגע על דעתם שהמלכות 'מתכוונת ברצינות' להיטיב עם העם הטבה שלמה שאינה נגועה באינטרסים, שפיה ולבה שווים ושמסוגלת היא להודות בכשלון, ובהתאם – מידת האימון בה וההוד-האהדה אליה. 'מלך תמים' הוא אם כן חידוש מופלא ש'לא יעלה על הדעת' אלא מתוך תוכה של תרבות ישראל המקורית.
כא. ליום שביעי של פסח.
יסוד שבחסד הוא יוסף שבאברהם, יסוד-יוסף הקרוי כל בפסוק הספירות ("כי-כל – בגי' יסוד – בשמים ובארץ"), על שם שהוא כולל ואוסף את כל כוחות הגוף, הספירות שמעליו ('השמים'), ומרַכֵּז אותם לנקודה עוצמתית אחת על מנת להוליד ולהשפיע בטוב למלכות, לארץ התחתונה. אברהם "האדם הגדול בענקים" (יהשע יד,טו) שמידתו חסד (המכונה גדוּלה בפסוק הספירות) והתפשטות, נעשה כעת (בסדר שאנו צועדים לפיו) בן ברית. "גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות". [גם כל ההמשך, הבשורה לשרה ועד לידת יצחק בפועל, יהיה כלול לדרכנו ביסוד שבחסד].
לכאורה במילה מגביל ומגדיר ומבדיל ו'מסמן' אברהם את עצמו מכל באי עולם, אבל הרי דווקא על רקע זה נשתנה שמו לאברהם, לאמור: אב המון גוים, בעוד שעד כה היה אברם – אב לארם מולדתו בלבד. נמצאת אומר: לא הגבלה יש כאן, אלא ריכוז כוחות לנקודה אחת – להוליד את יצחק ישראל שהם 'עם המון גוים' (כפי ששמעתי מאבא ז"ל) ש"זרעם יהיה מלא הגוים", ושבעים נפש שלהם משפיעים אור וחיות לשבעים אומות העולם, דווקא משום ששומרים על ייחודם וכל רואיהם יכירום באות ברית קודש החתומה בגופם כי הם זרע ברך ה', ומברכתם יבורכו כל יושבי תבל. וכפי שיוסף שומר הברית הוא דווקא המשביר ומשפיע לחם לכל באי עולם.
[בנקודה זו של ברית המילה מתאחדים ומתכללים היטב אברהם ושרה זה בזו, שהרי כאן נשתנה שמה משרי לשרה (בה', האות המולידה, שבה נברא העולם הזה כדברי רבותינו), ובעצם היא זו המחלקת את הי' שלה לשני ההי"ן, אחד לה ואחד לאברהם, מרככת ומְמַתנת את תוקף הדין, את הגבורות הקשות שבה, ונותנת מקצתן לאברהם שכולו חסד. כעת מתאפשר זיווג מוליד בין שתי הההי"ן, הגבורה שבחסד (אברהם) עם החסד שבגבורה (שרה), ודי למבין. לפיכך מייחסים חז"ל את ברית המילה בפנימיות גם לנשים, מכח שרה שהיא חלק בלתי נפרד, ואולי עיקרי, בברית אברהם כמבואר].
כאן, במידת יוסף שומר-ברית-אברהם, ביסוד שבחסד, נשלמת מידת אברהם, הגדוּלה, בששת קצוותיה החיוביים (בעוד שהשביעית עניינה היכולת לרדת, להתפרק ולהימסר, כפי שידובר בעז"ה באות כב), ואִתה-עמה נשלם שבוע חג הפסח המהווה מקור כח לשאר שבועות הספירה, כפי שחסד אברהם קרוי בזוהר (על-פי הפסוק "יומם יצוה ה' חסדו") "יום (=ספירה) ההולך (=מתלווה, 'נותן את הטון') עם כל הימים".
הניתוק ממצרים מתבצע בו ביום על ידי קריעת ים סוף, שלדברי חכמים מתקשרת ליוסף: "הים ראה וינוס – מה ראה? ראה ארונו של יוסף (אשר נס החוצה מפני החטא)", כוחו של יוסף לשמור בריתו מול כל גלי התאווה השוצפים ולהישמר מלהתבולל ב'המון עמים רבים' אשר "כהמות ימים יהמיון", הוא זה שיכול "לתת בים דרך ובמים עזים נתיבה" – להבקיע ולייבש, כקרן לייזר מרוכזת, את הים, ולהפכו לחרבה למעבר-גאולים.
סיימנו אם כן את ימי הפסח, שבוע חסד אברהם, במלכות הצדיק שאינו סר מן המצוה ימין ושמאל, מלכות משיח בן יוסף (או יוסף-שביהודה, כנחשון (הנקרא על שם ישי הצדיק שמת בעטיו של נחש) שקפץ ראשון לים ונבקע) שעיקר עניינה ב"סור מרע" מטומאת מצרים ותועבות הגוים בכלל, ביכולת 'לצוף' על גבי הגויים ושאון היַמים הסואנים, ולהשפיע להם מלמעלה, על ידי ריסון הפראות העמלקית, חיים וברכה למשמרת שלום.
כב. ליום כ"ב ניסן.
המלכות שבחסד מתייחדת בכך שהיא הראשונה בימי הספירה 'היוצאת לבר' – מימי החג שכולם קודש, כמו עולם האצילות הפנימי, האלקי, אשר בו כל הנאצלים עודם אצל-מאצילם ושרויים בחיקו, בתוך ה'קן' המתוקן – אל ימי החול ש'בחוץ'. במידה מסוימת דווקא זו תכלית הבריאה (שבלשון המקובלים נובעת "ממלכות דמלכות דאין סוף", מן המדרגה התחתית שב'קומה' האלקית) – להוציא לבר עולמות מחיק הבורא, ובראשם עולם האדם בעל הבחירה שכביכול 'נושא את עצמו' ויודע טוב ורע כאחד מן העליונים, אשר רק כך מתאפשר זיווג רצוני ומענג בין הבורא והבריאה אם תבחר שלא לברוח ולהפרד אלא להתחבר. משום כך מאד משמעותי היום הסמוך אחר הפסח, שבו צומת הדרכים הזה בין הקודש והחול, וישראל שבוחרים להתחבר, עושים אותו "איסור (קישור) לחג" (על שם הפסוק "אסרו חג בעבותים") באכילה ושתייה, ובכך קושרים גם את הימים הבאים אל הקודש, ומקדשים את החול גופו להיות "חולין שנעשו על טהרת הקדש".
[ויש לזכור כי היום הזה עצמו נחוג מדברי סופרים בחו"ל כ'אחרון של פסח', אשר אמנם 'ממבט מלמעלה', של ארץ ישראל ותורה שבכתב, אפשר לראות ביום טוב שני "חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" כאמור בירושלמי, אבל במבט מלמטה, מבחינת תורה שבעל פה, 'תורת האדם', ישנה דווקא חביבות מיוחדת בדברי סופרים יותר מדברי תורה, משום שבהם דווקא בא לידי ביטוי הרצון האנושי להתחבר אל הקודש האלקי. וכך אמנם מצינו אצל גדולי צדיקי הדורות שנטו חיבה יתרה ליום טוב שני. ומקובל משום אדמו"ר הזקן בעל התניא שאילו היה בכוחו, היה מתקן יו"ט שני גם לבני ארץ ישראל! כאשר חל שבת בסמוך אחר הפסח כבשנה זו (תשע"ו) וממשיכים עם המצה יום נוסף, אפשר בהחלט לראות בכך מעין אחרון של פסח ו'להזדהות' גם בארץ ישראל עם בני חו"ל. ועוד זאת: העובדה שביום הזה אנו מסיימים את שבוע החסד בספירת העומר, קושרת בקשר אמיץ ומיוחד את אסרו-חג של פסח אל ימי החג].
בסיפורי אברהם נכון לדבר ביום הזה על העקדה, בה מצטוה אברהם "לך לך" – בכיוון הפוך מהליכתו-עלייתו עד הנה – להרוס את כל מפעל חייו ולהחזיר לעפר (את עצמו ו)את בנו-יחידו ממשיכו אשר אהב, אין לך 'זריקה עצמית' גדולה מזו! עמידת אברהם בניסיון הזה קושרת עד עולם את כל המצבים הנפולים, את כל עניני החול ואת המוות עצמו לחיי-החיים; מעתה באמת אפשר לקרוא לקב"ה "אלקי הארץ" כפי שבא בפי אברהם בשלחו את עבדו לבקש אשה ליצחק הקם מעפרו, בסיפור ההמשך לעקדה.
אם קישרנו (באות כא, עיין שם) את שביעי של פסח, היסוד שבחסד, למלכות הצדיק, משיח בן יוסף, יתקשר אפוא אסרו חג או אחרון של פסח למלכות משיח בן דוד, בעל התשובה, "בר נפלא" (ככינויו בפרק חלק על שם "סוכת דוד הנופלת") היודע לקום כל שעה מעפרו גם אם שבע יפול, כי אכן יודע הוא אל נכון כי מעיקרו נפל הוא ולכן "כל ימיו בתשובה". תכונה זו של בן דוד היא עיקר תכונת המלכות, כי בעוד שהצדיק העליון, המרחף מעל המציאות (בחינת 'תורה מן השמים', תורה שבכתב), אי אפשר לו שלא יחטא ויפול (כלוחות ראשונות שנשברו) ברגע של היסח דעת, הנפול מעיקרו לעולם יוכל לשוב ולצמוח מעפרו (כמידת תורה שבעל פה העולה ממחשכי ארץ כדברי רז"ל), ולא הוקדמה מידת הצדיק אלא בכדי שלא יהא בעל התשובה בגדר האומר "אחטא ואשוב" שאז אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
ואכן כך נהגו רבים לעשות "סעודת משיח" באחרון של פסח, או (בארץ ישראל) סמוך למוצאי שביעי.
ולסיום רמז אחד המבוסס על מה ששמעתי ממורי: ארבעה בנים עולה מצרים (380), ונמצא הערך-הממוצע לכל בן: 95 (380:4), וניתן למצוא במקרא ארבעה בנים העולים למספר הזה: דניאל (החכם); המן (הרשע); זבולן (התם) ולוטן (שאינו יודע לשאול, ולא כאן המקום להסביר). ברוח זו נוכל לומר: אברהם-אבינו הוא החכם; יצחק הוא האוהב את (ועוסק עם) עשו הרשע; יעקב איש תם. ואם-כן דוד-משיח רגל-רביעי-שבמרכבת-האבות (כנודע), יעמוד כנגד זה שאינו יודע לשאול (- 'אינו יודע מאיפה להתחיל' ולכן אין לו כרגע פתחון פה). והנה אם ניקח את שמונת ימי הפסח ונחלקם לארבעה, נעסוק יומיים (48 שעות, ה"נקודה האמצעית של 95 הנ"ל) עם החכם-אברהם, יומיים עם (עשו) הרשע-(בן)-יצחק, יומיים עם יעקב-התם, ויומיים האחרונים, שביעי ושמיני של פסח, עם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ונשתדל לתת להם פתחון פה [וכך אמרו בסוף מסכת סוכה: כיון שרואה משיח בן דוד את משיח בן יוסף שנהרג, אומר: איני מבקש אלא חיים, שנאמר (תהלים כא,ו) חיים שאל ממך נתת לו, ארך ימים עולם ועד].